להבתו הזעירה של הנר טווה צללים על הקירות. על הדלפק קופסת שעועית. היא מוטלת על צידה. הגרגרים שנותרו בה גולשים מתוכה על גבי מצע של רוטב משומר. שקט מסביב. הדלת נעולה. אני שומע את אוושתו צופנת הרעות של מטע הזיתים. העשן המיתמר משלד הברזל מתערבל בראשי. בידי הדבר העגלגל והקריר. הוא כה ממשי. אני מאמצו אל חזי, מלטפו, מחליק שדרתו, אך עוד לא, עוד לא.
הבלח, שקשוק כלים, אצבעי נדרכת בטבעת הזו. גוף שחור, זעיר, נע בנמריות, זוג עיניי זרחן של שבע נשמות לו, סנופי, כן, אנחת רווחה זעירה בלב החורבה הזו. אך הם קרבים... הם קרבים... בעוד מספר דקות אשוב אלייך.
את היית, קורת הגג על הצל שבי, את היית לי מלון בלב המדבר. אותה שלווה מגוננת, קטנונית, מעצבנת. לא, לא אהבת הרבה דברים. לא אהבת את השלולית שהותרתי שעה שהתנגבתי מחוץ לאמבט, לא את הפירורים שהותרתי על גבי הספה, לא את כישלונותיי החוזרים ונשנים בהרכבת הנורה בנברשת שבסלון, וגם לא את עקבות ה"פשע" הרבות שהותרתי "אף מחוץ לזירת המטבח!", כפי שחזרת ושנית בפני ידידים, לאחר שניסיתי להכין בו את בצקיות השוקולד ההן.
אמת, כל קופסאות הפלסטיק שהוגשו בשפל-מבט לידים הגרומות, לאותם עיני מיקרוסקופ זעירות ותובעניות, לא צלחו בקרבך. ערירית נשארת. ואז באישון לילה, הכאב החד בחזה, "נו באמת, עוד פעם?" אך הפעם גם גנחת והשתעלת וכעבור ימים אחדים, מתוך הסדינים הנוקשים, נדמה היה לי שצף ועלה מין מבט חם שבדק את הלא-יוצלח שלפניו בסלחנות שכזו. "אל תשאיר כלום, לא בגדים, לא אלבומים, לא מכתבים... ואת סנופי תרדים". עוד הבטת בי במבט השלו והמושלם ואז נצטוויתי על-ידי הרחמנייה המוצבת בשער לעזוב.
מדוע לא רצית שיישאר לי כל זכר ממך? אף לא תמונה אחת? אף לא זו מן הימים הראשונים? זו מרציף הנמל? האם?... ואז נסתיימו הימים וניגשתי לעשות כמצוותך. למען האמת, לא לגמרי. אמנם את המסמכים ואת האלבומים, שכלל לא העזתי לעלעל בם, הכנסתי לארגזי קרטון שאותם ריכזתי בנקודת האיסוף, אך את בגדייך קיפלתי בחרדת-קודש. ארזתי אותם ואחר כך נשאתים לאחד מהסניפים של הנשים הקטנות והעמלניות הללו. הו, כמה מאושרות יהיו הנזקקות שיזכו בחליפותייך. הן יטופפו סביב המראה בעודן מערמות תסרוקתן ומרוממות את אפן בהנאה. את סנופי לא יכולתי להרדים, מפאת מורך לבי.
בבוקר הקצתי. מתוך המראה שממול הביטה אלי דמות גבר בעל שיער דביק וכסוף שעפעפיו עששים וזיפי זקנו מרופטים. מי הוא הזר הזה? הרי זו מראתך! המראה שלנו! הרי זה אני. סנופי עוד גרגר גרגורים שחורים בסלסילה שלצד המיטה. לא יכולתי לשאת זאת. קמתי, שטפתי פני, ומבלי להביט כלל במראה הזעירה שבחדר האמבט, יצאתי. צעדתי במורד הרחוב. מסביבי הילכו אנשים צרובי שמש, בין ניחוחות בשר, זיעה ומנגינות מסולסלות. הגעתי לבית-הקפה שבפינה. התיישבתי לצד שולחנון ירקרק וחיכיתי. בריון קודר ניגש אלי ושאל למבוקשי. כריך טונה ולימונדה, עניתי לו. כעבור מספר דקות הוקשו המצרכים אל שולחני. כרסמתי בכריך ולגמתי מהמשקה בעוד השמש מכה בי.
אחר-כך חבטתי עשרים וחמישה שקלים על השולחן וקמתי. צעדתי במעלה הרחוב. הבשרים היו מסתובבים, הנגרים מנגרים וצל הרוסייה המחשמלת הידס ברוע לב וחלף לידי. ואז הגעתי וניצבתי מול התיבה. עשרות דפי פרסום ועלונים צבעוניים חרצו לשונות לעומתי. ניגשתי אליה ודליתי אותם בזה אחר זה. צילומים מרהיבים של פיצות חלפו לנגד עיני, וכן הזמנות מהודרות לפתיחות של אולמי תצוגה 'חלומיים' לספות, הצעות לשירותי לחמניות טריות עד לפתח הבית ועוד. השלכתי אותם במיאוס לפח שלידי. ואז הגיע תורם של כל המעטפות בגון הזית הכמוש, הפקידותי. רובם יועדו אלייך. בעיניהם היית חיה ותוססת. הבנקים ידעו זאת, לבטח בנק לאומי ידע זאת, ארגוני המורים ידעו זאת. ובאמת אך שבוע חלף. יחד עימם הופיעו כל מיני תלושים והודעות. ערמתי את כל אלו בידי, נכנסתי לביתי וגוללתי אותם על השולחן שבפינה. בזה אחר זה פתחתי אותם. באחד נאמר שעל הנמען לשלם את אגרת הארנונה והמים תוך שלושים יום. בשני נמסר שזו הודעה שנייה בטרם עיקול. בשלישי הוזכר אי תשלום חשבון החשמל שעשוי לגרום לאי נעימויות. נימת אכזבה מהולה בעלבון צרבה בי. אמנם עניין התשלומים הוא עניין מעיק, אך מעבר לכך, אותו סגנון רע ותובעני. וכי לא נלחמתי בעמק הארור? התבוננתי על הקירות. תמונות נוף ממחוזות רחוקים נבטו מהן אך הרצפה שמתחת לרגלי נעשתה זרה. הלכתי להשתרע על המיטה. ניסיתי להתרווח בה, להתרפק על הנינוחות האורטופדית שבה, אך תחושה נושנה ומעיקה שלא לי יועדה עלתה בי. סנופי, המפלצת הקטנה, התקרב ובאישוניו תביעותיו הבלתי מתפשרות. קמתי אפוא וזרזפתי לו פתיתי "קט-לי" לצלוחית. אחר-כך השתרעתי על הספה שבסלון. קשיותה ואי-הנוחות שבה הקלו עמי. שעות הייתי שרוע עליה. את היית לי נווה על קרקע שנעשתה עוינת מיום ליום. מהיכן שאבת את הכוח לטפל בכל התביעות, בכל העוינות הזו שמסביב? הרהורי פליאה והערצה עלו בי שעה שנשאתי מבטי לעבר הדלת.
פתע, נשמעה נקישה עדינה. הטיתי אזני. טפטוף דקיק של נקישות נוספות נשמע. פסעתי אליה. פתחתי אותה, והנה לכל רוחב הפתח, זר ענק של חמניות, "כן?" אמרתי בהפתעה, "נא להיכנס". והנה מהדסת פנימה נערה תמירה ששערה הבהיר גולש ומגיע עד לישבנה. "זה עבורך אדוני", אמרה בשיניים צחורות ועיניה התכולות מחייכות חיוך מלב ללב. היה בה משהו זר. קודם לכל החיוך המביך הזה. לא, הוא לא היה קשור כלל לאבלי, ומבטאה? האם ראיתי אותה? הלא זכרתי את אותן רגלים ארוכות? אך מהיכן? נו, הרי בשנים האחרונות עלו מברה"מ לשעבר רבות שכמותה, חלף בי הרהור בזמן שהנחתי את הזר על שולחן-האוכל שבפינה. שוב נעצתי בה מבט. עיניה המשיכו לחייך אלי במבט שאי אפשר היה לטעות בו. אותו מבט שאי שם באישוניו הסתתרה לה חדוות הילדה שכל רצונה הוא במשחקים אסורים. "כן, כן, במה אני יכול לעזור?" אמרתי במבוכה. "לעזור?" - היא חזרה על דברי - "לא, אין צורך, זו מחווה של ידידות". מעיניה המשיך להבליח המבע הזה. הוא דרש שאסקור את גזרתה. סקרתי אפוא בידידות את הסרט הוורדרד שהשתפל מכתפה השמאלית כשהוא חולף על פני חמוקיה שהזדקרו בלי שמץ של מבוכה והסתיים בחגורת מכנסיה בעלות הגזרה הנמוכה. לכל אורך הסרט נרשם: "חברת החשמל לך ובשבילך". אין ספק שהיה משהו מחשמל במראה. ניצבתי פעור פה ושאלת שנית: "ובכל זאת?" – "ראה אדוני, כל רצוננו הוא להעניק שרות. זכור את המקרר, את המזגן, את הדוד, זכור את הנורות הבוערות בלילה", אמרה במבטאה הזר. - "ובכן?" שאלתי מעט בחשש. "אנא, שרות אדוני, ראה זאת כטיפ פעוט בין שלוש מאות שקלים", השפילה ראשה. "כן, כן, בודאי", אמרתי במין שכחה עצמית כשאני ניגש לדלות את הסכום מארנקי. "בבקשה" החלקתי על כף ידה המוארכת שני שטרות בני מאתיים שקלים כל אחד, אותם היא תחבה לארנק שהיה תלוי על שכמה. זה אך נעצה אותם בו, השתהתה לשנייה ובמין גמלוניות כזו של נערות גבוהות, הרהיבה עוז, הקריבה פיה ללחיי והדביקה עליו נשיקה. נשיקה טובה. נשיקה רטובה. אמיתית. אחר פשפשה בארנקה אחר העודף. "אין צורך", אמרתי בהכרה מלאה בעוד אני מחליק על זרועה הארוכה והצחורה כשעונג הנשיקה מתפשט בכל נימי. היא נבוכה במקצת, עזבה את ארנקה, גיחכה בחוסר נוחות מסוים, הפנתה אישוניה לעבר הידית שבדלת, ואמרה שהיא עוד תשוב.
"איי!", עלתה בי זעקה. מסביב כבר היה חשוך. היכן אני? שמעתי גרגורים. גרגורים שחורים. סנופי שכבה לצדי הרי המפלצת הזו סרטה אותי! אותי?! ניסיתי להדפה אך היא נאחזה, בדבקות בבד הקטיפה הירקרק, בעוד היא מחרחרת ומעמידה פני ישנה. מקצות שפתיה המחייכות עלתה נחשיות. אולי ביום מן הימים אבשל את היצור הזה באחת מן הקדרות, עלתה בי מחשבה. אך מורך לבי לא יעמוד בודאי במשימה הזו. מילא, זה עונשי על חלום שאסור היה לי לחלום כלל. האם תמחלי לי? האם תמחלי לי על החלום אשר חלמתי זה עתה? התהפכתי על צדי. סנופי המשיך וחרחר את חרחוריו השחורים.
לא ישנתי היטב בלילה ההוא. למחרת קמתי, שטפתי פני מבלי להביט במראה ושבתי ויצאתי לעבר בית הקפה הנידח, ושוב כמו בטקס ידוע, בא הבריון ושאל למבוקשי וכעבור מספר דקות חבט את המצרכים על שולחני. משום-מה נדמה היה לי שהוא דפק אותם ביתר עוצמה מאמש. לאחר שכרסמתי את הכריך דפקתי אף אני את עשרים וחמשת השקלים על השולחן במענה כבוש ופסעתי במעלה הרחוב. בשעה שהתקרבתי לביתי הדחקתי מבטי מן התיבה, השחלתי את המפתח בחור המנעול, ומשאך פתחתי את הדלת מיהרתי להשתרע על הספה הנוקשה שבסלון. בשעה ששכבתי הרהרתי בנקישה החדה והזועמת של אותו בריון ובנוקשות האטומה שניבטה מפני העוברים והשבים. דליתי נחמה מסוימת מן האפלוליות, שבמקום המסתור הזה. אך סנופי שבע נשמות, בא ותבע את צרכיו.
כך חלפו להם ימים ובלילות יש והייתי חש בשערה הבהיר והארוך של אותה נערה, בנשיקת הדבש שלה, במגעה הספוגי שהיה שוטף ברכות את גופי וחופן באהבה את העולל שבקצה. העולל שירה מקרבו את כל שפעת העונג שבעולם. אחר-כך הייתי נעור, ושומע מחרחוריו השחורים את שלל טענותיה, לא שלה, אלא של האחת שלא הייתה עוד, וכן אי-אילו חרחורים דחוקים משכבר הימים. רציתי לחוש אז ביתר תוקף את קשיותה הספרטנית-נזירית של הספה. הרי למרות הכול, את היחידה שהיית לי נווה על הצל שבקרבי, את היחידה שהיית לי כאותו גזע עץ המשמש לפליטי השיטפונות, ושוב הייתי מתהפך על גחוני מצפה למצוא מפלט בשינה חלולה ונעדרת חלומות.
ובערב אחד, בעודי בוחן את הרצפה המאובקת ואת קורי העכביש שהחלו לבצבץ ממגירות הארונית שבסלון, שמעתי שוב את אותו טפטוף דקיק של נקישות. חרש קמתי וניגשתי לדלת. זה אך פתחתי אותה, והאומנם היא זו הניצבת בשער? אך שום זר היא לא נשאה בידה. היא ניצבה לפני כתורן חשוף. ניסיתי לדלות מעיניה את המבט המתערסל, המשתעשע אך כחול עיניה הוטח בי כפלדה. "כן, בבקשה" ליחשתי במבוכה, אך היא נשארה על עמדה וירתה בי במבטאה הזר את המונולוג הבא: "אני השכנה מלמעלה. עלי לציין שהתיבה שלך גדושה במכתבים הגולשים ממנה על הארץ זה מספר ימים. ועד הבית משקיע רבות בטיפוח החצר. אין זה מתפקידו לדוור אלייך את המכתבים באופן ישיר. אם רצונך בזאת אז אנא פנה לשירותי דוור מקצועיים. בינתיים אני מבקשת בשם ועד הבית שתדאג לברור את מכתבייך ואנא זרוק את יתרתם אל הפח!". דיבורה-ציוויה, על אף מבטאו הזר, היה כה רהוט ומתכתי שנשארתי המום. ניסיתי לדלות מעיניה את מעט החום, ולפחות זיק של אמפטיה לאבלי, אך היא ניצבה מלפני כעמוד המתכתי היורה את מנת המתח הגבוה שבו בלהט קר ופקידותי. "בסדר, בסדר", מלמלתי כשאני מבקש לשאול עוד דבר-מה ממבטה. אך היא נפנתה לאחורה וטופפה במגפיה השחורים והבוהקים על גרם המדרגות הסמוך.
סגרתי את הדלת מאחורי. האשליות המתוקות נופצו באחת. איש לא נשאר עימדי ואם זאת עלי לבצע את מצוותה, ולא ירעמו עלי תותחי הבית המשותף. יצאתי אפוא בערוב היום מפתח הבית, ובשפל מבט אספתי את ים הפרסומות והמגאזינים שהיו מוערמים בשלל צבעים זה על-גבי זה. מבלי לבדוק את תכנם, השלכתי אותם היישר ללוע הפח. אחר-כך העברתי את ידי ברטט על הדפנות. שלוש מעטפות צנומות עלו בכפותי. חשפתים לאור והנה עולה מהן אותו צבע ירקרק, כמוש, שלטוני, רע. נשאתי אותם לביתי. הנחתי אותם על גבי שולחן האוכל הקטן שבמטבח והתבוננתי בהם. שעה ארוכה התבוננתי בהם. ואולי איזה טובה אצורה בקרבם. לא כמו בחלום המטופש אשר חלמתי. שמא ברכה, פרס, גמול, הזמנה החתומה אישית ובכתב יד מקורי של מי מידידי שהפך לפקיד בכיר, ואולי, לחילופין, השתתפות אישית וחסרת פניות בצערי? האם פסה כליל רוח הקרבה, החברות? העוד נותר ולו שביב של יחס אישי במדינה ההולכת והופכת לעוינת מיום ליום? לקחתי אפוא את הסכין מהמטבח ובצעתי את המעטפות. פרשתי לפני אחת מהן והנה מזדקרת מתוכה בצבע אדום הכותרת הבאה: התרעה אחרונה בטרם ניתוק. פרשתי את השניה והנה התרעה בטרם ניתוק. נוספת, והפעם בצבע שחור. פרשתי לפני את השלישית ומתוכה עלתה בקול תרועה: עוד התרעה, והפעם על בוא המעקלים. נכזבה תוחלתי. אין עוד ידידים. הרי זו מדינה זרה.
מדינת אויב! הבליח פתע בדעתי. סנופי הביט בי בעיניו המחמירות. לא הרי זה לא יתכן. הרי אין שחור ולבן. החלום הקודם היה כה טוב הייתכן שאך חלום רע אני חולם? עלי לשטוף את פני. פניתי, אפוא, לברז שבחדר האמבט, פתחתי אותו והנה הוא משתנק, משתעל, יורה מטח של מים חלודים ואזי מזרזף אי-אילו טיפות בודדות. פתחתי אותו עד הסוף אך לשווא. ניגשתי לברז שבמטבח, והנה אותה מחלה אחזה גם בו. ניגשתי בבהילות למקרר, הצצתי לתוכו, שני בקבוקים של מים מינרלים ניצבו בו, חשתי בהקלה מסוימת, אך מדוע הנורית אינה נדלקת? ויתרה מכך, מדוע אינו נוהם כתמיד? אגלי קור נטפו מן המצנן שממעל. ניסיתי להדליק את המתג. אך מה היה זה? חשכה. ניסיתי להדליק את המתג שבסלון ושוב חשכה.
הריני בחורבה, בלב שטחו של האויב. הבלחי אור אחרונים עוד עולים ממטע הזיתים שמסביב. אי אילו נפילות עוד נשמעות מרחוק. האם לפני מספר שעות הוא קרא לעזרתי מצל השלד המעשן? לועי הברזל קרבו. לא ידעתי מה עלי לעשות. מיששתי, חיפשתי דבר-מה, לעזאזל, סנופי מביט בי במבטו המוכיח, הקשה, מבט התובע. הרי היה זה אך חרחור, חרחורו האחרון. סנופי, האם תאמין לי?. אחר כך אני חובט בארונות. בזה אחר זה אני רואה סרוויסים, מחבתות, סירים וסכו"ם, והנה קופסא משומרת. אני מביט על התווית. גרגרי שעועית טבולים ברוטב אדמדם מעוררים בי רעבון נושן. ובכן לרשותי מים ומזון. יתכן אפוא שאעמוד במצור הזה, ולו אך מספר שעות, אני סופק כפותיי. רגע, משהו עולה מנבכי הזיכרון. אני מחליק זרועותיי על מותני. אמנם נשק לא נמצא אז ברשותי, שכן שכחתי אותו בזמן שנטשתי את הכלי הבוער "יו, כמה שזה מתאים לך!", אך מה בדבר החגור ואותם מחסניות שאמנם היו נעדרות כל תכלית בלעדיו? זכורני שמאחד הפאוצ'ים הבליח דבר-מה עגלגל וטוב. דבר-מה שנסך בי שעה שנסוגותי אל המטע הזה, תחושה של בטחון.
"אינני אותה רכיכה שכל-כך רצית לטפח את המיתוס שלה, אהובתי", עולה על בדל שפתי רבע חיוך. אני ממהר אפוא לחדר השינה. עולה על שרפרף פותח את המדף העליון, זה שאיש לא הביט בתוכנו זה שנים, מפשפש בין מאווררים נושנים ואזי, ממעמקיו, דולה אותו חלקלק, עגלגל וקר. יש במגעו משהו מהמגע האסור שידעתי לא מכבר.אני מגחך לעצמי בזמן שאני חופנו בידי. אחר-כך אני שב למטבח, מניחו חרש על הדלפק, בוצע בעזרת הסכין את קופסת השעועית, ומערה תוכנה עם כף אותה אני נוטל מן הכיור. אחר-כך אני מפשפש במגירה שלידי. אני מוצא בה נרות ומספר קופסאות גפרורים. אני מצית נר שמצייר צללים על העזובה שמסביב. סנופי חולף. בהרף-עין הוא מהפך את קופסת השעועית ומלחך בלשונו הדביקה את תוכנה. לחשושים מתחילים להישמע ממטע הזיתים. הם קרבים. "את היית קורת הגג על הצל שבי, את דאגת לכל!". כן, הגיעה העת. הנה הוא פה, ברזלי וקר. אני נוטל אותו מן הדלפק, נצמד אל הדלת, מגשש על פניו, ממשש את עגלגלותו, מעביר אצבעותיי על שדרתו-מנופו, מאמץ אותו אל חזי, והם עולים בפסיעות קצובות. "בטבעת זו" - אני מצהיר בלחישה - "בטבעת זו... מקודשת...". או-אז אני חולץ ומשיל את טבעת הניצרה, המנוף אחוז בכף ידי, אחוז בחזקה.
(מיכאל פבזנר)
