"כבר שנים נוכחת המלחמה בארצנו. כיבוש ועוד כיבוש. את הבשן ואת החָרָן, את הגלעד ואת ארץ בני עמון. צבא השבטים עם שכירי החרב, הכְּרֶתי והפְּלֵתי, בני אי כפתור שגויסו ממרחקי הים וגיבורי פלשת שהוכנעו ואולפו על ידי דוד. לצידם תמיד גיבורי דוד הישראלים, צמאי דם שלעולם לא רָווים, רק רָבים. וכשתמה לה המלחמה האחת בחוץ, לעולם ימצאו להם עילה מבית...
תמיד מלחמה, תמיד זעם ועֶברה, תמיד שפיכות דמים חמצמצה באווירה של ירושלים...
עושים כאן שוטרי המלך ככל העולה על רוחם. מתאנים לכנענים, מתעמרים באמורים. כובשים דרכים לבני יהודה, חוסמים בחוזק יד שבילי דרכם של איכרי הארץ ויושביה הראשונים. מקוום כי תישבר שִׁדְרתם ויעזבו את המקום מרצון, ינטשו את אדמת אבותם להיות לנחלת שלל לחיילי המלך ולגדודי פוחזיו..."