חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.
"אינני רוצה שאהבתי אלייך תהיה נלעגת"
...בכל מחזותיו מאז (הרומן שלו עם אילנה עדן) המשיך לכעוס על הברית המחוּללת. בכל מקום שהקשיבו לו, רגע לפני ששכרותו חצתה את גבול החן, סיפר שוב ושוב איך אהב פעם אישה, ונסע אחריה לאמריקה, ופגש אותה עם ברון, ושאל את הברון ההוא מאיזו שנה ניתן למשפחתו תואר הברון, ובשעה ששוחחו ביניהם גידפה אותו אילנה וברחה מהבית, ומאז אינו יודע מה זאת המילה הזאת שנשבעים בה, אהבה. זוהי המיתולוגיה המלודרמטית של נסים אלוני, שעשויה להישמע גם כך: "אז... את זוכרת... כאשר היה רק אור... רק אור... והזמן עמד... ואנחנו, בחלל האינסופי... בחושך היחסי של הכוכבים המתפוצצים... הזדווגנו" – דברי ראש מדור המתים הברון סַאמְדִי לאשתו לילית בנפוליון - חי או מת!. אהבה במדור החושך.
המחזה בגדי המלך הועלה ב"הבימה" ב-1961, לועג לתרבות ההמונים, תרבות הסופרמרקט, הקונפקציה והתחתונים של חברת האזרחים הדמוקרטית הנשלטת על ידי הרוח האמריקנית. מחלצות האריסטוקרטיה נפשטו. אבל גם האהבה במחזה, בין מארי לבין המשורר המהפכן הֶקְטוֹר בַּסוֹנֶה, יורדת מגדולתה. האהבה החד-פעמית נהפכת המונית, רב-פעמית. כי מארי מתפתה ללבוש תחתונים בתור בגד, כמו כל גיבורי הממלכה בה התחתונים הם לבוש אחיד, חסר יחוד, עירום מתפארת. האהוב, המשורר המהפכן, גיבור המחזה, מאבד את כוחו כמו שמשון גזור מחלפות מפני שאהובתו נכנעת לצו ההמונים. הוא עצמו בוגד בערכיו הישנים, ערכי המהפכה.
השנאה לאילנה על שהשפילה אותו, דחתה את אהבתו החד-פעמית כדי להשתלב בחברת התחתונים הממוסחרת, הצטברה בגופו של נסים כזיהום. במחזה מחלל נסים אלוני את האהבה, מטיח בה את עלבונו : "רוטב סמיך ... אהבה", אומר זום, ראש הממשלה במחזה. והמלך אומר: "העניין הוא שחיי הנישואים מוציאים לך מהראש כל מיני בלונים שנדבקים לך בילדות... בילדות חושבים שמדובר בלהתפשט, אבל בנישואים זה בלהתלבש"...
לפני שהוא נכנע לחיזורי לוסי בת המלך מבהיר לה המשורר הקטור שהוא אוהב את מארי. הדיאלוג ביניהם עושה מהאהבה קרקס:
הקטור: אני אוהב אישה אחרת, לוסי.
(שתיקה)
לוסי (מחייכת): בטח.
(נכנס פינץ', נושא מגש ועליו גמד זעיר.)
פינץ': גמד, גבירתי.
לוסי: אני אוהבת גמד אחר. אבל האהבה בזמן האחרון נורא דינמית. אולי האהבה שלך
אוהבת ענק אחר [...]
ובחזרה לשאלה הישירה, הכואבת:
"מה קרה לאהבה?" שואלת מארי, אחרי שהקטור בוחר בלוסי בת המלך: "זו הייתה הזיה", אומר לה הקטור בגסות. "ההזיה הזאת מילאה אותי באמונות. טפלות. אבל אין לי זמן". מארי, בדומה לרותה, אינה תוקפת בשאלותיה. נסים אלוני דייק כשכתב בהערות בימוי בסוגריים: "מחייכת, רכה מאוד, ללא שמץ האשמה או מרירות".
הליכת מארי מחיי המשורר המהפכן במחזה דומה להליכת אשתו של נסים רותה מבעלה, הליכת אישה מקריבה:
מארי: ...אני הולכת.
הקטור: לאן?
מארי (אינה יודעת, מרימה את כתפיה, מחייכת): החוצה... (צוחקת)
הקטור: למה את צוחקת?
מארי: אתה נכנס ואני יוצאת... נכנסת בגלל אהבתך אלי?
הקטור: לא זוכר.
מארי: אני יוצאת בגלל אהבתי אליך.
דמותה של רותה הולכת ומתערבבת באופן מוזר עם זו של אילנה, ושתיהן מקננות בתוך דמותה של מארי, הקדושה-הזונה במחזה. הקטור חדל לאהוב את מארי בגלל שלבשה תחתונים, לבוש הממלכה המעורטל, הירוד, הארצי. רותה לבשה תחתונים כאלה כשהפכה אשת איש עמלנית, בורגנית ומסורה, שגם מביאה לנסים תחתונים נקיים לאמבטיה. היא לא הייתה כבר אותה אישה ערטילאית המנגנת בפסנתר שנסים רצה שתהיה. כך טען.
"את ערומה מארי... את לובשת את... בגדי המלך... העיניים שלך צבועות... אני פיללתי לראות אותך פשוטה... בבגד הלבן שלך".
אבל גם אילנה שצבעה את עיניה בהוליווד נעשתה גשמית וזנותית.
רותה איבדה את כוח קסמה, וגם אילנה אכזבה:
"השם שלך היה לי נס... חיוור... בשיגעון... בחורף הנורא ההוא"... מתאבל הקטור במחזה.
מארי מצביעה על השם שלה המתנוסס באולפן הטלוויזיה הצעקני, כאילו הייתה שחקנית בהוליווד: "אתה רואה, הוא מאיר עכשיו באותיות חשמל"...
הקטור מתאבל : "מארי, מארי... חלקת אביב שלי".
