אני טהורה? טמאה? אולי עשיתי משהו רע ואני לא יודעת את זה ועליי לטהר את עצמי?
אבל מה למוסר ולטומאה?
אומרים שהגוף טמא. שצריך לשטוף ידיים כל בוקר כשקמים משינה כדי להיטהר. אומרים שלגעת במת זה טמא. אבל למה? אמנם הגוף שלנו לא רוחני כמו הנשמה, אבל הוא המחסן שלה. אולי הוא ארצי או חומרי, אבל למה טמא?
אני נזכרת במוות של אילן. איך רצינו לטייל בעולם, איך תכננו את הטיול הגדול שלנו אחרי הצבא, ואז לקראת סוף הטיול, כשכבר הגענו לפסגת ההר פתאום אילן החליק ונפל. וכשהמסוק העלה אותו מעלה, מיד ניגשתי לגופו המת, היפה, הטהור. חיבקתי אותו ובכלל לא הרגשתי טמאה. להיפך. זה היה רגע רוחני בשבילי. נפרדתי ממנו. כן, אני יודעת שהנשמה כבר מזמן עזבה את הגוף, ואולי היא מסתכלת עליי מלמעלה, אבל אני נפרדתי גם מהגוף. הסתכלתי על הידיים של אילן. ידיים של פועל, סדוקות ומחוספסות, כי זה אילן, שאהב לעבוד בגינה ולבנות דברים בעצמו. ליטפתי את הצלקת בצוואר. זה סימן לאילן הילד, שטיפס על עצים ונפגע מענפיו. נגעתי בפנים שלו. רק לאילן יש פנים מיוחדות כאלה. טובות ומלאות נתינה. כי זה הוא. הגוף הוא רק מחסן של הנשמה, אבל הוא מקבל את הצורה שלה. נפרדתי מהגוף של אילן ולא הרגשתי טמאה. להיפך, הרגשתי כל-כך טהורה. לא רציתי להתרחץ אחר-כך. לא רציתי לטהר מעליי את חוויית הנגיעה בגוף המת של אילן.
ואחר-כך קברנו אותו באדמה. אז מה? עכשיו האדמה טמאה? זה לא יכול להיות, הרי אנחנו נלחמים על האדמה הזאת כל-כך, איך היא יכולה להיות טמאה? היא אוספת אליה את גופות המתים שלנו. זה נראה לי דבר של קדושה. לאחסן את המחסנים.
אני רוצה להכתיר את הגוף שלי למשהו קדוש וטהור. הוא לא טמא. הוא עוזר לנשמה שלנו להגיע ממקום למקום, עוזר לנו להשמיע את הקול של הנשמה שלנו. אני רוצה לתת לגוף את הכבוד הראוי לו, בין אם הוא חי או מת.
(טל בר-און - אמנית מיצג, חברה בקבוצת "המליאה" של תיאטרון החדר)
