שְׁרוּיָה בְּצִיר שֶׁל שִׁיר זָהֹב

כְּמוֹ בְּשֶׁמֶן זַיִת שֶׁעָלַי נִשְׁפָּךְ

אֵינֶנִּי זָזָה. אֲנִי רַק תּוֹפַחַת,

אֲנִי רַק שְׁרוּיָה בְּתוֹךְ הַטּוֹב.

אַךְ עוֹד מְעַט אֶשְׁאַף

לְהֵאָכֵל, לְהִנָּתֵז עַל הַלָּשׁוֹן

לִרְקֹד עַל בַּלּוּטוֹת הָרֹק הַחַלָּשׁוֹת

שֶׁיִּנָּזְלוּ מֵהַשְּׂפָתַיִם, מֵהָאָף.

גַּלִּי לִי אֵיךְ לְהִשְׁתַּמֵּר טְבוּלָה בַּשִּׁיר

תָּמִיד, לֹא לְהָזִיז עַפְעַף,

לֹא לְהַסְפִּיק, לֹא לְכַוֵּץ שְׁרִיר

כְּמוֹ הָעַגְבָנִיָּה הַמְיֻבֶּשֶׁת שֶׁעַכְשָׁו

מֻנַּחַת בַּצִּנְצֶנֶת עִם הַשּׁוּם וְהַשָּׁמִיר

בְּלִי לָדַעַת עַל סַכִּין, מַזְלֵג אוֹ כַּף.