האיגרת השבועית

1. המופיע

..."כריזמה"?, "נוכחות בימתית"? מדוע אומרים ש"יש לו או לה את זה"? מה הדבר שעושה את השחקן לכוכב, למי שקהל מרותק אליו רק בגלל שהוא נמצא שם? מה עושה את האדם מן השורה למנהיג שהמונים הולכים אחריו בעיניים עצומות לטוב או לרע?

בפעם הקודמת נטען כאן שכשרון ומיומנות הם תנאי הכרחי אבל לא מספיק על מנת שייווצר קשר על בסיס של כריזמה אישית. אם אכן הבמה היא משל לחיים, הרי שניתן להקיש ממנה גם על מה שמחוצה לה. כאן, על הבמה, כריזמה היא תלוית פְּגִיעוּת. זהו אותו מרכיב אישיותי שרבים כל כך מנסים להסתיר אותו בחיי היום-יום כמו גם על הבמה.

ישנם שחקנים רבים מטפחי שרירים. אבל רק מעטים כמו ארנולד שוונצנגר וסילבסטר סטלונה, שני  שרירנים, מצו'איסטים לכל דבר, נעשו כוכבים. אצל הראשון זה ברור יותר, ולו רק בגלל היותו מי שנולד בארץ אחרת והתמודד עם קשיי שפה. אצל השני אולי אפשר לקבל רמז על כך מתוך מידע על חייו הפרטיים. לכאורה הרי זהו דבר והיפוכו, מה למאצ'ואיזם ולפגיעות? אבל אם נתבונן פנימה אל תוך נפשו של מאצ'ואיסט, נגלה ששורש המאצ'ו הוא בפחד מפני פגיעה, והרי לנו הקשר שבין שתי תכונות אלו.

אבל לא רק מצ'ואיסטים יכולים להיות כריזמטיים. לפני שבוע הלכה לעולמה כוכבת עבר נערצת על המונים, אליזבט טיילור ז"ל. היא הייתה יפה מאד, אבל בהוליווד התהלכו לידה המון נשים יפות. באחד מאתרי ההסרטה שבהם עבדה נמצאה לידה כפילה דומה לה ואמרו על הכפילה שהיא יפה יותר מטיילור. אבל הכפילה נותרה באלמוניותה וטיילור בפרסומה.

ככל הנראה, בני אדם הם פגיעים מטבע ברייתם, במידה גדולה או קטנה. זה סוד הקסם שלנו, לטוב או לרע. תכונה זו אינה תלויה ביופי קלאסי או עכשווי, לא בכישרון או במיומנות מקצועית. יש המסתירים תכונה זו ואחרים לא. יש המודעים לה ואחרים לא. בזכות תכונת הפְּגִיעוּת הקיימת בנו, אנו יכולים לזהות אותה גם אצל אחרים. אנו מזהים אותה אצל המופיע לפנינו וזהו הבסיס הפנימי לאמפטיה ולהזדהות הקהל עם המופיע. מקרה קיצוני של אמפטיה מתקיים אצל בעלי אישיות פסיכופטית: הם משתמשים בפגיעות באופן מניפולטיבי כדי לעורר אמפטיה אצל הזולת ולהשיג את מבוקשם.

כיצד נוצרת תכונה זו של כריזמה תלוית פגיעות? אפשר לטעון שמדובר ביחס אישי לפגם היסטורי, פיזי או נפשי של המופיע. אפשר לטעון שמדובר בטראומה היסטורית הנותנת אותותיה בהתנהגות המופיע.

אם ידוע לך שתכונה זו נמצאת בך, זה לעצמו עשוי להגביר את הביטחון העצמי. אבל ראוי לזכור שכריזמה לעצמה לא עושה הופעה. יוצר חייב לעבוד קשה על התפקיד שלו, בין אם ניחן בתכונה זו ובין אם לאו. יוצרים שאינם כריזמטיים יכולים לרתק קהל לא פחות מאלה שניחנו בה.

האם ניתן לפתח כריזמה?

כן ולא. עצם המשאלה להיות כריזמטי עלולה לגרור את המופיע להתנהגויות עד גבול הגיחוך. למה הדבר דומה? למי שמנסה להרשים את הסביבה בכל כוחו. למשל, גבר או אישה המנסים לחזר אחר מישהו או מישהי והרי הם מבליטים שרירים, שולחים מבטים מפתים, מבצעים פעולות נועזות עד סיכון עצמי וכיוצא באלו התנהגויות מוגזמות. לפעמים זה פשוט פתטי. אבל אפשר לפתח קשר טוב עם קהל עד למצב הכריזמאטי: לשפר באופן קבוע את המיומנויות המקצועיות, להיות מודע לחוויה האישית המיידית ולטפל באופן מיידי בכל מצב של התנגדות. להיות פתוח ולקבל פעולה מוצלחת כמו גם פעולה שלא הצליחה. להניח לפגיעות שלך שתבוא לידי ביטוי מתוך קבלה עצמית. לקבל את הבושה והביישנות, את האשמה וההשפלה, כמו גם את היופי הפנימי שלך. זהו עיקרו של דבר: קבלה עצמית, לקבל את ההצלחות כמו גם את המחדלים. לפעמים נחוץ ייעוץ חיצוני כדי לבסס קבלה עצמית.

מה הורג את הכריזמה?

מצב של התנגדות פסיכו-פיזית. כאן אין הבדל בין בעלי התכונה לבין אלו שלא ניחנו בה.

2. הקהל

בתחום האירוע הפומבי מתקיימת מערכת יחסים של מופיע וקהל. לזה האחרון יש תפקיד משמעותי בתפקודה של הכריזמה. גם כאן היא תנאי הכרחי במשיכת תשומת לב קהל, אבל לא מספיק.

ההתנגדות

מצבו האישי של המופיע קובע את יחס הקהל אליו. כל עוד המופיע נמצא במצב תודעתי פתוח וקיימת זרימה בין-אישית פתוחה, הקהל מרותק. במקרים שבהם נכנס המופיע למצב של התנגדות (ע' "המעגל הפתוח", פרק "מילון"), ניתק הקשר שבין המופיע לבין הקהל והכריזמה, אף שהיא לא נעלמת, היא חדלה מלסייע בידו. על כן, חייב המופיע להיות מודע לחוויה האישית המיידית שלו.

התוכן

גם מופיע כריזמטי ביותר יתקשה ליצור קשר טוב עם קהלו, אם תוכן הפעולה שלו נוגד את מערכת האמונות והדעות של קהל. דודו טופז, נוחו עדן, היה אדם כריזמטי לכל הדעות וחביב הקהל כל עוד לא עבר בהופעותיו את גבולות ההסכמה של הקהל. מספר פעמים בקריירה שלו הוא עבר על המצופה ממנו ונענש בהרחקה לזמן קצר או ארוך. תכונה זו של קהל, המעריץ את המקובל עליו ודוחה את שאינו מקובל עליו, מעוררת שאלה על יחס קהל לתכנים אלטרנטיביים ואופוזיציוניים. ברוב המקרים תגובתו הספונטאנית של קהל היא דחייה של כל מה שלא מקובל עליו, כלומר, התנגדות על בסיס תוכן. התנגדות הקהל עלולה ליצור מצב של התנגדות פסיכו-פיזית אישית אצל המופיע ומיד נוצר מעגל רשע של התנגדות כוללת. אבל אם המופיע נחוש ומחויב לדברים שהוא מביא לקהלו, עדיין יהיה הקהל מרותק למופיע.

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, שרה אמנו אילונית היתה, שנאמר 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד', אפילו בית ולד אין לה" (בבלי, יבמות, סד ב)

אֲנִי מַבִּיט בָּךְ שָׁרָה בְּקוֹל עָבֶה.

הוֹלֶכֶת בַּשְּׁוָקִים נוֹשֵׂאת נֵצֶר אַחֲרוֹן וּמַר.

לוֹ יָדַעְתָּ כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ,

עַד קְצֵה הַשַּׂעֲרָה אֲשֶׁר צוֹמַחַת עַל צַוָּאר.

לַמְרוֹת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָהַבְתָּ אוֹתִי

אוּלַי בַּנֶּפֶשׁ, לֹא כְּאָרוּס, לֹא כְּבֶן זוּג,

אִחַלְתִּי לְךָ שֶׁכְּשָׂרָהּ אִמְּנוּ,

יוֹם אֶחָד יִהְיֶה נֵס, תָּפוּג,

קִלְּלַתְךָ כְּמוֹ לַגֶּבֶר שֶׁנִּפְתְּחוּ לוֹ זוּג שָׁדַיִם

וְכָל הַצַּעַר שֶׁצִּעַרְתְּ אוֹתִי בְּקוֹל צְחוֹקֵךְ

יִהְיֶה לַמַּיִם אֲשֶׁר יַשְׁקוּ בְּחָרָבָה

וְיַנְבִּיטוּ אֶת פְּרִי אַהֲבָתְךָ. 

שְׁרוּיָה בְּצִיר שֶׁל שִׁיר זָהֹב

כְּמוֹ בְּשֶׁמֶן זַיִת שֶׁעָלַי נִשְׁפָּךְ

אֵינֶנִּי זָזָה. אֲנִי רַק תּוֹפַחַת,

אֲנִי רַק שְׁרוּיָה בְּתוֹךְ הַטּוֹב.

אַךְ עוֹד מְעַט אֶשְׁאַף

לְהֵאָכֵל, לְהִנָּתֵז עַל הַלָּשׁוֹן

לִרְקֹד עַל בַּלּוּטוֹת הָרֹק הַחַלָּשׁוֹת

שֶׁיִּנָּזְלוּ מֵהַשְּׂפָתַיִם, מֵהָאָף.

גַּלִּי לִי אֵיךְ לְהִשְׁתַּמֵּר טְבוּלָה בַּשִּׁיר

תָּמִיד, לֹא לְהָזִיז עַפְעַף,

לֹא לְהַסְפִּיק, לֹא לְכַוֵּץ שְׁרִיר

כְּמוֹ הָעַגְבָנִיָּה הַמְיֻבֶּשֶׁת שֶׁעַכְשָׁו

מֻנַּחַת בַּצִּנְצֶנֶת עִם הַשּׁוּם וְהַשָּׁמִיר

בְּלִי לָדַעַת עַל סַכִּין, מַזְלֵג אוֹ כַּף. 

כשפקחתי עיני, הוארו הספרים והמחברות שעל המדפים שלמולי באור לבנבן, ומין שלווה שררה, זחה, אחרת, שלא כזו שלפני כל המולת הבוקר המתרגשת. אכן קרני השמש שחדרו מבעד לחרכים כבר היו עזות למדי ואילו מהרדיו המרוחק נישאו דברים נינוחים, חגיגיים כמו דברי הרב אמש, אך אם-זאת גם צנומים משהו ונעדרי הידור. האזנתי לדברים. כמדומני דובר שם על האטמוספרה; אך לא על זו שלנו, אלא על זו ששררה לפני כארבע מיליארד שנים. המשכתי וכריתי אוזניי. אש וברקים - על פי הדברים שנישאו - הובילו בימים הקדומים ההם ליצירת חומצות שהן אבני הבניין הבסיסיים של החיים. האיש המדבר עוד המשיך וציין, להשתאותו של המראיין, שכבר הצליחו ליצרם במעבדה. חיקו את אותם תנאים בראשיתיים. נזכרתי, הרי לפתחי ניצב יום שבת; אותו פסק זמן מזהיב פנים ועם-זאת עומד בחלל כמו המציות החרוכות קמעה שבודאי כבר המתינו לבואי.

הפרופסור עוד המשיך ודיבר על המולקולות שחברו אחת לרעותה תוך יצירת שרשרות, ועל שכפולם של השרשרות באטמוספרה הקדמונית, שהייתה רוויה באדי גופרית ופחמן. לרגע דומה היה לי שניחוחות בראשיתיים אלו עלו באפי. האם  הגיעו מהרחוב? מהמטבח? או שמא... לא, לא מהמגירה בה חפנתי את האותות, אלא מזו שמתחתיה, ששימשה לי כמעבדה נסתרת. כן, גם אני, כאמור, ערכתי ניסוי שהשתיקה יפה לו.

"בואו לאכול" – נשמע אז קולה.

כך, מסרב להיפרד מקן הערפילים שאפפני, הכנסתי עצמי לבגדיי ונעליי ופסעתי לפינת האוכל. הוא כבר ישב שם ובצע את המצייה. הצטרפתי אליו ויחדיו בצענו בשתיקה.

"שמואל, תגיד" – שברה את הדממה – "בלומה באה היום לארוחת צהרים?"

"כן, למה את שואלת?"

"כי אני לא יודעת מה להכין".

"אולי תכיני לנו פעם בורשט?" – אמר כשברק עולה בעיניו.

"אויש" – פלטה באכזבה – "אבל נשאר לנו עוד מרק עוף בסיר".

"אבל כבר הבטחת כמה פעמים שתכיני בורשט כשבלומה באה. אסור לנו להיזכר קצת בבית-אבא?"

"אתם כל הזמן נזכרים" – ניערה את כתפה – "אני בכלל לא כל-כך רוצה להיזכר".

הוא שתק.

"אז תכיני לנו?" – שאל לבסוף ביובש.

"אבל אני לא יודעת לעשות טוב כל-כך כמו שאימא שלך הייתה עושה".

"לא חשוב" – אמר.

"טוב, אני מקווה שתהיו מרוצים" – עקמה שפתה.

הוא הניד בראשו והמשיך לבצוע את המצייה, מין המקלט עלו צלילי מיתר וקולו של חליל צד שכאילו, מהלך, מקפץ בם כמו עלם הפוסע בצעדים חינניים בשדה המופז בשמש אביבית. הבטתי בו. זחיחותו העלתה בדעתי דמות אציל העוטה פאה כסופה ומחלצות משי רכות. והנה כל החדר, על המציות וצלילי הפז נראה כאילו חופן הוא בקרבו איזה טוהר. אולם משהו נימוח היה בטוהר הזה, כן, לבקני הוא היה,  מהוהה, חדל אונים. לא יכולתי לעמוד במועקה ויצאתי לחצר האחורית.

* * *

מעבר לחצר נראה השדה מוקף בפרדסים שהשתרעו עד לבתי העיר הרחוקה. זה השקט מסביר הפנים, שבו פושטים הורים וילדים, עלמים ועלמות אל כרי הכלניות, אל חגבי הרקפות, ואל בוצות הנרקיסים.  אולם השדה שמעבר לגינה לא התהדר בכל אלו. ספון היה בעשביה שהוריקה בשיממון. אולם בליבה ניצב עץ התות.

וכבר פילסתי דרכי בירק עד זה שהיה טמון באלמוניותו הרכה, חולף על פני תולעים כתומות ושעירות שטוו עריהן בצנעה, שמח לזהות בו אי אילו כפתורי לחם ערבי או אפונות בר, מתפעם ממראה חלזונות גדולים וחומים שחצו בדממה הדורה קרחת אדמה. והנה חיפושית גדולה. פעם הראה לי אמיר איך הוא מולק את ראשה באבחת אצבע וזה עורר בי מורא גדול. הרי החיפושית שמראה כמשוריין, איננה כתולעים הנפתלים, החלקלקים, או כנמלים האצות-רצות. גופה מחוסר הראש הזכיר לי גדם טנק נטול צריח, שפעם שראיתי במדבר. 

קרבתי לעץ התות. הוא הזדקר מתלולית שהתנשאה מעל פני השדה כשענפיו נשלחים לארבע רוחות. והנה הגעתי עדיו וחסיתי בצמרתו הרחבה. כמגלה ארצות סקרתי אז את המרחבים, והנה ממש לרגלי, מן העץ והלאה, שלולית, אגם, לא כי ים שהשתרע עד לפרדסים הרחוקים! הבטתי מעלי, והנה רואה אני איך ענפי העץ הפונים לפאת הים, רוכנים  מעל למימיו. כמו פרפר נמשכתי, טיפסתי, הגעתי עד לאותם ענפים שהיו מתערסלים באור. דקות ארוכות התפרקדתי שם עם השמש, עם המיית הרוחות ועם חריקות הענפים,  כשמתחתי ים  בראשית זה. פעם הוצאתי ממים שכאלו  ראשנים. כשמם כן היו: ראשים ענקיים שהסתיימו בזנבות. מבעית היה לזהות שבעצם הם נראים כעוברי אדם.  ולחשוב שהם נבראו שם בקרקעית, במי המדמנה. אך הרי כבר הודיעה לנו המורה לביולוגיה בצורה מוגמרת ונחרצת ש"אין בריאה ספונטנית!"  אולם הן רק היום, בבוקר, הסביר הפרופסור לאוזני הכרויות, כיצד נוצרו החיים מהחומר הזה הדומם. האם יתכן, חלף בי רעד, שמהרגבים הצנועים והכה סבילים, קמו לחשים, בחשים, שעלו וישרצו וימלאו את עין הארץ במאוד מאוד? משב רוח חלף ובעקבותיו נשמעה חריקה. הענף שעליו שמתי יהבי התקמר, קרב אל פי המים ושב כשהוא מחסיר ממני פעימה. הרוחות היו עימי הפעם, ואולם מי ידע משבי רוחם? והאדמה אשר מתחת, האם אפשר לפסוע על רגביה בשלווה? הבית, ביתי, זה שעזבתי מאחורי עם תחושת קבס, שב ונעשה מפלטי היחיד. ירדתי אפוא מהעץ, נזהר מקללת לטאות ומכסוסי עקרבים ונחשים. פסעתי על בהונות, מפלס דרכי בין ציקדות ופרפרי חרש. נמלט מהים ומתוהו הפרדסים שצר על שלושת אבריו. כן, נזכרתי, גם שרידי מצבות היו שם, וערבים צהובי שן ארבו לי מאחורי כל שיח.

* * *

נשמתי לרווחה.  הם כבר ישבו מופזים בשמש מסביב לשולחן הערוך.

"איפה היית בוקי. חיכינו לך" – אמר.

"וגם דודה בלומה מחכה לך כבר הרבה זמן" – הוסיפה בתרעומת.

"לא נורא" – עשתה הדודה בידה תנועת ביטול – "בוקי הלך לחקור קצת את העולם" – קרצה לי בעינה.

"מה חקרת, בוקי?" – שאלני בישירות.

השפלתי ראשי

"זה סודי!" –  הכריזה כשהיא חושפת את שן הזהב, גורמת לי לחוש  כיצד אדמומיות מתפשטת על לחיי. אחר התחלנו לאכול מרק חמצמץ-מתקתק שצבעו הכהה והארגמני חפן בקרבו איום שאילצני לדלותו בזהירות מרבית.

ושוב, שמא מפאת קרני השמש והחברה הנינוחה, הוא היה נוהר ומזדכך, נזכר בבורשט שאימו הייתה מגישה, כשבלומה מהנהנת בראשה. גם דעתי זחה ומרפה הייתי מהקפדת יתר, ואזי, אירע הבלתי נמנע:

"אויש, אתה לא יכול לאכול כמו בן-אדם?" – החמיצה פניה בעודה נוטלת מפית ומנסה להסיר את הכתם הבלתי אפשרי ממכנסיי.

"די!" – פלטתי קריאת שבר שמיד לוותה ב"ששש" האוטומטי, מכבה השריפות שלו.

"יש אורחת בבית ואתה מתנהג כל-כך לא יפה!" – חבטה בי.

"לא נורא" – עשתה בלומה שוב תנועת ביטול זעירה בידה.

"האם שמואל גם היה צועק ככה על אימא שלו?" – הוסיפה לחבוט.

"לא" – הודיעה בלומה בטון מכסה טפח  – "אבל אפרופו בורשט" – ציעפה מבטה – "פעם היה לנו אינצידנט".

הבטנו בה בסקרנות, ואזי היא הפנתה אליו מבטה ושאלה: "סמק, האם אני יכולה לספר?"

הוא גרף חוטמו.

"דווקא חמוד האף שלו" – ציינה בדרך-אגב כשהיא טופחת על ברכו ואזי החלה לספר – "פעם הייתה לי עם סמק מריבה מאוד גדולה. זה קרה כשבערב אחד באה אלי חברה ולמדנו ביחד למבחן בלטינית. סמק היה מתערב כל הזמן ומתקן אותי. אבל זה לא היה אכפת לי כי אולי הוא רצה לעשות עליה רושם. אבל אז, ככה פתאום, גילה לבחורה סוד כמוס" –  עצרה עצמה.

"ומה זה היה?" – האצתי בה.

"המורה ללטינית שלנו היה גבר נאה" – השפילה מבטה – "אם אתם מבינים את זה. היו לו עיניים אפורות כאלו: טובות וחכמות, הו, רומק" – הבליעה אנחה. "בקיצור" – התעשתה – "צעקתי עליו "לך מפה!" והוא יצא. אבל אני לא נרגעתי, ואחר-כך בזמן הארוחה התפתח דיספוט גדול, כשאני אומרת שאף אחד לא ביקש ממנו עזרה ובכלל שלמה הוא תוקע את האף הגדול שלו בעניינים שלא שייכים לו, והנה איך שאני מסיימת, אני מרגישה בנוזל אדמדם שנוטף לי מהפנים. הייתה מהומה מאוד גדולה בזמן שמונייה, אחינו הקטן, היה יושב בצד וצוחק. אני זוכרת שלא נרגעתי במשך חודשים, וכל הזמן חשבתי על הרגע המתאים שבו אני אשיב לסמק כגמולו. אולם משום מה אימא לא הכינה מאז בורשט, וכעבור מספר חודשים עלה אחינו היקר ארצה".

"אבל עכשיו את יכולה להחזיר לו" – עטתי על המציאה.

"אוי, בוקי" – הביטה בי בסלידה – "לא יפה להגיד את זה".

"וחוץ מזה" – הוסיפה בלומה – "גם חלה על זה התיישנות".

"בוקי, אתה יודע מה זה התיישנות?" – שאל.

הנעתי ראשי לשלילה.

"נניח שעשית מעשה לא טוב, למשל נגיד שהרבצת, או שזרקת אבנים, ואחר כך עוברות הרבה שנים ואז פתאום נזכרים ומתלוננים עליך במשטרה. אבל אז אומרים להם במשטרה שהידיים שלהם כבולות, כי חלפו כל כך הרבה שנים ואולי אתה כבר השתנית, ויש לך משפחה, ואתה בכלל לא אותו בוקי שהיית. בלטינית קוראים לזה ארגומנטום א סימילה!" –  נזכר בחיוך של מנצח.

"אתם רואים כמה שסמק טוב בלטינית!" – אמרה בלומה – "אבל לדעתי יש יוצא מהכלל אחד והוא עבירת רצח" – הניפה אצבעה.

שתיקה נשתררה. שתיקה כבדה כשפטישו של השופט קם ומורם. הוא רמז בדבריו על אילו שהם חטאים פרטיים שלי. האומנם ידע עליהם יותר מאשר שיערתי? אבל "רצח?" הצטמררתי בקרבי, לא לא כבוד השופט, אני בוקי עפר לרגלייך, אינני כבוד השופט, אינני אשם! אחר-כך בצענו את נתכי העוף ותפוחי האדמה ורק שקשוק הכלים נשמע. דומה היה שכולם התכנסו אל דלת אמותיהם הפרטיות, כששקט, שקט שהוא כמו חלל שנפער בדמי הימים - נפער.

אחרי הארוחה רצתה בלומה לחזור לביתה. "למה את ממהרת? תישארי קצת" – הוא היה מפציר כדרכו אולם היא אמרה שהיא לא יכולה כי היא חייבת לעשות סדר בניירות. בחוסר רצון הוא נטל אז את המפתחות מהמגירה שבמטבח והסיע אותה לביתה.

הלכתי לחדרי. קרני השמש שחדרו מבעד לחרכים היו עתה בשלות ורכות. שמחתי על קן זה, שאיני צריך לחלוק אותו עם אדם והשתרעתי על המיטה. וכך בשעה שדבר-מה במחשכי המגירה, דבר מה שקורם היה עור, העלה איזה עונג חשאי בקרבי, שקעתי בכנפה של שבת, זו המלכה.

כשהתעוררתי כבר שררה אפלה, מבחוץ עלו קריאות עורבים, ומן החדר האחר עלתה שירתו של החזן הקורא בקול עמוק ומדושן "שבוע טוב, שבוע טוב..". 

על הקיר שבו ונארגו קורים.

(מיכאל פבזנר)

אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לִלְמֹד אֶת הָאֶבֶן –

אִי תְּנוּעָה רוֹחֶשֶׁת חַיִּים

בִּרְגָעִים נְדִירִים שֶׁל דְּמָמָה וְהֶעְדֵּר תְּנוּעָה

לְאָן וּמֵאַיִן,

לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה

"בַּנְּקֻדָּה הַדּוֹמֶמֶת שָׁם לֹא יִהְיֶה רִקּוּד, וְשָׁם רַק הָרִקּוּד יִהְיֶה"

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"השם שלך היה לי נס" - המשך

...אילנה עדן המשיכה לחיות בארץ כאילו הייתה בהוליווד. לחזרות של המהפכה והתרנגולת ורביזור הופיעה ככוכבת המצפה להבזקי מצלמות העיתונות, בשמלה הדוקה, במחשופים עמוקים, בעקבים מחודדים, בשיער מוחלק, מבהיק. אבל היא הרגישה עזובה, חשופה. האם כולם רואים את מערומי עצביה? נסים אינו מעריך אותה כשחקנית. האם כולם יודעים?

אילנה עדן היתה שחקנית בעלת נוכחות מפוחדת, עמומה, ונסים בעלה לא כתב לה תפקידים כמו שקיוותה. בימיה הוקם תיאטרון העונות שאמור היה להגשים את מה שנלמד בתקופת פריז. במחזה שפתח את התיאטרון, הנסיכה האמריקאית, לא היה תפקיד נשי, אבל מדמות המפיקה ההוליוודית דולי עולה הד של אילנה עדן וסיפורו הנכזב של נסים באמריקה.

את סיפורו של נסים בתל אביב ובהוליווד מגיש השחקן שמשחק את המלך בסרט שעליו מסופר בהנסיכה האמריקאית:

"שבעה חודשים הייתה איתי שם, במולדת... בוקר אחד לא חזרה... פרחה, כך, פפפט... עם איל פחם אמריקאי... (...) לא רצתה לראות את פני... בכיתי, איימתי, צעקתי... שום דבר... היא השתנתה... הפחמים!... יד קרה יש לה, אדוני הנסיך... נגיעת מוות... הפכה אותי לשליח... דרך הטלפון... רץ... אל אהוביה"...  

במציאות אילנה עדן התלוננה בפני המשפחה שלה שנסים זקוק למשרתת שתביא לו לבנים לאמבטיה ותבשל לו, מין רותה כזאת. היא רצתה לזהור, ושהמלך ידאג לכל מחסורה. פעם נסעו ללונדון לראות הצגות. היה קור נורא ואילנה ביקשה מנסים לקנות לה מגפיים. נסים אמר: "אין כסף, תגרבי גרביים חמים". אילנה יבבה: "אבל לכרטיסים לתיאטרון יש לך כסף". נסיכת הוליווד לשעבר היתה תלוייה בו למחייתה באופן מביש.

אלוני נתן לה לשחק את תמצית חייה, כמין בדיחה אכזרית, באמצעות דמותה של לילי שאילנה גילמה בהמהפכה והתרנגולת. לילי מרגישה שהארוס שלה, חבקוק, אומר שהוא רוצה בה, אבל מהתל בה בעצם: "הוא קורא לי שלא אבוא", אומרת לילי.

במשפחה של נסים חשבו אותה לנסיכה מפונקת וגסת רוח. פעם הגיעה אמו של נסים לביקור עם מיני תבשילים שהכינה. אילנה פתחה את הדלת לכדי סדק צר והציצה מאחוריה. "נסים איננו", אמרה וטרקה את הדלת. במשפחת לוי לא ידעו את עומק הדיכאון של אילנה. 

סימון כשאת נוחתת

אומרים את התפילה

נושאים את הארון

טומנים את הגופה

צרור פרחים ביד

נשמה צרורה

את לוקחת טקסי

מנוחה שלמה

הולכת על החוף

מול גלי הים

רודפת אחר

גלגלי הזמן

טסה לפאריז

רוח נעימה

האיש שלך קבור

עמוק באדמה.

רְסִיס קֹר מַרְחִיף אֶת עַצְמוֹתַי

וּמְצַנֵּף אֵלַי אֶת הֶחָתוּל.

חֲזֵה-עָלִים צוֹנֵח וְמִתְפַּזֵּר - -

(לוּ יָכֹלְתִּי לְהַדְבִּיק מֵחָדָשׁ

כָּל עָלֶה וְעָלֶה - )

מִכְמָן בֵּין רַגְלַיִךְ קוֹרֵץ

אֹדֶם בַּשְּׂפָתַיִם מְנַצְנֵץ

נָסִיךְ בִּדְמוּת קַרְפָּד שׁוֹלֵחַ לָשׁוֹן אֲרֻכָּה

מַדְבִּיק נְשִׁיקָה וְנוֹעֵץ בְּתוֹכֵךְ חַכָּה

לִדְלוֹת אוֹצְרוֹתַיִךְ נְסִיכָה

מִבֵּין רַגְלַיִךְ תָּבוֹא הַיְשׁוּעָה.

(העברה: אורה אנצ'ל נחמה) 

בחדר החזרות של תיאטרון החדר. גיא דורון נכנס עם גרסה אישית למונולוג של המלט "להיות או לא להיות" מתוך מחזהו של ויליאם שייקספיר "המלט". המצלמה קלטה אותו. 
 

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 08.04.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה. 
אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

האישה שלפני  
בכורה ישראלית למחזה של רונלד שימלפנינג. דירה אחת, אימא, אבא, בן וחברה, ואז אישה אחת ש... מה הייתם עושים אם אהבת הנעורים שלכם הייתה חוזרת ומבקשת ש... תאהבו אותה לנצח.

בימוי: דניס שמע. תרגום: גד קינר. תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה. תאורה: אורי ויס. עוזרת במאי ומפיקה: נינה הורוביץ.

שחקנים: גלעד אדלר, שרון בורשטיין, איתמר כהן, נילי סחר, מעיין עקיבא.

מוצ"ש, 2.4.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל' להזמנת כרטיסים: 03-5185563.

יומן ההיריון שלי

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר

בימוי: רינה לביא

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

יום שישי, 1.4, בשעה: 21.00.  יום רביעי, 13.4, בשעה: 20:30.

יום חמישי, 14.4 בשעה: 21:00.

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

הקטע הבא צולם בחדר:
 

אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

מופע מחול נשי ועוצמתי, תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. תאורה: ענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר. עיצוב גרפי: בלה מלכין.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

9.4.11, מוצ"ש, בשעה 21:00, התיאטרון הערבי עברי, יפו.

כרטיס 50 ש"ח. הזמנות בטל': 052-5284234, 054-5335135

גולומ

"בחודשים האחרונים מתחוללת רעידת אדמה אנושית מסביבנו. עמי האזור קצו בדיכוי והרימו את נס המרד. חלק מהשליטים המדושנים ממשיכים לטבוח בבני עמם, אך את ניצני המהפכה לא ניתן לעצור. גם בקרבנו נמשך הדיכוי היומיומי, מעשי ההרג ההדדיים גוברים ונראה כי מנהיגי שני הצדדים מובילים אותנו בבטחה לעבר עימות נוסף". 

פרויקט גולומ נולד מהתחושה העמוקה שנמאס, שהגיע הזמן לעצור את מעגל הדמים, שחובה עלינו לשאול שאלות ולהטיל ספק בצדקת דרך המלחמה שבה אנחנו צועדים כל כך הרבה שנים.

אני מזמין אתכם למופע בימתי חשוף וחוצה גבולות. באמצעות סיפור אגדה עם מוזיקה מקורית בלייב, אני מציע לכם במשך כחמישים דקות אפשרות להביט פנימה אל הגולומ שבתוכנו, להכיר בקיומו ולהתעמת איתו.

חלק מכם יודע עד כמה מורכב להעלות מופע בימתי כלשהו, וודאי שאינו בידור מסחרי עם גב של תיאטרון גדול, ולכן אשמח אם תגיעו לצפות ביצירה, תחוו דעה ותשתתפו בשיח סביבה. אם תוכלו להפיץ את ההזמנה גם  בקרב רשימות התפוצה שלכם, החברים ובכלל - זה יהיה נפלא.    

רעיון וכתיבה, בימוי ומשחק: דרור קדם. מוזיקה מקורית וגיטרה חשמלית: תומר גולדברג.

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו. הדרכת יוצרים וליווי פרויקט: שלי גורל.

יעוץ אמנותי: אמיר אוריין

יצירה שנולדה במעבדה של תיאטרון החדר, והוצגה לראשונה במסגרת מרכז הבמה בירושלים. משך ההצגה: כחמישים דקות. בסיומה תתקיים שיחה פתוחה עם היוצרים.

יום חמישי, 7.4.2011, התיאטרון הערבי-עברי ביפו (מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה)

כרטיסים במחיר 50-40 שקל בלבד.

להזמנות: 052-7458321. 03-5185563.

התליין

הסרט התיעודי של נטעלי בראון ואביגיל שפרבר, מגולל את קורות חייו של שלום, האיש שתלה את אייכמן והפך ברבות ימיו לשוחט. "התליין" זכה בפרס לסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה ובציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי הטוב ביותר לקולנוע תיעודי - אידפ"א באמסטרדם. אל תחמיצו את ההקרנות בסינמטקים.

סינמטק חיפה:  יום חמישי, 31.3, 19:00.

אנא, פאיזה 

בביצועה של יפה תוסיה כהן

ההצגה תתקיים ב-4 באפריל, יום ב', בשעה 21:00, בתיאטרון גבעתיים, רחוב רמז 40, גבעתיים.

המונודרמה זוכת פרס ראשון בפסטיבל 'תיאטרונטו 2000' ב'הבימה'

בעקבות סיפורה האמיתי של הזמרת המצרית האגדית פאיזה רושדי, אימה של השחקנית.

פאיזה התחילה קריירה של זמרת כילדה בקהיר, עלתה לארץ לאחר קום המדינה, וניהלה כאן קריירה משגשגת תחת כנפיה של רשות השידור.

סיפור של אישה, צבעונית ומעוררת השראה באופייה ובהתמודדותה. סיפור על יחסיה עם בתה היחידה שנולדה כאן. האם הן דומות על אף הכול? האם גורל הוא דבר שנקבע מראש?

הצגה שמביאה את קסם המזרח עם סיפור מרגש, ושפע של דמויות מצחיקות ומרגשות.

מחיר כרטיס:  65 ₪. להזמנות: 03-7325340.

לאנשי החדר הנחה: 50 ש"ח במקום 65 ₪. קוד הנחה בקופה 1303. אתר תיאטרון גבעתיים

יפה תוסיה כהן

פאיזה רושדי בטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70:

ספוקן וורדס וגם וידיאו

ביום שני, 4.4.2011 בשעה 21:30, ב"אברם בר", רחוב יפו 97, כיכר הדוידקה, ירושלים, יתקיים ערב בינתחומי: שילוב בין spoken word, שירה ווידאו ארט, בנושא ירושלים - ת"א - מה שביניהן ומה שלא. זהו ערב  מגוון מאוד ורב משתתפים והוא בטוח יהיה מעניין (ובועט!) - בואו ! וספרו לחברים, להזמנות: 077-4450701,

תודה ולהת' !

מיכאלה למדן – עורכת ומפיקה,

יצירה במילים, סדנאות ואימון בכתיבה יוצרת, טל': 0547-208422

"סיפור חוזר" - פרויקט מיוחד מאד!

הספרים שכבר קראתם יכולים להפוך לפרנסה עבור אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים. "סיפור חוזר" הוא פרויקט ייחודי שמופעל כולו באמצעות אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים, ומאפשר להם הזדמנות תעסוקתית בסביבה נורמטיבית.

איך אתם יכולים לעזור?

אם יש לכם ספרים שכבר קראתם ועכשיו הם רק צוברים אבק על המדפים בבית, מסרו לנו אותם. ל"סיפור חוזר" כ-160 בתי קפה ברחבי הארץ, המשמשים כנקודות מכירה לספרים משומשים, אותם מנהלים סוכנים המתמודדים עם קשיים נפשיים. הספרים שלכם ימכרו בבתי הקפה ב-20 ש"ח, והסוכנים ייהנו גם מתעסוקה וגם מפרנסה.

מה זה תעסוקה שיקומית?

סוכני "סיפור חוזר" מתמודדים עם מחלות נפש ועוברים תהליך של שיקום תעסוקתי בפרויקט. יש להם הזדמנות לקום בבוקר ולצאת לעבוד, ללמוד לנהל את הזמן שלהם, לבוא במגע עם סביבה נורמטיבית ולהתמודד עם כל הקשיים האישיים בהצלחה. במסגרת העבודה, הם צוברים כלים ומיומנויות שמטרתן לאפשר להם להשתלב בהמשך בצורה קלה יותר בחברה ובתעסוקה בשוק הפתוח.

אז אם יש לכם ספרים למסור לנו נשמח אם תמסרו את הספרים בנקודות האיסוף שלנו: http://rebooks.org.il/donate_books.php

או תתקשרו לטלפון: 050-9020367 ונתאם את איסוף הספרים.

תודה לכם!

צוות סיפור חוזר, בברכה, אודי פורת, מנהל אזור המרכז, סיפור חוזר.

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית: kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה.
יהודית קונפורטי

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

(קישור לקליפ של אלי)

סיפור חייך

היית רוצה לשתף בסיפור מחייך על שינוי? תוכל/י לעשות זאת בתוכנית הרדיו החדשה בקול השלום. אם היה בחייכם אירוע שגרם לשינוי משמעותי בתפיסת עולמכם או בחיים, נא לפנות אלי לתיאום ראיון. התכנית תשודר גם ברדיו 107.2 FM  בכל יום שני בשעה 20:00 בערב.

בברכה, אלעד ואזנה, 054-249-7009, elad@havayati.co.il

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

--------------

החייל הלבן

מיצג של האמן הירושלמי יהודה בראון. המשטרה, בתפקידה כמבקרת אמנות ידועה, עצרה את האמן והחרימה את הציוד שלו, כולל רובה מפלסטיק וקסדת אופניים. (הארץ). הביא לתשומת ליבנו את האירוע הזה: נתי אורנן. 

--------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------