הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


(סיפור)

כשפקחתי עיני, הוארו הספרים והמחברות שעל המדפים שלמולי באור לבנבן, ומין שלווה שררה, זחה, אחרת, שלא כזו שלפני כל המולת הבוקר המתרגשת. אכן קרני השמש שחדרו מבעד לחרכים כבר היו עזות למדי ואילו מהרדיו המרוחק נישאו דברים נינוחים, חגיגיים כמו דברי הרב אמש, אך אם-זאת גם צנומים משהו ונעדרי הידור. האזנתי לדברים. כמדומני דובר שם על האטמוספרה; אך לא על זו שלנו, אלא על זו ששררה לפני כארבע מיליארד שנים. המשכתי וכריתי אוזניי. אש וברקים - על פי הדברים שנישאו - הובילו בימים הקדומים ההם ליצירת חומצות שהן אבני הבניין הבסיסיים של החיים. האיש המדבר עוד המשיך וציין, להשתאותו של המראיין, שכבר הצליחו ליצרם במעבדה. חיקו את אותם תנאים בראשיתיים. נזכרתי, הרי לפתחי ניצב יום שבת; אותו פסק זמן מזהיב פנים ועם-זאת עומד בחלל כמו המציות החרוכות קמעה שבודאי כבר המתינו לבואי.

 

הפרופסור עוד המשיך ודיבר על המולקולות שחברו אחת לרעותה תוך יצירת שרשרות, ועל שכפולם של השרשרות באטמוספרה הקדמונית, שהייתה רוויה באדי גופרית ופחמן. לרגע דומה היה לי שניחוחות בראשיתיים אלו עלו באפי. האם  הגיעו מהרחוב? מהמטבח? או שמא... לא, לא מהמגירה בה חפנתי את האותות, אלא מזו שמתחתיה, ששימשה לי כמעבדה נסתרת. כן, גם אני, כאמור, ערכתי ניסוי שהשתיקה יפה לו.

 

"בואו לאכול" – נשמע אז קולה.

כך, מסרב להיפרד מקן הערפילים שאפפני, הכנסתי עצמי לבגדיי ונעליי ופסעתי לפינת האוכל. הוא כבר ישב שם ובצע את המצייה. הצטרפתי אליו ויחדיו בצענו בשתיקה.

 

"שמואל, תגיד" – שברה את הדממה – "בלומה באה היום לארוחת צהרים?"

"כן, למה את שואלת?"

"כי אני לא יודעת מה להכין".

"אולי תכיני לנו פעם בורשט?" – אמר כשברק עולה בעיניו.

"אויש" – פלטה באכזבה – "אבל נשאר לנו עוד מרק עוף בסיר".

"אבל כבר הבטחת כמה פעמים שתכיני בורשט כשבלומה באה. אסור לנו להיזכר קצת בבית-אבא?"

"אתם כל הזמן נזכרים" – ניערה את כתפה – "אני בכלל לא כל-כך רוצה להיזכר".

 

הוא שתק.

 

"אז תכיני לנו?" – שאל לבסוף ביובש.

"אבל אני לא יודעת לעשות טוב כל-כך כמו שאימא שלך הייתה עושה".

"לא חשוב" – אמר.

"טוב, אני מקווה שתהיו מרוצים" – עקמה שפתה.

 

הוא הניד בראשו והמשיך לבצוע את המצייה, מין המקלט עלו צלילי מיתר וקולו של חליל צד שכאילו, מהלך, מקפץ בם כמו עלם הפוסע בצעדים חינניים בשדה המופז בשמש אביבית. הבטתי בו. זחיחותו העלתה בדעתי דמות אציל העוטה פאה כסופה ומחלצות משי רכות. והנה כל החדר, על המציות וצלילי הפז נראה כאילו חופן הוא בקרבו איזה טוהר. אולם משהו נימוח היה בטוהר הזה, כן, לבקני הוא היה,  מהוהה, חדל אונים. לא יכולתי לעמוד במועקה ויצאתי לחצר האחורית.

 

* * *

 

מעבר לחצר נראה השדה מוקף בפרדסים שהשתרעו עד לבתי העיר הרחוקה. זה השקט מסביר הפנים, שבו פושטים הורים וילדים, עלמים ועלמות אל כרי הכלניות, אל חגבי הרקפות, ואל בוצות הנרקיסים.  אולם השדה שמעבר לגינה לא התהדר בכל אלו. ספון היה בעשביה שהוריקה בשיממון. אולם בליבה ניצב עץ התות.

 

וכבר פילסתי דרכי בירק עד זה שהיה טמון באלמוניותו הרכה, חולף על פני תולעים כתומות ושעירות שטוו עריהן בצנעה, שמח לזהות בו אי אילו כפתורי לחם ערבי או אפונות בר, מתפעם ממראה חלזונות גדולים וחומים שחצו בדממה הדורה קרחת אדמה. והנה חיפושית גדולה. פעם הראה לי אמיר איך הוא מולק את ראשה באבחת אצבע וזה עורר בי מורא גדול. הרי החיפושית שמראה כמשוריין, איננה כתולעים הנפתלים, החלקלקים, או כנמלים האצות-רצות. גופה מחוסר הראש הזכיר לי גדם טנק נטול צריח, שפעם שראיתי במדבר. 

 

קרבתי לעץ התות. הוא הזדקר מתלולית שהתנשאה מעל פני השדה כשענפיו נשלחים לארבע רוחות. והנה הגעתי עדיו וחסיתי בצמרתו הרחבה. כמגלה ארצות סקרתי אז את המרחבים, והנה ממש לרגלי, מן העץ והלאה, שלולית, אגם, לא כי ים שהשתרע עד לפרדסים הרחוקים! הבטתי מעלי, והנה רואה אני איך ענפי העץ הפונים לפאת הים, רוכנים  מעל למימיו. כמו פרפר נמשכתי, טיפסתי, הגעתי עד לאותם ענפים שהיו מתערסלים באור. דקות ארוכות התפרקדתי שם עם השמש, עם המיית הרוחות ועם חריקות הענפים,  כשמתחתי ים  בראשית זה. פעם הוצאתי ממים שכאלו  ראשנים. כשמם כן היו: ראשים ענקיים שהסתיימו בזנבות. מבעית היה לזהות שבעצם הם נראים כעוברי אדם.  ולחשוב שהם נבראו שם בקרקעית, במי המדמנה. אך הרי כבר הודיעה לנו המורה לביולוגיה בצורה מוגמרת ונחרצת ש"אין בריאה ספונטנית!"  אולם הן רק היום, בבוקר, הסביר הפרופסור לאוזני הכרויות, כיצד נוצרו החיים מהחומר הזה הדומם. האם יתכן, חלף בי רעד, שמהרגבים הצנועים והכה סבילים, קמו לחשים, בחשים, שעלו וישרצו וימלאו את עין הארץ במאוד מאוד? משב רוח חלף ובעקבותיו נשמעה חריקה. הענף שעליו שמתי יהבי התקמר, קרב אל פי המים ושב כשהוא מחסיר ממני פעימה. הרוחות היו עימי הפעם, ואולם מי ידע משבי רוחם? והאדמה אשר מתחת, האם אפשר לפסוע על רגביה בשלווה? הבית, ביתי, זה שעזבתי מאחורי עם תחושת קבס, שב ונעשה מפלטי היחיד. ירדתי אפוא מהעץ, נזהר מקללת לטאות ומכסוסי עקרבים ונחשים. פסעתי על בהונות, מפלס דרכי בין ציקדות ופרפרי חרש. נמלט מהים ומתוהו הפרדסים שצר על שלושת אבריו. כן, נזכרתי, גם שרידי מצבות היו שם, וערבים צהובי שן ארבו לי מאחורי כל שיח.

 

* * *

 

נשמתי לרווחה.  הם כבר ישבו מופזים בשמש מסביב לשולחן הערוך.

 

"איפה היית בוקי. חיכינו לך" – אמר.

"וגם דודה בלומה מחכה לך כבר הרבה זמן" – הוסיפה בתרעומת.

"לא נורא" – עשתה הדודה בידה תנועת ביטול – "בוקי הלך לחקור קצת את העולם" – קרצה לי בעינה.

"מה חקרת, בוקי?" – שאלני בישירות.

 

השפלתי ראשי

 

"זה סודי!" –  הכריזה כשהיא חושפת את שן הזהב, גורמת לי לחוש  כיצד אדמומיות מתפשטת על לחיי. אחר התחלנו לאכול מרק חמצמץ-מתקתק שצבעו הכהה והארגמני חפן בקרבו איום שאילצני לדלותו בזהירות מרבית.

 

ושוב, שמא מפאת קרני השמש והחברה הנינוחה, הוא היה נוהר ומזדכך, נזכר בבורשט שאימו הייתה מגישה, כשבלומה מהנהנת בראשה. גם דעתי זחה ומרפה הייתי מהקפדת יתר, ואזי, אירע הבלתי נמנע:

 

"אויש, אתה לא יכול לאכול כמו בן-אדם?" – החמיצה פניה בעודה נוטלת מפית ומנסה להסיר את הכתם הבלתי אפשרי ממכנסיי.

"די!" – פלטתי קריאת שבר שמיד לוותה ב"ששש" האוטומטי, מכבה השריפות שלו.

"יש אורחת בבית ואתה מתנהג כל-כך לא יפה!" – חבטה בי.

"לא נורא" – עשתה בלומה שוב תנועת ביטול זעירה בידה.

"האם שמואל גם היה צועק ככה על אימא שלו?" – הוסיפה לחבוט.

"לא" – הודיעה בלומה בטון מכסה טפח  – "אבל אפרופו בורשט" – ציעפה מבטה – "פעם היה לנו אינצידנט".

הבטנו בה בסקרנות, ואזי היא הפנתה אליו מבטה ושאלה: "סמק, האם אני יכולה לספר?"

 

הוא גרף חוטמו.

 

"דווקא חמוד האף שלו" – ציינה בדרך-אגב כשהיא טופחת על ברכו ואזי החלה לספר – "פעם הייתה לי עם סמק מריבה מאוד גדולה. זה קרה כשבערב אחד באה אלי חברה ולמדנו ביחד למבחן בלטינית. סמק היה מתערב כל הזמן ומתקן אותי. אבל זה לא היה אכפת לי כי אולי הוא רצה לעשות עליה רושם. אבל אז, ככה פתאום, גילה לבחורה סוד כמוס" –  עצרה עצמה.

"ומה זה היה?" – האצתי בה.

"המורה ללטינית שלנו היה גבר נאה" – השפילה מבטה – "אם אתם מבינים את זה. היו לו עיניים אפורות כאלו: טובות וחכמות, הו, רומק" – הבליעה אנחה. "בקיצור" – התעשתה – "צעקתי עליו "לך מפה!" והוא יצא. אבל אני לא נרגעתי, ואחר-כך בזמן הארוחה התפתח דיספוט גדול, כשאני אומרת שאף אחד לא ביקש ממנו עזרה ובכלל שלמה הוא תוקע את האף הגדול שלו בעניינים שלא שייכים לו, והנה איך שאני מסיימת, אני מרגישה בנוזל אדמדם שנוטף לי מהפנים. הייתה מהומה מאוד גדולה בזמן שמונייה, אחינו הקטן, היה יושב בצד וצוחק. אני זוכרת שלא נרגעתי במשך חודשים, וכל הזמן חשבתי על הרגע המתאים שבו אני אשיב לסמק כגמולו. אולם משום מה אימא לא הכינה מאז בורשט, וכעבור מספר חודשים עלה אחינו היקר ארצה".

 

"אבל עכשיו את יכולה להחזיר לו" – עטתי על המציאה.

"אוי, בוקי" – הביטה בי בסלידה – "לא יפה להגיד את זה".

"וחוץ מזה" – הוסיפה בלומה – "גם חלה על זה התיישנות".

"בוקי, אתה יודע מה זה התיישנות?" – שאל.

 

הנעתי ראשי לשלילה.

 

"נניח שעשית מעשה לא טוב, למשל נגיד שהרבצת, או שזרקת אבנים, ואחר כך עוברות הרבה שנים ואז פתאום נזכרים ומתלוננים עליך במשטרה. אבל אז אומרים להם במשטרה שהידיים שלהם כבולות, כי חלפו כל כך הרבה שנים ואולי אתה כבר השתנית, ויש לך משפחה, ואתה בכלל לא אותו בוקי שהיית. בלטינית קוראים לזה ארגומנטום א סימילה!" –  נזכר בחיוך של מנצח.

 

"אתם רואים כמה שסמק טוב בלטינית!" – אמרה בלומה – "אבל לדעתי יש יוצא מהכלל אחד והוא עבירת רצח" – הניפה אצבעה.

 

שתיקה נשתררה. שתיקה כבדה כשפטישו של השופט קם ומורם. הוא רמז בדבריו על אילו שהם חטאים פרטיים שלי. האומנם ידע עליהם יותר מאשר שיערתי? אבל "רצח?" הצטמררתי בקרבי, לא לא כבוד השופט, אני בוקי עפר לרגלייך, אינני כבוד השופט, אינני אשם! אחר-כך בצענו את נתכי העוף ותפוחי האדמה ורק שקשוק הכלים נשמע. דומה היה שכולם התכנסו אל דלת אמותיהם הפרטיות, כששקט, שקט שהוא כמו חלל שנפער בדמי הימים - נפער.

 

אחרי הארוחה רצתה בלומה לחזור לביתה. "למה את ממהרת? תישארי קצת" – הוא היה מפציר כדרכו אולם היא אמרה שהיא לא יכולה כי היא חייבת לעשות סדר בניירות. בחוסר רצון הוא נטל אז את המפתחות מהמגירה שבמטבח והסיע אותה לביתה.

 

הלכתי לחדרי. קרני השמש שחדרו מבעד לחרכים היו עתה בשלות ורכות. שמחתי על קן זה, שאיני צריך לחלוק אותו עם אדם והשתרעתי על המיטה. וכך בשעה שדבר-מה במחשכי המגירה, דבר מה שקורם היה עור, העלה איזה עונג חשאי בקרבי, שקעתי בכנפה של שבת, זו המלכה.

 

כשהתעוררתי כבר שררה אפלה, מבחוץ עלו קריאות עורבים, ומן החדר האחר עלתה שירתו של החזן הקורא בקול עמוק ומדושן "שבוע טוב, שבוע טוב..". 

 

על הקיר שבו ונארגו קורים.

 

(מיכאל פבזנר)

לאיגרת השבועית של 2011 . 3 . 31