וּרְחַץ

(נטילת ידיים. מעבירים בקרב המסובים כלי מים, קערה ומגבת)

כַּרְפּס

(לוקחים כרפס, טובלים במי מלח. כל אחד מברך את הברכה האישית שלו, בינו לבין עצמו)

אני חבצלת השרון שושנת העמקים:

כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות:

כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים,

בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:

הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה.

(שיר השירים ב, א-ד)

כי הנה הסתיו עבר,

הגשם חלף הלך לו:

הניצנים נראו בארץ,

עת הזמיר הגיע

וקול התור נשמע בארצנו:

התאנה חנטה פגיה

והגפנים סמדר נתנו ריח.

(שיר השירים ב, יא-יג)

יַחַץ

(נוטלים מצה אמצעית ומחלקים לשניים. את החלק הגדול מטמינים לצפוּן - אפיקומן. אֲפִיקוֹמָן: מיוונית, epi komon, אל התהלוכה, אל השעשועים. משתה שעשועים שעורכים אחרי הסעודה. כינוי למחצית המצה האמצעית שמטמינים מתחת לכר ההסיבה, ואוכלים אותה בסופה של הסעודה <אברהם אבן שושן, המילון החדש, קרית-ספר, 1981, כרך א', עמ' 70>. כאן הוראת האפיקומן היא שונה)

שבירת המצה לשניים לשם מה?

השלם הוא חלק ממציאות חיינו וכך גם השבר.

בחתירתנו אל עולם הרמוני עלינו להתמודד גם עם השבר.

אנו חוצים את המצה לשניים, עוטפים חלק אחד במפית ומסתירים אותו.

המחצית הגלויה של המצה,

היא לחם העוני, להזכיר את סבלם של אלו שאנו יודעים מה עולה בגורלם.

המחצית המוסתרת של המצה,

היא סבלם של אלו שאיננו יודעים מה עולה בגורלם וגם אלו מעשי העוולה הנסתרים מעינינו.

לאחר שנגלה את המחצית הנסתרת, נפורר אותה לרסיסים, לסמל את אשר מוטל עלינו לעשות למיגור העוול.