הגדה של פסח

שיטת אוריין – המעגל הפתוח

ערך וכתב: אמיר אוריין

סדר הפסח של תיאטרון החדר מוקדש באהבה

למשפחת תיאטרון החדר

וליוצרים באשר הם

לנאבקים מדיכוי לשחרור, מעבדות לחירות

לשנה הבאה בחירות ובשלום!

נוסח זה נעשה בהשראת:

דראמשטאדט, אשכנז, תצ"ג, 1733

וינה: יוסף שלזינגר, וינה, 1930

הרבנות הצבאית הראשית, 1974

הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, 1979

התנועה המסורתית, בעריכת הרב מיכאל גרץ, 1993

מועצת הרבנים המתקדמים, בעריכת הרב יהורם מזור, 2000

הגדת הפליטים 2008

ושיטת אוריין - המעגל הפתוח

המהדורה הראשונה: 2001

מהדורה אחת-עשרה 2011, מיוחדת לסדר הפסח האלטרנטיבי בתיאטרון החדר

ביום ו', יא' ניסן תשע"א, 15.04.2011, בשעה 16:00

(כל פנייה הרשומה בלשון זכר, כוונתה זכר ונקבה)

(מנהגים אחדים בטקס הסדר המסורתי מקורם בתרבות יוון ורומא. ע' אפלטון, "המשתה")

קערת הפסח:

כרפס – סלרי/פטרוזיליה ותפוח-אדמה או בצל, סמל לצמיחה. טובלים במי מלח, ללמד שהיא כרוכה בדמע.

מרור – ירק מרוסק, מר או חריף, לרוב שורש חזרת, עולש או סחוג, או עלה חסה.

("וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך", שמות א, 14)

חרוסת – תערובת רכה של פירות מיובשים ויין, שצבעה כעין הטיט.

("בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שמות א, 14)

זרוע – לרוב זרוע חרוכה של עוף או בקר. אבל אפשר גם גבעול של פרי או ירק.

("וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים", שמות ו, 6)

ביצה – קערת ביצים קשות.

(זכר לקורבן חגיגה שהיו מקריבים ביום טוב).

קערת מים מלוחים.

(ע"פ המנהג לקבל אורחים במים ומלח)

מנחה:

ערב טוב ומבורך. נתחיל בסדר הפסח של משפחת תיאטרון החדר. סדר זה שואב ממורשת אבות, מחידושי בנים והמעגל הפתוח.

ישיבה נוחה. עיניים עצומות. נשימת רווחה גדולה וטובה!... נשימה אוטונומית. מניחים לגוף לנשום על פי דרכו. הקשבה. מקשיבים לפעימות הגוף. הן מסמנות את קצב החיים האישי. סופרים עשרים פעימות. אחר-כך אפשר לפקוח עיניים ולהמתין...

(סבב של אמירות אישיות. המסובים מוזמנים לומר דברם בכל עניין והנוכחים מקשיבים. הסבב מסתיים בנשימת רווחה)

סימני הסדר:

קדש, ורחץ, כרפס, יחץ,

מגיד, רחצה, מוציא, מצה,

מרור, כורך, שולחן-עורך,

צפון, ברך, הלל, נרצה.

קַדֵּשׁ

(מדליקים נרות ומברכים)

ברוך אתה אדוני אלוהינו, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת (שמות לד, 6. תהילים פו, 15), היוצר אשר לכבודו מדליקים נר של שבת יום טוב. נשים שלום, אורה ושמחה במעוננו, כי הם מקור חיים. באור הנרות נראה את אור היצירה, ונאמר אמן!

(מוזגים כוס ראשונה)

כוס ראשונה לאהבה

אהבה היא קשר, לחיבור הטוב בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. אמן!

(שותים כוס ראשונה)

(מכאן ואילך כל אחד מהמסובים קורא קטע מההגדה)

ניסן – חודש האביב

"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה"

(שמות יב, ב).

"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה

אשר יצאתם ממצרים מבית העבדים"

(שמות יג,ג).

בניסן נברא העולם

רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם,

בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

בניסן נגאלו, בניסן עתידין להיגאל.

מנין שבניסן נברא העולם?

שנאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי

(בראשית א, יב).

איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות

– הווה אומר זה ניסן

(תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף יא, עמוד א).

ביעור חמץ

ביעור החָמֵץ הוא הרחקה, שריפה פירור וזרייה לרוח של דברי מזון מחמיצים שהם בבחינת חומר קלוקל. מהו החומר הקלוקל? זה הרובץ על מקומו ללא תנועה ובאה עליו כְּלָיה. כך הנפש הרובצת על מקומה ללא תנועה, מרבה שאננות, תִסְכּוּל, כּעס, דִּכָּאוֹן, אדישות וַאֲטִימוּת, וּמִתְעטֶפֶת בְּבַעֲרוּת. בַּעֲרוּת היא אחד ממיני הדיכוי.

בּיעוּר החָמֵץ שבנפש הוא בִּיעוּר הבַּעֲרוּת

וסילוק המכשולים העומדים בפני היצירה האנושית המתקנת.

אמר רבי משה אלשיך:

אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר.

כי כפי שהשׂאוֹר מחמיץ את העיסה,

כך היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומחטיאו,

ועל כן חלה עליו חובת ביעור יצר הרע.

(שאור: מחמצת, בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסת הבצק ולתפיחתו. "ולא ייראה לך שאור בכל גבולך <בימי הפסח>" <שמות יג, ז>. "שלושה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור ומלח וסרבנות" <תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לד, עמוד א>. שאור שבעיסה – החלק העיקרי, התוסס והפעיל שבדבר <אבן שושן 1981>. בתלמוד זהו כינוי ליצר הרע <בבלי, ברכות, דף יז, עמוד א>),

ומהו לאור הנר?

כי הנר היא הנשמה, ואור הנמשך מן הנר הוא היצר הטוב.

ומהו שבודקים בחורין ובסדקין? בכל מצפוני ליבנו וּבְמַחֲבוֹאוֹת פְּנִיוֹתֵּינוּ.

עבדות וחירות

 - כל אדם נושא אותם עימו מיום היוולדו.

על כל אדם מוטלת חובה טבעית להיות שופט את עצמו,

רואה בעיניו, מתבונן בְּבִינתוֹ ושואל:

כיצד אני משחרר את עצמי מדיכוי?

כיצד אני משחרר את זולתי מדיכוי?

דיכוי עצמי סופו שהוא מביא לדיכוי הזולת,

ודיכוי הזולת סופו שהוא מביא לדיכוי עצמי.

לזהות את הדיכוי הוא תנאי הכרחי בדרך למימושה של החירות.

ניסן הוא חודש הפריחה המתחדשת. חג הפסח הוא חג החירות, אביב הטבע ואביב האדם.

כך כבר נאמר על הזמן שבו מתקיים שחרור עמים מעול דיכוי שהוא: "אָבִיב הָעַמִּים".

(כינוי למאבק לחירות שגילויו בשורת מהפכות בכמה ממדינות אירופה בשנים 1848-1849(

על כל אדם מוטלת החובה לדעת מהי העבדות ומהי החירות

ומוטל עליו לבחור בין זו לזו.

אמר רבי זוּסְיָה מְהאנִיפּוֹלִי:

עיקרה של חירות שאין בה התנשאות וגאווה. החמץ מתנפח, לפיכך אין בו חירות. המצה אינה מתנשאת ואיננה מתנפחת, לפיכך היא סמל לחירות.

השׂאוֹר שבעיסה הוא האדם-היוצר שבתוך עמו הוא יושב.

האדם-היוצר הוא הנר והיצירה היא מקור אוֹרה.

לפי שהוא נותן ביטוי לעצמו,

ועושה לתיקון עצמו והעולם.

רמב"ם, הלכות חמץ ומצה:

מצוות עשה של תורה, לספר בְּנִסִים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים

בליל חמישה עשר בניסן, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

מה הם "נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו"?

הנס הוא דבר נפלא, אבל מִדֶרֶך הטבע הוא.

"ומשה הִכָּה בסלע וייצאו ממנו מים" (במדבר, פרקים ח - יא).

תחילה היה זה נס. אבל אם לא היו שם המים קודם לכן, לא יכול היה משה להוציאם משם, ועד שיצאו המים מן הסלע, הם היו טמירים ונעלמים. עמדו העִבְרִים אל מול הסלע ולא האמינו שייצאו ממנו מים, והיה הדבר נפלא בעיניהם. אבל כשיצאו המים מן הסלע, האמינו, וכבר לא היה זה פלא. הם שתו לִרְוָויה ואז נִדְמוּ להם המים כְּמובנים מאליהם. הנפלא הוא כל מה שאיננו יכולים להשיגו, אבל אם לימדנו את עצמנו להשיגו, כבר אינו נפלא אלא מדרך הטבע הוא.

האדם-היוצר עושה נסים הוא מטבעו. תחילה הוא מגלה את דבר קיומו של הנס. אחר-כך הוא הופך את הנס לדבר שכל אדם יכול להשיגו בדרכו. האדם-היוצר מלמד את קהלו את פשר הסוד המגולם בנס, ומסייע בהרחבת החוויה האישית והחברתית שלו.

וּרְחַץ

(נטילת ידיים. מעבירים בקרב המסובים כלי מים, קערה ומגבת)

כַּרְפּס

(לוקחים כרפס, טובלים במי מלח. כל אחד מברך את הברכה האישית שלו, בינו לבין עצמו)

אני חבצלת השרון שושנת העמקים:

כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות:

כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים,

בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:

הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה.

(שיר השירים ב, א-ד)

כי הנה הסתיו עבר,

הגשם חלף הלך לו:

הניצנים נראו בארץ,

עת הזמיר הגיע

וקול התור נשמע בארצנו:

התאנה חנטה פגיה

והגפנים סמדר נתנו ריח.

(שיר השירים ב, יא-יג)

יַחַץ

(נוטלים מצה אמצעית ומחלקים לשניים. את החלק הגדול מטמינים לצפוּן - אפיקומן. אֲפִיקוֹמָן: מיוונית, epi komon, אל התהלוכה, אל השעשועים. משתה שעשועים שעורכים אחרי הסעודה. כינוי למחצית המצה האמצעית שמטמינים מתחת לכר ההסיבה, ואוכלים אותה בסופה של הסעודה <אברהם אבן שושן, המילון החדש, קרית-ספר, 1981, כרך א', עמ' 70>. כאן הוראת האפיקומן היא שונה)

שבירת המצה לשניים לשם מה?

השלם הוא חלק ממציאות חיינו וכך גם השבר.

בחתירתנו אל עולם הרמוני עלינו להתמודד גם עם השבר.

אנו חוצים את המצה לשניים, עוטפים חלק אחד במפית ומסתירים אותו.

המחצית הגלויה של המצה,

היא לחם העוני, להזכיר את סבלם של אלו שאנו יודעים מה עולה בגורלם.

המחצית המוסתרת של המצה,

היא סבלם של אלו שאיננו יודעים מה עולה בגורלם וגם אלו מעשי העוולה הנסתרים מעינינו.

לאחר שנגלה את המחצית הנסתרת, נפורר אותה לרסיסים, לסמל את אשר מוטל עלינו לעשות למיגור העוול. 

מַגִיד

(מגלים את המצות, מגביהים את הקערה והכול אומרים)

הא לחמא עניא

(זה לחם העוני)

די אכלו אֲבָהָתַנָא

(שאכלו אבותינו)

בארעא דמצרָיִם

(בארץ מצרים)

כּל דִיכפין – יֵיתֵי וְיֵיכוֹל

(כל הרעב – יבוא ויאכל)

כּל דיצריך – ייתי ויפסח

(כל הנצרך – יבוא ויפסח)

השתא עַבְדֵי

(עכשיו עבדים)

לשנה הבאה בני חורין.

(לשנה הבאה בנים לחירות)

מה נשתנה

הלילה הזה מכל הלילות?

שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה,

הלילה הזה כולו מצה.

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות,

הלילה הזה מרור.

שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת,

הלילה הזה שתי פעמים.

שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין,

הלילה הזה כולנו מסובין.

עבדים היינו

לפרעה במצרים, ויצאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו לא יצאנו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

מהי "היד החזקה והזרוע הנטויה"?

היד החזקה היא כוח הרצון שברוח האנושית, והזרוע הנטויה היא הגוף הנחלץ מדיכוי.

למה הדבר דומה?

לאדם-היוצר השרוי בהתנגדות מדכאת והוא מגייס את כל כוח רצונו להיחלץ ממנה. הוא נותן ביטוי לעוצמתו האישית, ואין בה איום על הזולת, אלא שהיא משחררת את היוצר ואת זולתו, מתוך ההתנגדות, אל חירות היצירה. 

כנגד ארבעה בנים דברה תורה

אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.

(ארבעה בנים הרי הם אדם אחד מורכב, שכל תכונותיהם מתגלמים בו!)

על ארבע אמהות דברה תורה.    

על ארבע דרכים דִבְּרָה הקַבָּלָה: פְּשַׁט, רֶמֶז, דְרוּשׁ וסוֹד.

על ארבעה שלבים במעגלי חייו של אדם-יוצר מדבר המעגל הפתוח:

א. דת. ב. תבונה. ג. יצירה מהפכנית. ד. קיפאון, שהוא הגשר הצר בדרך לפתיחתו של מעגל יצירה חדש.

אחד חכם

"חכם מה הוא אומר? מה העדוֹת והחוקים והמשפטים אשר ציווה יהווה אלוהינו אתכם?" (דברים, ו, כ).  

שלב הדת: חכם מבקש לדעת את ההיסטוריה ומְשָמֵר אותה. חייו ויצירתו נטועים בשלב הדת של חייו. הוא חי ופועל על פי החוקים והמשפטים המקובלים בציבור.

אחד רשע

"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? (שמות יב, כו) לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".

שלב התבונה: זה המכונה רשע, הוא האדם-המורד-המוּדָע-לעצמו. הוא אב-הטיפוס של האדם-היוצר. הוא מצוי בשלב התבונה של חייו, מקיים דיאלוג בין היסטוריה, לבין חוויה אישית. הוא עשוי להטיל ספק גם בהיסטוריה, אבל אין הוא אומר: "אני כופר באל, ודי לי!" אלא שהוא עשוי לומר: "אני מאמין באדם!" והוא עשוי לומר: "כי באדם אאמין וגם באל!" כך מתקיימת בו תנועה נמשכת שבין היסטוריה לבין חוויה אישית, ונוצרת הרמוניה חדשה. האדם-המורד-המוּדע-לעצמו נאבק למען רווחת האדם. המֶרֶד-המוּדע-לעצמו, הוא תנאי לחירות האדם.

אחד תם

"תם מה הוא אומר? מה זאת? (שמות, יג, יד) ואמרת אליו, בחוזק יד הוציאנו יי ממצרים מבית העבדים".

שלב היצירה המהפכנית: תם הוא תמים, שלם במשאלתו לִשְׁלֵמוּת, כמו שנאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" ("הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא", דברים לב, ד. שלם, שאין חסר בו כלום <מילון אבן שושן>).  כשהוא שואל: "מה זאת?" הוא יודע שמוטלת עליו חובת התשובה. בכל שאלה מגולמת תשובה, וּבכל תשובה מגולמת שאלה חדשה. תמימותו של יוצר מסייעת לו במימוש יצירתו המהפכנית.

ואחד שאינו יודע לשאול

"ושאינו יודע לשאול, את פתח לו".

שלב הקיפאון: "שאינו יודע לשאול" נתון במעגל סגור, במצב של התנגדות, מכונס בבועתו, נתון לשליטתה של תודעה כוזבת. אמרו רבותינו שהוא זקוק למי שיסייע לו להיחלץ ממצוקתו, ועל כן: "אַת פְּתַּח לוֹ". במעגל הפתוח, זולתו הוא המנחה שלו. מי שמצוי בשלב הקיפאון יכול לבחור בזולתו כָּמָנְחֶה שלו או לבחור במנחה האישי שבתוך עצמו, ואז הוא יוצא מהתנגדות לחירות ומעגל יצירה חדש נפתח.

רבן גמליאל היה אומר:

כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

לא יצא ידי חובתו, ואלו הן:

פסח מצה ומרור

(משנה, מסכת פסחים, פרק י משנה ה)

פסח

שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום מה?

על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים.

כיצד זה "פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"? הרי, כביכול, מכות מצרים מכות טבע היו, ואז כל יושבי הארץ סובלים: עבדים ואדונים, מדוכאים ומדכאים. אבל אם אמנם פסחו המכות על העברים, מה היו מכות אלו? אלא שהעבד מבקש להשתחרר ונאבק באדונו, ואילו האדון מבקש להפיק רווחים מן העבד שלו ואינו מרפה ממנו. המאבק נורא והכול מתייסרים כאחד, כי אז מתעורר הטרור והטרור הנגדי.

דָּם - זה הדם המוקז בטרור ובטרור הנגדי.

צְּפַרְדֵּע - זו לשון חלקלקות שבה משכנע השלטון את האזרחים להנציח את מצב הדיכוי.

כִּנִּים - זה המדכא הרואה במאבקו של המדוכא כאילו היא עקיצת כינה בלבד, והיא נדמית לו למדכא כמחיר סביר להפקת רווחים ולהנצחת מצב העבדות.

עָרוֹב - אלו יצרים אפלים בנפשו של שלטון מדכא, הדוחפים אותו למעשי עוולה.

דֶּבֶר - כמו במגפה, כך נשחתת נפשו של המדכא.

שְׁחִין - זו דמותו המעוותת של המדכא, שאותה הוא מסרב לראות במראה.

בָּרָד - אלו פגיעותיו של המדוכא במדכא.

אַרְבֶּה - אלו מכות הטבע הבאות על המדכא שבמעשיו הוא משחית את העולם.

חֹשֶךְ - זו אפלת ההכחשה, שבה מקיף המדכא את עצמו.

מַכַּת בְּכוֹרוֹת - זו מכת המדינה המקריבה את בניה למוֹלךְ המלחמות.

ומכאן:

מכות פרעה, הן המכות שמכים המצרים את העברים, האדונים את העבדים, המשעבדים את המשועבדים.

מכות מצרים הן המכות שמכים העברים את המצרים, העבדים את אדוניהם, המשועבדים את המשעבדים.

לעולם אין אדם נעשה עבד מרצונו, ועל כן, העבְדוּת היא המכה הראשונה.

כך גם גזרת פרעה על העברים:

"כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב),

היא מכה השקולה כנגד מכת בכורות.

מצה

זו שאנו אוכלים, על שום מה?

על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם (שמות יב, לט).

כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר?

מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד באו על העברים, ומכות מצרים לא ביום אחד באו על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים מכים ומוּכִּים ולא הניחו לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה, ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה"

(שמות: ז, יג. / ז, כב. / ח, טו. / ט, יב. / ט, לה. / י, כ. / י, כז. / יא, י. / יד, ד. / יד, ח).  

המשעבד מקשיח והולך, אלים יותר, אטום יותר, ואחרי כל מכת-נגד: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א', יב).

ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד.

תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי לא ידעו מה היא.

עד שבא משה הנביא, הוא האדם-היוצר, ולימד אותם חירות מהי.

ואף אז היו בועטים ומתנגדים וממררים את חייו (שמות ב, יג-יד).

אבל על אף ההתנגדות לחירות, כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד.

ואז היו חייהם הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום.

ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, אף שעשו אך מעט על מנת לממש אותה באמת, ועדיין היו זורמים ונסחפים סבילים ואדישים בזרם ההיסטוריה. זרימה זו היא בטבעו של המדוכא והיא גם חטאו.

ואז, ביום אחד, כביכול בלא סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם.

לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות.

ברשות עצמם הם יוצאים, והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם, ואז:

"ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"

כך דרכה של יצירה

אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה ובייסורי יצירה "בחומר ובלבנים".

ואז, פתאום, ביום אחד, קם היוצר ומבקש להוציא אל האור את היצירה,

ואז היוצר ויצירתו "לא יכלו להתמהמה".

מרור

מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה (שמות א' יד).

מרור של פסח שמידתו כַּזָיִת, מרירותו כַּזָיִת. אבל לא בא מרור של פסח ללמד אותנו על סבל עצמנו, אלא על סבלו של הזולת, ללמדנו על המאבק להשבת ההרמוניה שבין אני לבין אתה, בין אני לבין העולם ולתיקון מצבו של האדם.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים!

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

כמי שחובה עליו לדעת

מיהו פרעה המשעבד,

מיהו משה המשחרר

והיכן היא אותה מצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בו.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו בוחר בין שיעבוד לבין חירות.

בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כמשה.

עשר צורות דיכוי

א. בּערוּת

ב. אלימוּת

ג. ביקורת שוֹללת

ד. תחרוּתיות

ה. יצירת היררכיה

ו. דעות קדומוּת

ז. ענישה קבוּצתית

ח. גזענות

ט. הפרדה

י. הפחדה

ביסודו של כל דיכוי - פחד

עשר צורות שחרור

א. לימוד וחינוך לסובלנות

ב. גישה חיובית לעולם

ג. קבלת הזולת

ד. שוויון הזדמנויות

ה. גילוי הטוב שבאדם

ו. חקר המובן מאליו.

ז. חירות אישית חירות הזולת

ח. כיבוד הזולת

ט. אחווה
י. שלום ואהבה

ביסודו של כל שחרור - אהבה

כל אחד - על פי יכולתו, לכל אחד - על פי צרכיו. אמן.

(קהל)

בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז.

הייתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו.

הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור.

ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן.

מה לך הים כי תנוס,  ירדן תיסוב לאחור,

ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן?

(תהילים, קיד, א-ח)

מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב:

הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם:

(תהילים, קיד, א-ח) 

רָחַצָה

(נוטלים ידיים כמקודם)

מוֹצִיא

(לוקחים מצה עליונה ומברכים עליה ולא אוכלים אותה)

שתהיה פת הלחם מצויה ולא תחסר לנו ולאחינו בני האדם בכל אתר!

מַצָה

(מחלקים את המצה העליונה, פיסה לכל אחד. ברכה)

נשימת רווחה!... רגע אחד בדממה, ברכה פנימית לזולת... נשימת רווחה... אמן!

מָרוֹר

(מראים על המרור ואומרים:)

מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו ואמותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יד). על שום שבכל דור ודור ובכל מקום ומקום עלול אדם למרר את חיי זולתו וחובה עלינו לעשות כפי יכולתנו להציל את המדוכא מידי המדכא.

כּוֹרֵךְ

(לוקחים מן המצה התחתונה, כורכים מרור וחרוסת ולפני האכילה אומרים:)

זכר למקדש כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים.

היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלהו" (במדבר ט, יא).

תנועת הכורך היא סימן לתנועה הנמשכת שבין העונג לבין הסבל. להזכיר כי חיינו אינם טובים בלבד ואינם רעים בלבד, אלא חיינו נעים בין הטוב לבין הרע, ועלינו לכוון את עצמנו מתוך הסבל אל הטוב ואל היצירה.

(אוכלים ביצים קשות במי מלח)

(מוזגים כוס שנייה)

כוס שנייה ליצירה

שבזכותה אנו יוצאים משעבוד לחירות, מדיכוי לתיקון. אמן!

(שותים כוס שנייה)

שׁוּלְחָן-עוֹרֵךְ

(אוכלים את סעודת החג)

צָפוּן

(לאחר הסעודה מוציאים את המחצית המוסתרת של המצה, מפוררים אותה ואומרים:)

"לא תעמוד על דם רֵעֲך" (ויקרא יט, טז).

רֵעֲך - כל אדם.

זכור את הגר, הפליט והמיעוט בכל אתר!

"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם!" (במדבר טו, טז)

"ואהבתם את הגֵר כי גֵרים הייתם בארץ מצרים!" (דברים י, יט)

בָּרֵךְ

ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים הוא נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו. ובטובו הגדול תמיד לא חָסֵר לנו, ואל יחסר לנו מזון לעולם וָעֶד. בעבור שמו הגדול. כי הוא אל זן ומפרנס לַכֹּל ומיטיב לכל ומכין מזון לכל בְּריוֹתיו. ברוך אתה אדונַי הזן את הכול.

(מוזגים כוס שלישית)

כוס שלישית נשתה לשלום, לשוויון ולאחווה,

בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין שכנינו, בינינו לבין העולם. אמן!

(שותים כוס שלישית)

הַלֵּל

למדני אלוהי / לאה גולדברג

לַמְּדֵנִי אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל,

עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹאת:

לִרְאוֹת, לָחוֹּש, לִנְשוֹם לָדַעַת לְיַחֵל, לְהִכָּשֶל.

לָמֵד אֶת שִפְתוֹתַי בְּרָכָה

וְשִיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּש זְמַנּךָ

עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם

כִּתְמוֹל שִלְשוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

(מוזגים כוס חמישית לאליהו הנביא)

מי אתה אליהו הנביא?

האם אתה הוא האשף המכשף, מחייה המתים?

(מלכים א', יז, כב-כג)

איש הדת הקנאי והנוקם שדם על ידיו?

(מלכים א', יח, מ) 

או אתה האדם שחווה את כוחו של האל היוצר?

(מלכים א', יט, יא-יב)   

או אתה דמותו של הסב הטוב והמיטיב, מתרץ הקושיות ומשכין השלום?

(שו"ת המאה השש-עשרה, המבי"ט, חלק ג סימן קכד)

או אתה כל אלה יחד ועוד רבים מעשיך, כי בך התגלמה דמותו המורכבת של אדם. 

ועל כן:
נשתה כוס חמישית זו

לבחירה בחיים,

לתיעול היצר אל היצירה,

להפסקת מעשי העוול,

למען החסד, החמלה, האהבה והטוב שבאדם,

לשלומו ורווחתו של האדם באשר הוא.

נשתה כוס חמישית: "ובחרת בחיים"! (דברים ל, יט)

תן אהבתך לאיש ואישה, זקן וטף, וגם למי אשר לא יְדָעוּךָ וגם לממלכות אשר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאוּ. כי אהבתך מֶקֵלָה על הסבל ומתקנת עולם. תן אהבתך לכל הברואים ורָפֶּא גופם, נפשם, נשמתם. אמן.

(שותים כוס חמישית)

נִרְצָה

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח

כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ
לשנה הבאה בחֵירוּת ובשָׁלוֹם!

הפקת הסדר: חברי תיאטרון החדר