מַגִיד

 

(מגלים את המצות, מגביהים את הקערה והכול אומרים)

 

הא לחמא עניא

(זה לחם העוני)

די אכלו אֲבָהָתַנָא

(שאכלו אבותינו)

בארעא דמצרָיִם

(בארץ מצרים)

כּל דִיכפין – יֵיתֵי וְיֵיכוֹל

(כל הרעב – יבוא ויאכל)

כּל דיצריך – ייתי ויפסח

(כל הנצרך – יבוא ויפסח)

השתא עַבְדֵי

(עכשיו עבדים)

לשנה הבאה בני חורין.

(לשנה הבאה בנים לחירות)

 

 

מה נשתנה

הלילה הזה מכל הלילות?

שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה,

הלילה הזה כולו מצה.

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות,

הלילה הזה מרור.

שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת,

הלילה הזה שתי פעמים.

שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין,

הלילה הזה כולנו מסובין.

 

עבדים היינו

לפרעה במצרים, ויצאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו לא יצאנו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

 

מהי "היד החזקה והזרוע הנטויה"?

היד החזקה היא כוח הרצון שברוח האנושית, והזרוע הנטויה היא הגוף הנחלץ מדיכוי.

למה הדבר דומה?

לאדם-היוצר השרוי בהתנגדות מדכאת והוא מגייס את כל כוח רצונו להיחלץ ממנה. הוא נותן ביטוי לעוצמתו האישית, ואין בה איום על הזולת, אלא שהיא משחררת את היוצר ואת זולתו, מתוך ההתנגדות, אל חירות היצירה.