רבן גמליאל היה אומר:
כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,
לא יצא ידי חובתו, ואלו הן:
פסח מצה ומרור
(משנה, מסכת פסחים, פרק י משנה ה)
פסח
שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום מה?
על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים.
כיצד זה "פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"? הרי, כביכול, מכות מצרים מכות טבע היו, ואז כל יושבי הארץ סובלים: עבדים ואדונים, מדוכאים ומדכאים. אבל אם אמנם פסחו המכות על העברים, מה היו מכות אלו? אלא שהעבד מבקש להשתחרר ונאבק באדונו, ואילו האדון מבקש להפיק רווחים מן העבד שלו ואינו מרפה ממנו. המאבק נורא והכול מתייסרים כאחד, כי אז מתעורר הטרור והטרור הנגדי.
דָּם - זה הדם המוקז בטרור ובטרור הנגדי.
צְּפַרְדֵּע - זו לשון חלקלקות שבה משכנע השלטון את האזרחים להנציח את מצב הדיכוי.
כִּנִּים - זה המדכא הרואה במאבקו של המדוכא כאילו היא עקיצת כינה בלבד, והיא נדמית לו למדכא כמחיר סביר להפקת רווחים ולהנצחת מצב העבדות.
עָרוֹב - אלו יצרים אפלים בנפשו של שלטון מדכא, הדוחפים אותו למעשי עוולה.
דֶּבֶר - כמו במגפה, כך נשחתת נפשו של המדכא.
שְׁחִין - זו דמותו המעוותת של המדכא, שאותה הוא מסרב לראות במראה.
בָּרָד - אלו פגיעותיו של המדוכא במדכא.
אַרְבֶּה - אלו מכות הטבע הבאות על המדכא שבמעשיו הוא משחית את העולם.
חֹשֶךְ - זו אפלת ההכחשה, שבה מקיף המדכא את עצמו.
מַכַּת בְּכוֹרוֹת - זו מכת המדינה המקריבה את בניה למוֹלךְ המלחמות.
ומכאן:
מכות פרעה, הן המכות שמכים המצרים את העברים, האדונים את העבדים, המשעבדים את המשועבדים.
מכות מצרים הן המכות שמכים העברים את המצרים, העבדים את אדוניהם, המשועבדים את המשעבדים.
לעולם אין אדם נעשה עבד מרצונו, ועל כן, העבְדוּת היא המכה הראשונה.
כך גם גזרת פרעה על העברים:
"כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב),
היא מכה השקולה כנגד מכת בכורות.
מצה
זו שאנו אוכלים, על שום מה?
על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:
ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם (שמות יב, לט).
כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר?
מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד באו על העברים, ומכות מצרים לא ביום אחד באו על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים מכים ומוּכִּים ולא הניחו לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה, ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה"
(שמות: ז, יג. / ז, כב. / ח, טו. / ט, יב. / ט, לה. / י, כ. / י, כז. / יא, י. / יד, ד. / יד, ח).
המשעבד מקשיח והולך, אלים יותר, אטום יותר, ואחרי כל מכת-נגד: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א', יב).
ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד.
תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי לא ידעו מה היא.
עד שבא משה הנביא, הוא האדם-היוצר, ולימד אותם חירות מהי.
ואף אז היו בועטים ומתנגדים וממררים את חייו (שמות ב, יג-יד).
אבל על אף ההתנגדות לחירות, כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד.
ואז היו חייהם הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום.
ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, אף שעשו אך מעט על מנת לממש אותה באמת, ועדיין היו זורמים ונסחפים סבילים ואדישים בזרם ההיסטוריה. זרימה זו היא בטבעו של המדוכא והיא גם חטאו.
ואז, ביום אחד, כביכול בלא סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם.
לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות.
ברשות עצמם הם יוצאים, והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם, ואז:
"ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"
כך דרכה של יצירה
אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה ובייסורי יצירה "בחומר ובלבנים".
ואז, פתאום, ביום אחד, קם היוצר ומבקש להוציא אל האור את היצירה,
ואז היוצר ויצירתו "לא יכלו להתמהמה".
מרור
מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה (שמות א' יד).
מרור של פסח שמידתו כַּזָיִת, מרירותו כַּזָיִת. אבל לא בא מרור של פסח ללמד אותנו על סבל עצמנו, אלא על סבלו של הזולת, ללמדנו על המאבק להשבת ההרמוניה שבין אני לבין אתה, בין אני לבין העולם ולתיקון מצבו של האדם.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים!
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
כמי שחובה עליו לדעת
מיהו פרעה המשעבד,
מיהו משה המשחרר
והיכן היא אותה מצרים.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בו.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו בוחר בין שיעבוד לבין חירות.
בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כמשה.
