חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.
"ואני מזדקן, והכל דייסה"
...אבל יום אחד, כעבור עשר שנים כמעט, פגש שלמה וישינסקי את אלוני על מדרגות התיאטרון הקאמרי, והחליט להפר את השתיקה.
"שלום נסים, מה שלומך?"
"תודה".
"על מה אתה עובד עכשיו?"
"על מחזה: שעיר אחד לעזאזל".
"כן, ומי בתפקיד הראשי?"
"אתה", אמר נסים ביובש.
וישינסקי לא סירב למלך התיאטרון. בחזרות הנהן בעיניים מושפלות, "כן, אני מבין", ולא הבין דבר. מיהו הסוכן החשאי מקס, זה שהוא מגלם? מה היא השליחות? למה לצלוב אותו? מדוע הוא מחופש לחוקר של חיי הקדושים? יוסל ברגנר אמר אז: "הוא כתב מחזה כדי לצלוב את שלמה וישינסקי".
כשווישינסקי קרא את הטקסט הוא נבהל. נסים הטיח בפניו את האישה המשותפת בציפוי מיתולוגי: "זה רעיון ישן... מגוחך... החטאים של כולם, על אחד... החטאים הדמיוניים!... על אחד שמקווה בתור חוקר של חיי הקדושים, לשכב מקרוב עם אישה נשואה", אומר הסוכן החשאי שמפעיל את מקס.
"נסים, מה זה?" שאל וישינסקי בלחש ולא קיבל תשובה. בסוף ההצגה נצלב וישינסקי בחבלים ובמסמרים. השעיר לעזאזל וישו הצלוב התאחדו לדמות אחת. כל הדמויות במחזה, גברים ונשים, הם סוכנים חשאיים הבוגדים זה בזה ומנסים לחלץ בדרכי עורמה את הצופן הסודי של האחרים. כמו אילנה עדן שזיהתה בהוליווד צופן סודי בתוך דברי קריין הטלוויזיה, שקע אלוני במחזה-קנוניה עם מרגלים וצפנים סודיים. השבר של שניהם היה הדדי ודומה. ואיך אפשר שלא, כשאהבה היא בכלל תחפושת חשודה.
ורוניקה: אל תהיה תמים, זה יֵראה ערמומי. ואל תהיה מתוק, זה יֵראה כמו מלכודת. ואל
תהיה קדוש.
מקס: זה יֵראה כמו מה?
ורוניקה: לכלוך.
מקס: אני אוהב אותך.
ורוניקה: לי יש גאווה.
מקס: לי לא. אין. לעזאזל, אין. מה שזה. וזה עכשיו הצופן שלי, גברת, אהבה... רק
שאני בעצמי לא יכול לפענח אותו, ואני מזדקן, והכל דייסה. אז אני חולה מזה.
הסוכן החשאי מקס, כלומר וישינסקי, שוכב עם אשתו של הקוסם פלטין. כי ורוניקה (כלומר אילנה?), אשתו של פלטין, רוצה גבר ממשי, ארצי. היא מסרבת לחיות את חייה מבעד להצגות של בעלה:
ורוניקה: אתה לא יכול בלי הצגה...
פלטין: ואת אהובתי, לעולם, לעולם, לעולם, לא תראי מבעד להצגות שלי?
אלוני ערך במחזה ספירת מלאי של חיי גבר מתבגר, בן ארבעים-ומשהו, שחשב פעם שבלי אהבה "אני משול כמת. ואיני שמח ואין בי מאום", כמו שכתב לאשתו הראשונה לפני שנישאו. איתה הוא שר את הפזמונים שהאמין שביטאו את רגשותיו:
Only you
Can make all this world seem bright
Only you
Can make the darkness light
(רק את, גורמת לעולם להיראות זוהר, רק את יכולה להאיר את החשכה).
עכשיו, בשעיר אחד לעזאזל, משמש השיר הזה כצופן סודי שהממונה נותן לשליח מקס. הצופן הלא מפוענח.
זד: אתה מתקרב לארבעים, לא?
מקס: מכמה כיוונים.
זד: והפחד?
מקס: זה בחוזה.
זד: הפחד מפני – השממה הגדולה... המדבר שמול האף... הדבר הזה שקם איתך כל
בוקר יותר כבד... בכתפיים... ברגליים... הדבר הכהה הזה... אני מדבר איתך על הצליל הריק שמהדהד בראש בלילה... כשאתה חושב על כל מיני דברים כמו נאמנות... כמו בגידה... אני מדבר על הצימאון הזה, במדבר הזה, לאיזו ישועה... לאיזה מעיין... אהבה... אה?
אז נכנסות נערות קברט לבמה, ושרות:
"הנושא – סה סה סה
סה לאמור – סי סי סי
הנושא – סו סו סו
הוא אה אה אה – אה אה אה
אהבה וה וה וה"...
כי נושא המחזה הוא אכן אהבה. האם האהבה היא חומר סינתטי שמשמש לפזמונים ולמסעות יחסי ציבור? האם היא מזימה אפלה? מה מסתתר באמת מאחורי קליפות המילים? היש משהו בלתי-מזויף, אמיתי, בסוכנים החשאיים בעלי הזהויות הבדויות? כלומר, בכולנו? אכן, נושא המחזה אינו מזימות בינלאומיות לחובבי ג'ון לה-קארה, אלא אהבה. גם אהבת גברים.
פרד ואל, צמד גברים שונאים-אוהבים שהיו פעם איש אחד בשם אלפרד ונחצו אך לא ייפרדו לעולם (ואף ייכנסו לתוך זוג מכנסיים משותף באחת הסצנות), עולים לבמה ושרים:
"הוא מזויף
הוא מעמיד פנים
הוא לא זה מה שהוא בכלל".
שיאו של המחזה הוא אחד משיאי מחזותיו של אלוני: המופע הקברטי של הקוסם פלטין, שבו הוא מספר על הנמר הצעיר, הגמיש, המתוח, ועל המאלף שהתאהב בו, אבל הנמר טורף אותו. פלטין מגלה לקהל כי סיפור הנמר הוא משל לסיפור אהבתו לוורוניקה.
הנמר שבו מתאהב המאלף הוא ברייה נשגבת הנוגעת באלוהי, בסוד הבריאה: "ובעיניים שלו, בצמרמורת של הגוף, בגוש הראש – אותו... משהו... ה... הילה... הזיק הזה אל ה... נצחי"...
הנמר הוא אמן.
הניסיון לאלף נמר אמן, להציע לו את חומרי היום יום, לא יצליח. חיי היום-יום עשויים "חשבונות מכולת... מברשות... וילונות קרועים... ואף פינה פרטית קטנה – חמימה – אנושית – לזיוף, להגזמה, לאמנות"... האמן הנמר לא ייתן שיאלפו אותו, שיהפכו אותו ל"רץ למכולת", לאוכל צנימים. הוא יבלע את המאלף. האישה לא תטרוף את האמן. להפך – האמן הוא זה שיטרוף אותה. כוחו המטאפיזי של האמן אינו מנוצח. אלוני מזכיר אפילו את הווילונות שקרעה אילנה בשעה שדעתה עמדה אולי להיטרף.
אלא שאין סיכוי. הנמר לא יאולף. אישה אינה יכולה לחיות עם אמן, עם קוסם, עם גבר, שנמר בוער בתוך ראשו. אי-אפשר לאלף את הנמר שבתוך הראש של האמן, פלטין, אלוני. האמן מאוהב בנמר שבתוך ראשו.
ולכן, כאן מגיע הפזמון: "נמר בראש, נמר בראש, לאיש הזה בוער נמר בראש".
האם כל זה מבטיח נחמה? שיווי משקל נפשי? לא. כי האמן נותר זר ומשווע לאהבה.
פלטין: אתה אולי תאמר, אדוני, שיחסי אל נשים, הלהט הזה, קיים בגלל – זרות יסודית.
נכון, אבל הזרות היא – גשר, סולם...
אלוני מנסה לפענח בנוכחות קהל את צופן מצוקתו. למדוד במיני כניסות ויציאות של דמויות ומצבים וטקסטים, ובאווירת שעשועים מדומה, מה הם סיכוייו למצוא גשר המוביל לאהבה.