יִהְיֶה לָנוּ שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְכָחֹל,

יִהְיֶה לָנוּ שֻׁלְחָן עָרוּךְ לְכֻלָּנוּ בְּיַחַד,

שֻׁלְחָן עוֹטֶה אוֹר, עָגֹל לְגַמְרֵי.

וְנֵשֵׁב לְּיָדוֹ בְּיַחַד בְּעֶרֶב שַׁבָּת

מַרְפֵּקֵינוּ נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה

בְּלִי אֹמֶר, נְשִׁיקַת יוֹסֵף לְבִנְיָמִין,

וְנָשִׁיר אֶת הַשָּלוֹם עֲלֵיכֶם בְּלִי קוֹל

וְנִשְׁתֶּה אֶת יֵין הַקִּדּוּשׁ מֵהַכּוֹס הָאַחַת

בְּיַחַד עִם הַמַּלְאָכִים, לְפִי הַגִּיל.

הַשֻּׁלְחָן אָז יָשׁוּב וְיִסֹּב עַל צִירוֹ

דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, וּבַלַּיְלָה

נֹאמַר כֻּלָּנוּ בְּיַחַד אָמֵן.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

הערה נוספת לחג הפסח

...בכל הסדרים, למעט אולי הסדר האורתודוכסי , קיימת מגמה של שינוי, התפתחות וצמיחה. על כן, נוסחי-טקסט ומנהגים שהיו נכונים בעבר, אינם בהכרח נכונים בהווה או בעתיד, והם נבחנים על בסיס התנאים המשתנים מדור לדור.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

השחרור מדיכוי כרוך בשלבים חיוניים אלו:

1. הכרה במצבו של האדם כמשועבד.

2. הגדרת החירות שבה מבקש האדם לחיות.

3. המאבק לשחרור.

4. ההתמודדות עם חוויית השחרור והפיכתה מנוף להתפתחות אישית וחברתית.

ניתן לעקוב אחר השתלשלות הדברים האלה, באמצעות ציון התחנות בחייו של משה.

1. משה גדל בבית פרעה. זה עבורו בית-אבא, וכדרכו של בית-אבא נתון משה למרותו של פרעה, האב הגדול, מלך האימפריה המצרית. בחייו של כל ילד כמעט קיימת התקופה שבה הוא רואה את אביו כאלוהים ואת בית-אבא כקיסרות עצומה. בשלב הזה, שהוא טרום-הכרתי, עדיין לא קיימת בו המודעות למצבו. לכאורה, הוא נהנה מכל טוב הארץ, יוצא ובא בקרב גדולי האימפריה המצרית, מבלה את זמנו באורגיות של מזון, משקה ומין. עתידו כאחד מאצילי הארץ מובטח, ובכל זאת הוא מדוכא ללא מודעות. מדוע? משום שחיים אלו מבוססים על דיכוי הזולת. כל פרוסת לחם שהוא לועס נאפתה בידי עבדים. כל טיפת יין שהוא מגיר לגרונו נסחטה בידי עבדים. המדכא והמדוכא קשורים זה לזה בחבל אחד המשתלשל מטבורו של עקרון הדיכוי.

משה נמצא כאן במצב שהוגדר על ידי סרן קירקגור (1813-1855), כ"שלב הדוניסטי", השלב הנהנתני חסר המודעות העצמית. אבל זהו גם "שלב הדת"  בחייו, שבו הוא לומד מערכת חוקים בסיסית המקובלת כטובה. כדי לעמוד על דעתו, עליו לצאת מבית המלוכה המצרי ולראות את העולם, להיפגש בסבלם של אחיו בני האדם, שהם אחיו ואחיותיו. לאו דווקא אחיו העברים. להיות עברי או מצרי זהו סימן אתני. אחיו הם בני האדם – המדכא והמדוכא.

הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי. אז מתעורר בו דבר חדש, שלא ידע מעולם והוא עדיין לא מוגדר. הדבר הזה בא לידי ביטוי בפרץ של זעם נורא שבו הוא הורג את המצרי. לכאורה לא היה אמור המקרה הזה להתרחש כלל. בחייו הקודמים חווה משה לא פעם התעללות של בעל מעמד גבוה במי שמתחתיו בסולם המעמדי. אבל הפעם משה מזדהה עם המדוכא. מדוע? ברור לנו שזו עדיין לא מודעות לקיומו של הדיכוי, אלא התפרצות חושנית ספונטנית, לא מבוקרת, המגלמת בתוכה את האפשרות לקיומו של מוסר אוניברסאלי הקיים בכל אדם, אבל הריגת המצרי היא לעצמה פעולה לא-מוסרית. הרג המצרי היא פעולה הנובעת ממרכיב המדכא בנפשו של משה, אבל מקור הפעולה במרכיב קוטבי של מדוכא. מרגע זה חייו משתנים. עליו לברוח אל המדבר, אל הבדידות האנושית המצמיחה תובנה. שם, אל מול הסנה הבוער ואינו אוּכָּל, הסנה הבוער בנפשו שלו, הוא מגיע להבנה הפנימית של ייעודו: לשחרר את עצמו ואת עמו.  זהו "שלב התבונה"  בחייו...

כתב יד של רקדן/נית 3
או: כוריאוגרפיה של הנפש

קוֹנוּס הָאוֹר שֶׁל עֲבָרִי

וְקוֹנוּס הָאוֹר הָעֲתִידִי

נִמְצָאִים שְׁנֵיהֶם בְּקֶשֶׁר שֶׁל גּוֹרֵם וְתוֹצָאָה.

גֵּוִי מַתְוֶה אֶת הַתְּנוּעָה הָעֲתִידָה לָבוֹא

גֵּוִי מַתְוֶה אֶת הֶעָתִיד לָבוֹא.

אֵינִי זוֹכֵר אֶת הַתְּנוּעָה, אֲבָל הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת

אַחַת בִּלְבַד כִּי מִמֶּנָּה נָבְעָה הַתְּנוּעָה שֶׁגֵּוִי מַתְוֶה

זוֹ הַשַּׁיֶּכֶת לֶעָתִיד.

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"ואני מזדקן, והכל דייסה"

...אבל יום אחד, כעבור עשר שנים כמעט, פגש שלמה וישינסקי את אלוני על מדרגות התיאטרון הקאמרי, והחליט להפר את השתיקה.

"שלום נסים, מה שלומך?"

"תודה".

"על מה אתה עובד עכשיו?"

"על מחזה: שעיר אחד לעזאזל".

"כן, ומי בתפקיד הראשי?"

"אתה", אמר נסים ביובש.

וישינסקי לא סירב למלך התיאטרון. בחזרות הנהן בעיניים מושפלות, "כן, אני מבין", ולא הבין דבר. מיהו הסוכן החשאי מקס, זה שהוא מגלם? מה היא השליחות? למה לצלוב אותו? מדוע הוא מחופש לחוקר של חיי הקדושים? יוסל ברגנר אמר אז: "הוא כתב מחזה כדי לצלוב את שלמה וישינסקי".

כשווישינסקי קרא את הטקסט הוא נבהל. נסים הטיח בפניו את האישה המשותפת בציפוי מיתולוגי: "זה רעיון ישן... מגוחך... החטאים של כולם, על אחד... החטאים הדמיוניים!... על אחד שמקווה בתור חוקר של חיי הקדושים, לשכב מקרוב עם אישה נשואה", אומר הסוכן החשאי שמפעיל את מקס. 

"נסים, מה זה?" שאל וישינסקי בלחש ולא קיבל תשובה. בסוף ההצגה נצלב וישינסקי בחבלים ובמסמרים. השעיר לעזאזל וישו הצלוב התאחדו לדמות אחת. כל הדמויות במחזה, גברים ונשים, הם סוכנים חשאיים הבוגדים זה בזה ומנסים לחלץ בדרכי עורמה את הצופן הסודי של האחרים. כמו אילנה עדן שזיהתה בהוליווד צופן סודי בתוך דברי קריין הטלוויזיה, שקע אלוני במחזה-קנוניה עם מרגלים וצפנים סודיים. השבר של שניהם היה הדדי ודומה. ואיך אפשר שלא, כשאהבה היא בכלל תחפושת חשודה.

ורוניקה: אל תהיה תמים, זה יֵראה ערמומי. ואל תהיה מתוק, זה יֵראה כמו מלכודת. ואל

תהיה קדוש.

מקס: זה יֵראה כמו מה?

ורוניקה: לכלוך.

מקס: אני אוהב אותך.

ורוניקה: לי יש גאווה.

מקס: לי לא. אין. לעזאזל, אין. מה שזה. וזה עכשיו הצופן שלי, גברת, אהבה... רק

שאני בעצמי לא יכול לפענח אותו, ואני מזדקן, והכל דייסה. אז אני חולה מזה.

הסוכן החשאי מקס, כלומר וישינסקי, שוכב עם אשתו של הקוסם פלטין. כי ורוניקה (כלומר אילנה?), אשתו של פלטין, רוצה גבר ממשי, ארצי. היא מסרבת לחיות את חייה מבעד להצגות של בעלה:

ורוניקה: אתה לא יכול בלי הצגה...

פלטין: ואת אהובתי, לעולם, לעולם, לעולם, לא תראי מבעד להצגות שלי?

אלוני ערך במחזה ספירת מלאי של חיי גבר מתבגר, בן ארבעים-ומשהו, שחשב פעם שבלי אהבה "אני משול כמת. ואיני שמח ואין בי מאום", כמו שכתב לאשתו הראשונה לפני שנישאו. איתה הוא שר את הפזמונים שהאמין שביטאו את רגשותיו:

Only you

Can make all this world seem bright

Only you

Can make the darkness light

(רק את, גורמת לעולם להיראות זוהר, רק את יכולה להאיר את החשכה).

עכשיו, בשעיר אחד לעזאזל, משמש השיר הזה כצופן סודי שהממונה נותן לשליח מקס. הצופן הלא מפוענח.

זד: אתה מתקרב לארבעים, לא?

מקס: מכמה כיוונים.

זד: והפחד?

מקס: זה בחוזה.

זד: הפחד מפני – השממה הגדולה... המדבר שמול האף... הדבר הזה שקם איתך כל

בוקר יותר כבד... בכתפיים... ברגליים... הדבר הכהה הזה... אני מדבר איתך על הצליל הריק שמהדהד בראש בלילה... כשאתה חושב על כל מיני דברים כמו נאמנות... כמו בגידה... אני מדבר על הצימאון הזה, במדבר הזה, לאיזו ישועה... לאיזה מעיין... אהבה... אה?

אז נכנסות נערות קברט לבמה, ושרות:

"הנושא – סה סה סה

סה לאמור – סי סי סי

הנושא – סו סו סו

הוא אה אה אה – אה אה אה

אהבה וה וה וה"...

כי נושא המחזה הוא אכן אהבה. האם האהבה היא חומר סינתטי שמשמש לפזמונים ולמסעות יחסי ציבור? האם היא מזימה אפלה? מה מסתתר באמת מאחורי קליפות המילים? היש משהו בלתי-מזויף, אמיתי, בסוכנים החשאיים בעלי הזהויות הבדויות? כלומר, בכולנו? אכן, נושא המחזה אינו מזימות בינלאומיות לחובבי ג'ון לה-קארה, אלא אהבה. גם אהבת גברים.

פרד ואל, צמד גברים שונאים-אוהבים שהיו פעם איש אחד בשם אלפרד ונחצו אך לא ייפרדו לעולם (ואף ייכנסו לתוך זוג מכנסיים משותף באחת הסצנות), עולים לבמה ושרים:

"הוא מזויף

הוא מעמיד פנים

הוא לא זה מה שהוא בכלל".

שיאו של המחזה הוא אחד משיאי מחזותיו של אלוני: המופע הקברטי של הקוסם פלטין, שבו הוא מספר על הנמר הצעיר, הגמיש, המתוח, ועל המאלף שהתאהב בו, אבל הנמר טורף אותו. פלטין מגלה לקהל כי סיפור הנמר הוא משל לסיפור אהבתו לוורוניקה.

הנמר שבו מתאהב המאלף הוא ברייה נשגבת הנוגעת באלוהי, בסוד הבריאה: "ובעיניים שלו, בצמרמורת של הגוף, בגוש הראש – אותו... משהו... ה... הילה... הזיק הזה אל ה... נצחי"...

הנמר הוא אמן.

הניסיון לאלף נמר אמן, להציע לו את חומרי היום יום, לא יצליח. חיי היום-יום עשויים "חשבונות מכולת... מברשות... וילונות קרועים... ואף פינה פרטית קטנה – חמימה – אנושית – לזיוף, להגזמה, לאמנות"... האמן הנמר לא ייתן שיאלפו אותו, שיהפכו אותו ל"רץ למכולת", לאוכל צנימים. הוא יבלע את המאלף. האישה לא תטרוף את האמן. להפך – האמן הוא זה שיטרוף אותה. כוחו המטאפיזי של האמן אינו מנוצח. אלוני מזכיר אפילו את הווילונות שקרעה אילנה בשעה שדעתה עמדה אולי להיטרף.

אלא שאין סיכוי. הנמר לא יאולף. אישה אינה יכולה לחיות עם אמן, עם קוסם, עם גבר, שנמר בוער בתוך ראשו. אי-אפשר לאלף את הנמר שבתוך הראש של האמן, פלטין, אלוני. האמן מאוהב בנמר שבתוך ראשו.

ולכן, כאן מגיע הפזמון: "נמר בראש, נמר בראש, לאיש הזה בוער נמר בראש".

האם כל זה מבטיח נחמה? שיווי משקל נפשי? לא. כי האמן נותר זר ומשווע לאהבה.

פלטין: אתה אולי תאמר, אדוני, שיחסי אל נשים, הלהט הזה, קיים בגלל – זרות יסודית.

נכון, אבל הזרות היא – גשר, סולם...

אלוני מנסה לפענח בנוכחות קהל את צופן מצוקתו. למדוד במיני כניסות ויציאות של דמויות ומצבים וטקסטים, ובאווירת שעשועים מדומה, מה הם סיכוייו למצוא גשר המוביל לאהבה.

עלית כמו ונוס מקצף גל

בלב שוק עתיקות.

שיער זהב, חזה קטן, יד מגוננת

מן הנוסטלגיות הדביקות.

מה ביקשת למכור בשוק?

מה ביקשת לקנות?

ארכיאולוגים מנוסים אנחנו

יש לנו עין למצהיב ולמקומט

אנחנו משחקים כאן עם הזמן

דמקה, שש בש ושחמט.

האם ביקשת להתחבא

כמו פנינה באפר?

האם מלבוש שבה אותך

או עטיפה של ספר?

הייתי קונה אותך יד שנייה

קונה למענך בול

ומשגרך לעברי.

כעת כמו מגדלור

תישארי כלואה

בשווקים ובשיר.

הגוף שלי מלא הפתעות

הוא איננו מרפה, הוא חורש מזימות

לא מפסיק להפתיע

שומר על פסון

משדר חשקים

בעוצמה ובאון

משנה תדמיתו

לפי שעות היום -

בבוקר ארלקינו

והנה המלט פתאום

כי גופי החביב

משקף אישיות

מעוררת פליאה

והשתוממות

ובאחד הימים

גוף מדהים, מה חבל

ישנה התווית –

גוף מושלם אבל ז"ל.

זה לא הכרומוזומים

זה מצב נפשי

הלילה משקרת

את האלכוהוליסט

בקיץ הייתי קופץ

בחורף הייתי בוכה

לכל אחד יש ענן

וכל ענן אחר

איפה הוא עכשיו

הענן שלי

הקוף הערמומי

פתאום קופץ מולי

לא זה לא גובלן

זה מעצמו נרקם

חי שעה שעה

נותן לזמן זמן.

שני לילות פסח שלא אשכחם לעולם

על שולחן הסדר השתא אני רוצה לספר בשני לילי פסח שלא אוכל לשכוח. אני מניח שלכל אחד מאיתנו ישנם בזיכרונו כמה לילי פסח שלא יוכל לשכוח.

הראשון הוא ליל הסדר תש"ח 1948. הייתי אז ילד כבן עשר. חודש אפריל 48 היה אולי הקשה שבכל חודשי מלחמת העצמאות. יישובים יהודים נפלו בידי הערבים, בירושלים בגוש עציון ועוד, ואיום הפלישה של צבאות ערב, לאחר יציאת הבריטים עוד הוסיף על האיום. הסדר נערך, כרגיל, בצריף חדר האוכל הישן. חברים רבים הגיעו לסדר על נשקם וחגורות הכדורים. מסביב לחדר האוכל הסתובבו פטרולים, ובעמדות הרחוקות שבחורשה ישבו השומרים דרוכים ומוכנים. אלה היו ימים שלפני עיטורי הצייר משה פרופס, שעוד לא הגיע לקיבוץ, ועל הקירות, בגובה, היו מתוחים סרטי היוטה החשופים עם ציוריה המקוריים של הציירת גילה גבעון חברתנו. המקהלה שרה בהתלהבות ומתוך התמכרות קדושה. האקורדיונים הנעימו מנגינות, והקהל, חרף הפחדים והחששות הצטרף אל שירי הפסח המוכרים. הנערות היפות של נוער א' חוללו על הבמה, ומאחור כבר השחיזו את עטיהם אלקה ומיכה, אברמק ויצחק קפלן, להפציץ בשנינויות המבדחות של החלק השני, של ההגדה ההיתולית.

ולפתע, ממש באמצע הטקס, פרץ אל הבמה, אדום סמוק מזיע ומרוגש, חיים קנטור הזכור לטוב, ניצב באמצע הבמה וקרא בקול: חברים, חיפה נכבשה, חיפה שוחררה, חיפה בידנו!. כמו פצצה שהוטלה אל הקהל הייתה הודעתו של חיים קנטור. כל המתח והחרדה של הימים האחרונים התפוגגו באחת. הקהל קם על רגליו, ומי שלא שמע, שאל: מה מה? מה הוא אמר? וחיים קנטור הסמוק חזר שוב, ספק בחיוך ספק בדמע, על הודעתו. חברים, חיפה שוחררה! מחיאות כפיים צעקות שמחה ושירה אדירה באו לאחר הבשורה. ולפתע, לזמן קצר התהפך הכול: הייתה תקווה. לפתע הסתבר שאולי הכול עוד יגמר בטוב. המדינה תוכרז בקרוב, המגויסים ישובו לבתיהם, הכפר קקון, קן המרצחים המאיים ייהרס עד היסוד, ו- אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות בה! עוד ועוד וכבר רוקדים במעגלים, ותופי הפח המאולתרים, פחי הזיתים הריקים, משמיעים קולם. ומפוחיות הפה נשלפות, והשמחה, שמחה שלא ראיתי מאז שכמותה אצלנו, זורמת החוצה, אל הלילה השרבי, המדיף ריחות ניחוח של הפרדסים הפורחים.

פסח תש"ח, 1948, תערובת מופלאה של ניחוח הדרים ושמן רובים אנגליים, לא יישכח ממני לעולם. ודמותו של המבשר הג'ינג'י, חיים קנטור המאושר, שלבש לרגע את דמותו של המשיח, של המושיע, נחרתה לתמיד בזיכרוני, זכרונו הרוטט של הילד בן העשר.

השני הוא ליל הסדר תשל"ד 1974. הסדר הראשון שלאחר מלחמת יום הכיפורים. למעלה ממאה ועשרים מגויסים יצאו מכאן אל הקרבות בסיני וברמת הגולן. אחוז עצום של הגברים שביישוב. צעירים ומבוגרים סדירים ואפילו מתנדבים. חודשי השירות התארכו והתארכו והתמשכו ללא סוף. חצי שנה חלפה והשחרור האטי החל. החיים בעורף, מסתבר, היו יותר קשים והרבה יותר עצובים מאשר בחזית. החיילים היו יוצאים לחופשות קצרות, וממהרים לשוב ליחידות. הארץ הייתה מוכה. אלפים נהרגו במחדל הקונספירציה הארור או במחדל ארור אחר. ועשרות אלפים נפצעו. בקיבוצים השכנים  קוננו והתאבלו מרה על הנופלים הרבים. התנועה הקיבוצית נפגעה קשה במיוחד. ורק כאן, בחלקת אלוהים הקטנה הזו, שבו כולם לבית.

נכון שהיו נפגעים, נכון שהיו פצועים, נכון שלא עם כולם כבר הוקם קשר רצוף. היו שנתקעו בחולות התעלה, היו שנתקעו במצרים, והיו שנתקעו במבואות דמשק. אבל כולם היו חיים. וכולם כמעט התכנסו לליל הסדר ההוא, 1974. הבנים שבו להוריהם, האבות לילדיהם והרווקים אל החברות והמתנדבות. הצלקות העמוקות החלו להגליד. הקהל המקומי לא קלט אז ולא תפס אז כמה מיוחד הוא ליל הסדר, שבו מסובים, עד האחרון, מגויסינו ששבו בשלום. ביקרתי בחופשות וראיתי את מעטה האפור שעטה הקיבוץ בימי הלחימה. מעטה של דאגה של חרדה ושל פחד מהעתיד. היה עצוב להגיע בחופשות ועצוב לשוב מהן. אבל בליל הסדר ההוא, התגלתה לפתע מין שמחה חבויה וסמויה: כולנו כאן! כן, ככה זה, מזל נדיר, עין טובה על הקיבוץ, קמע של ברכה. הכול נכון. כל מי שיצא מכאן באוקטובר הארור של 1973, זכה לשוב לכאן באפריל המבורך של 1974.

ישבתי בקהל, מוקף בבני משפחתי, סמוך וצפוף אל משפחות אחרות. שמחת השיבה פיכתה כמעיין סתרים בפסח ההוא. לא הקשבתי לקריאת ההגדה, לא הצטרפתי אל השירה בציבור, לא המהמתי עם המנגנים. זכרתי את הלילות הארוכים של חודשי המלחמה. זכרתי את חרדת השיחות הטלפוניות הביתה. מה נשמע? כולם בסדר? כולם חיים? אני יודע שדווקא בסדר ההוא נוספה משמעות מיוחדת לטכסטים העתיקים. הפסוקים על המתים ועל החיים, על גורל העם, על ארץ מצרים, כולם נעשו קרובים כל כך, מוכרים מאד. העפתי מבטי על החיילים המשוחררים שישבו עם משפחותיהם, וחשבתי שהזמזום החשאי העולה מהקהל, בהפסקות שבין קריאה לקריאה, הוא אולי המנגינה האמיתית של שמחת הפסח של 1974, שמחת השיבה של החיים אל החיים.

ובמי נזכרתי אז? כמובן, בחיים קנטור המזיע, הפורץ אל הבמה בימים הכי שחורים של 1948, ומרוגש עד דמעות מכריז בקול רם שחיפה, כלומר הארץ, כלומר המדינה, כלומר החיים, שוחררה! פסח 1948 ופסח 1974, הם בשבילי תרי פסחין דלא משתכחין. לעולם!

(אלישע פורת)

רק עם ישראל כשר

אביב הגיע, חג החירות הפציע

ריח של ניקיון עוטף את האוויר,

בקרוב יהיה נקי אפילו יותר -

עשן מציף מרחבי רקיע - כל הלא כשר בוער

תחת עץ טנק ענקי,

שולחן ערוך-ארוך שמסרב להיגמר

סביבו, כל אזרחי המדינה

משוריינים במזלגות וסכינים -

הפה מלא שירה – כים הדם בעזה

הלשון רינה כהמון גליו

והשפתיים שבח כמרחבי רקיע -

הילדים צורחים מה נשתנה

ועוד לא נולד הבן זונה שיעצור את השמחה

כך היינו פעם, עתה בני חורין

המבוגרים מלמדים את הילדים איך נראים רשעים:

על יד כל צלחת מלאה כל טוב,

צנצנת קטנה מלאה ערבים

כאפיה קטנה מבצבצת, מאיימת לצאת

אצבע חזקה ונטויה, מועכת

שירה עוצמתית דורסת צרחה חנוקה –

והיא שעמדה, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו

והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

לקראת סוף הסעודה,

כסמל לחירות שאין כמותה

מפשילים ת'מכנסיים -

משחררים לתוך הצנצנות את כל מה

שלא יכולנו לפני 4000 שנה, סוגרים, ובאנחת הקלה

ממשיכים לקרוא מן ההגדה –

אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא

את אבותינו ממצריים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו

לא היינו כאן כדי לשעבד עם אחר

סביב שולחן שמסרב להיגמר, מאוחדים מתמיד - 

יושבים כל אזרחי המדינה, שבעים

לא שבעים - משוריינים במזלגות ובסכינים, מחפשים

הילדים כמה ערבים שנפלטו מצנצנת (המוצא מקבל פרס)

יין טרי נשפך אל הכוסות המונפות לחיים -  

לשנה הבאה בירושלים המזרחית

שירה עוצמתית דורסת צרחות חנוקות –

דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא, חד גדיא.

(נטלי כהן וקסברג, מחזאית ומשוררת)

אהבתי לשלוח לשוני לאלייתה

מיד נעה כאדווה וחשתי בריגושה

ידעתי כי אתנני קרב

ולאחר מכן בוהו שומם וריקני

ובושת גדולה

וגידוף גדוש

לפעמים דובבתיה שתספר לי דיבה

על שאר ידידיה

לפעמים הגיבה

בדרך כלל אמרה כי שוב לא קיבלה

ואינה חשה בטוב

מפני הנוזל שאינו עובר מבית הבליעה אל הקיבה.

זאב הים עבר חלף

הבחנתי בחברבורה חבויה ברצועת עורו

ובטלף המזוהם

באופק ראיתי ינשוף ויענה

ליענה היו כתפיות להחזקת מכנסיה

ולינשוף מעיל נשים קצר

ומחוך.

אַתָּה שָׁר רָחוֹק

בְּפַּאבּ בִּדְרוֹם הָעִיר,

צָמוּד לְמִכְנְסֵי עוֹר וְגִיטָרָה.

אֲנִי בִּטְרִיקוֹ רָחָב שֶׁלִּי בַּבַּיִת.

לֹא נִפָּגֵשׁ

בַּמֵּיתָר הַמַּבְדִּיל בֵּין נֶשֶׁף לְשַׁחַר.

אֲנִי מִתְפָּרֶדֶת לִיצוּרֵי לַיְלָה

מִתְכַּלִּים בְּמֶשֶׁךְ אֶחָד

וְאֵינָם מַתְמִירִים

לְבֹהַק הַבֹּקֶר בְּדוּדֵי הַשֶּׁמֶש.

(כל אדם בוחר לו את השלום שהוא מעוניין בו ואין הוא בודק באמת את הצדדים האחרים. שלום, כשמו כן הוא מלשון שלמות)

זהו עץ הזית שלי אותו אני מגדל

משקה, גוזם, מעדר ומזבל.

יגדל הוא ויפרח וענפיו יסוככו על העולם

שלום ואהבה יהיו כאן בין כולם.

שמנו הזך יבשר בשורות טובות

כך חרטתי על גזעו באותיות גדולות:

"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות".

יבוא יום ללא הבדל גזע דת ומין

יבוא היום ! כך אני מאמין.

ובינתיים, אמשיך לטפל בו במסירות

ואתפלל שהיום הנכסף יבוא במהירות.

זהו הסיפור על עץ הזית שלי החמוד

אותו עקרתי מהמטע של מחמוד.

רחוקה, לא מתפשרת, על אדמה אחת מתפרשת

מול שבעה רקיעים

של

גלים,

גלים,

גלים,

גלים

מחקה חוקיות, לא מכירה בחוקים,

מסתירה מקריות, חושפת

מכאוב

מכאוב משתקף כמו

ים רטוב, נופש קרוב,

משחק בכדור טללים של,

גלים,

גלים,

גלים,

גלים

מזל נמדד בנדידת ציפורים,

ארץ נמדדת על פי רוח מישורים,

מים גנובים, מים מתוקים, מים חיים,

נמדדים ב,

גלים,

גלים,

גלים,

גלים

שעה וחצי
ושוב כמו אמרת זה לא אישי אבל בפנים עזבי
בחוץ יש לידות של דברים חדשים זה כל החיים
ואנו ממילא כבר בהגברת אמון, אז בשביל מה
אימון?

טווי
עורק מפייס בין חדריו
כשורידיך משתרגים
במילותיי

געגוע
בשאיפתי ורדי זהב
מתרחבים למתק-מר
זורם בוריד שנשימה
עצר.

(דנה בנטוב)

שלום חברות וחברים,

אריק שלח את הקטע הבא על החבר שלו פריזו.

אריק אלון: הכלב האנושי שלי

רוץ פריזו, הדשא ירוק

אחריך כלבים, לפניך חתולים

ארוך וקטן, כל פנייה שלך היא הפתעה לעולם

כלבי, למד אותי איך חיים בלי הזמן.

לעס פריזו, העצם מלוחה

שליט ההרגלים

מלך מלכי השגרה

למד אותי איך חיים ללא חרטה

שב פריזו, כי אתה חייב

אף שבדרך כלל אני קובע מה מותר

ולמרות שריח הנבלה בשבילך כבושם יקר

אנחנו די דומים

אתה אוהב, אתה מקנא

אתה מתגעגע, מתרגש, נעלב ומתבייש

אתה מתאכזב, אתה תוהה

ובעיקר אתה רוצה

אבל יש דבר אחד שאתה אף פעם לא עושה

אתה לא שונא.

מוקדש לקשר שבין אדם לחי

(אריק אלון)

--------------

חברה מחפשת בית

קיבלתי במייל:

שלום לכולם,

רצ"ב קטע מהאתר של בליס - כלבת נחיה לנכים (לא לעיוורים) שטלי בתי אילפה במסגרת לימודיה. בליס מחפשת בית. היא תינתן בחינם לאחר ראיון ולימוד הבעלים החדשים (באזור המרכז) כדי להנחות את הבעלים במה שהוא זקוק שהכלבה תעשה. (עלות כלבה מאולפת עומד על כ 15,000 ש"ח) בליס תימסר בחינם כי אומנה במסגרת סטג'. כל היודע על נכה שזקוק לכלבה כזו מוזמן לפנות לטלי ברקן טל': 0528-700228  תודה.

שבוע טוב

ריבה ברקן

שלכם באהבה
תיאודור

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 22.04.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

"אורטל חייבת למות!"

אורטל היא פרי מוחו של הסופר בציר קרמניצר. "היא גם דוגמנית, היא גם בלשית, היא גם מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה, ובכל ספר בסדרה היא מצליחה להציל את העולם, להשכיב את הגברים הכי שווים ולהגיע בזמן לתצוגת אופנה מבלי לאבד שערה מתלתליה..."

בציר קרמניצר בא לפגוש את קהל קוראיו, ואז נחשפים הסודות בסערה של אמת, דמיון, זיוף ומלחמת הישרדות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: ירון פרידמן.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

‏יום רביעי, 18 מאי‏, בשעה 19:30‏‏, התיאטרון הערבי עברי, יפו העתיקה. מפרץ שלמה 10 (ליד החמאם). ‏‏כרטיסים באמצעות רן בן עזרא: 052-5284234 ובמקום האירוע.

גולומ 

"בחודשים האחרונים מתחוללת רעידת אדמה אנושית מסביבנו. עמי האזור קצו בדיכוי והרימו את נס המרד. חלק מהשליטים המדושנים ממשיכים לטבוח בבני עמם, אך את ניצני המהפכה לא ניתן לעצור. גם בקרבנו נמשך הדיכוי היומיומי, מעשי ההרג ההדדיים גוברים ונראה כי מנהיגי שני הצדדים מובילים אותנו בבטחה לעבר עימות נוסף". 

פרויקט גולומ נולד מהתחושה העמוקה שנמאס, שהגיע הזמן לעצור את מעגל הדמים, שחובה עלינו לשאול שאלות ולהטיל ספק בצדקת דרך המלחמה שבה אנחנו צועדים כל כך הרבה שנים.

אני מזמין אתכם למופע בימתי חשוף וחוצה גבולות. באמצעות סיפור אגדה עם מוזיקה מקורית בלייב, אני מציע לכם במשך כחמישים דקות אפשרות להביט פנימה אל הגולומ שבתוכנו, להכיר בקיומו ולהתעמת איתו.

רעיון וכתיבה, בימוי ומשחק: דרור קדם. מוזיקה מקורית וגיטרה חשמלית: תומר גולדברג.

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו. הדרכת יוצרים וליווי פרויקט: שלי גורל.

יעוץ אמנותי: אמיר אוריין

יצירה שנולדה במעבדה של תיאטרון החדר, והוצגה לראשונה במסגרת מרכז הבמה בירושלים. משך ההצגה: כחמישים דקות. בסיומה תתקיים שיחה פתוחה עם היוצרים.

מוצ"ש, 7.5.2011, בשעה 20:30, תיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל-אביב.

20 שקל בלבד. להזמנות: 052-7458321.

שנצא ונוציא מעבדות לחירות

אשמח לראותך בהופעתי הקרובה בה אבצע שירים ואספר סיפורים (קצת בגרמנית) במסגרת אקוסטית-אינטימית

בפאב "צוזאמן" - לילנבלום 25, ת"א, יום שישי, 22.4 - 21:30. 

מחיר כרטיס כניסה 20 ₪. עמוד האירוע בפייסבוק

חג שמח, בברכה, נתי אורנן, www.ornanati.com

קונסטנזה מאקרס

האמנית המוערכת והמוכרת, קונסטנזה מאקרס האחת והיחידה.

מגיעה מברלין ל-4 ימים של סדנאות: 28.4-1.5,  בין השעות: 10:00-15:00
הסדנא תתקיים בתיאטרון עכו - בעיר העתיקה, רחוב ויצמן 1

ביוזמת תיאטרון עכו מעבדתרבות החממה למחול. מספר המקומות בסדנא מוגבל ל-12 משתתפים בלבד! מיועדת לרקדנים, שחקנים ומוסיקאים.
שליחת קו"ח בהקדם ל: Zachi.comeandsee@gmail.com

מי שסקרנות היא תכונה חביבה עליו שילחץ על הלינק ויתרשם: http://constanzamacras.com/

עלות הסדנא כ300 ש"ח ליום. סה"כ 1200 ש"ח.

טיוטה של פֶּתָח

קטעי קריאה ומוסיקה. מופע יחיד המתאר באופן נועז ומטריד עולם של גבר בודד, רדוף, בתוך מציאות ישראלית עמוסה בטחב קירות, עור מתקלף ותריסים מאובקים. הוא מתכתב עם אביו ניצול השואה ומנסה לפרוץ את השתיקה. הטקסט כולו נע בין חיים ממשיים של אדם עייף ומבוהל, לבין מימד סמלי הנוגע לציוויליזציה היהודית והישראלית.

כתיבה וקריאה : אהוד ברנשטיין. מוסיקה: אורי דרור

יום ראשון, 1 במאי, ערב יום השואה, 20:30 בערב.

מרכז תרבות עמים, ירושלים. טל': 0524-767362. udiberi@gmail.com

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית: kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה.
יהודית קונפורטי

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

פותחן ראש

קורס להעצמה יצירתית באומנות נפתח בימים אלה, על ידי האומנים הרב תחומיים: ברנרדו שקולניק ורון ישועה. משך הקורס שלושה חודשים.

ניפגש אחת לשבוע לכוס קפה וליצירה למשך חמש שעות. במהלך הקורס נקיים באווירה אינטימית שיעורים עיוניים המבקשים לחקור את השאלה מהי אומנות, בהתייחסות לתרבות המערבית. השיעורים המעשיים יבקשו להתחקות אחר זיהוי הפוטנציאל האומנותי של כל אחד מאיתנו תוך שימוש בטכניקות ציור שונות. במסגרת הקורס נצא לשני סיורים מודרכים בגלריות או במוזיאונים חשובים בעיר.

בסיום הקורס נחשוף את העבודות בפני אנשי מקצוע מוכרים בתחום.

סדנת הכרות {חינם} תתקיים ביום א', 8 במאי, בשעה: 18:00.

לפרטים נוספים ניתן לפנות: Tivon67@gmail.com

או בטלפון: 054-2210407. מספר המקומות מוגבל.

סיפור חייך

היית רוצה לשתף בסיפור מחייך על שינוי? תוכל/י לעשות זאת בתוכנית הרדיו החדשה בקול השלום. אם היה בחייכם אירוע שגרם לשינוי משמעותי בתפיסת עולמכם או בחיים, נא לפנות אלי לתיאום ראיון. התכנית תשודר גם ברדיו 107.2 FM  בכל יום שני בשעה 20:00 בערב.

בברכה, אלעד ואזנה, 054-249-7009, elad@havayati.co.il

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

--------------

חמישים ושתיים רוחות
קבוצה חתרנית חדשה: "אל תעשה בהם שפטים"- שבוע 5.
(העברה: סמדר יערון)

איש עם מגפון

הגרסה המקורית:

איש עם מגפון - הגרסה הישראלית שהועלתה השבוע ע"י קואליציית צעירי המהפכה:

יואב איתמר: איש עם מגפון. גרסה ישראלית לטקסט האנגלי

(גבר נכנס לקניון עזריאלי עם מגאפון בידו ומדבר)

"גבירותיי ורבותיי, אתם לא קונים מספיק. זה רע מאוד לכלכלה, זה רע מאוד למורל הלאומי. אנשים שלא קונים הם האויבים שלנו. אדוני, אתה מתבקש לסיים את הקפה שלך ולקנות לעצמך ג'ינס. אתה צריך ג'ינס חדשים. אנשים קונים הם אנשים מאושרים. אנשים קונים לא איכפת להם מי שולט בהם. שניים במחיר של אחד, שלושה במחיר של שניים. אדוני, תעזוב את העיתון. זה עיתון לאנשים חושבים ואתה עלול לחשוב. לחשוב זה רע. אדוני המאבטח, תעמוד בצד. אני לא מפריע לסדר הציבורי וזה אינו שטח פרטי. הוא ניצב על אדמת מדינת ישראל, אז הוא לא יכול להיות פרטי. אני לא פוגע בסדר הציבורי, ואני דובר רק אמת. אתם חייבים להוציא כסף. הרבה כסף. אם לא תוציאו כסף, האוליגרך לא יוכל לקנות לילדים שלו יאכטות חדשות. אתם חייבים לקנות. למה אתם חושבים שהריבית בבנקים על הכסף שלכם אפסית? כדי שתקנו. יקר זה יפה, הכסף שלכם הוא הכסף שלנו. הכסף שלכם הוא הכסף שלנו, או של הממשלה, או של מס ההכנסה. מה שבא קודם. גבירתי, כשאת יושבת בבית הקפה, תזמיני קפה ועוגות, הרבה עוגות. זה טוב לכלכלה. גבירותיי ורבותיי, אתם מתבקשים לכלות את אוצרות הטבע שלנו, לוודא שהדברים שאתם קונים הם מחומרים בלתי מתכלים. ולקנות! לקנות! לקנות! אדוני, אני לא רואה שאתה קונה. היי, ילד, אתה רוצה קונסולה ווי. תחזור אחריי. אני  רוצה קונסולה ויי. לא ספר. ספר עלול לגרום לך לחשוב, הוא עלול לגרום לך להטיל ספק. אם ספרים, אז ארבע במאה, רק ארבע במאה, אלו הם הספרים שאושרו לכם כדי שלא תצטרכו לחשוב, אז לקנות! לקנות! לקנות!

(הקטע הופיע לראשונה באיגרת השבועית 24.12.2009)

--------------

צנזורה - סין

בעקבות מעצרו החשאי של האמן הסיני Ai-Weiwei לפני כחודש, התקיימה השבוע מחאה במסגרתה התבקשו המשתתפים והמשתתפות לבוא עם כיסא ולהתיישב מול שגרירויות סין ברחבי העולם. בוידיאו זה של פרויקט TED הוא משוחח על זכויות אדם, דמוקרטיה ואמנות.

--------------

איזה יופי

עינת ויצמן על אידיאל היופי

ועל ספרו של אומברטו אקו: "תולדות היופי" (כאן)

--------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------