רק עם ישראל כשר

 

אביב הגיע, חג החירות הפציע

ריח של ניקיון עוטף את האוויר,

בקרוב יהיה נקי אפילו יותר -

עשן מציף מרחבי רקיע - כל הלא כשר בוער

תחת עץ טנק ענקי,

שולחן ערוך-ארוך שמסרב להיגמר

סביבו, כל אזרחי המדינה

משוריינים במזלגות וסכינים -

הפה מלא שירה – כים הדם בעזה

הלשון רינה כהמון גליו

והשפתיים שבח כמרחבי רקיע -

הילדים צורחים מה נשתנה

ועוד לא נולד הבן זונה שיעצור את השמחה

 

כך היינו פעם, עתה בני חורין

המבוגרים מלמדים את הילדים איך נראים רשעים:

על יד כל צלחת מלאה כל טוב,

צנצנת קטנה מלאה ערבים

כאפיה קטנה מבצבצת, מאיימת לצאת

אצבע חזקה ונטויה, מועכת

שירה עוצמתית דורסת צרחה חנוקה –

והיא שעמדה, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו

והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

 

לקראת סוף הסעודה,

כסמל לחירות שאין כמותה

מפשילים ת'מכנסיים -

משחררים לתוך הצנצנות את כל מה

שלא יכולנו לפני 4000 שנה, סוגרים, ובאנחת הקלה

ממשיכים לקרוא מן ההגדה –

אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא

את אבותינו ממצריים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו

לא היינו כאן כדי לשעבד עם אחר

 

סביב שולחן שמסרב להיגמר, מאוחדים מתמיד - 

יושבים כל אזרחי המדינה, שבעים

לא שבעים - משוריינים במזלגות ובסכינים, מחפשים

הילדים כמה ערבים שנפלטו מצנצנת (המוצא מקבל פרס)

יין טרי נשפך אל הכוסות המונפות לחיים -  

לשנה הבאה בירושלים המזרחית

שירה עוצמתית דורסת צרחות חנוקות –

דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא, חד גדיא.

 

(נטלי כהן וקסברג, מחזאית ומשוררת)