את הפסוק הזה מכירים חברי החדר על בוריו. הוא שייך לנוהל "מנחה-שחקן" שבו, בין השאר, יש להגדיר את מרכיבי החוויה האישית המיידית: תחושה, תמונה, מחשבה, רגש, צליל ותנועה. לפעמים נדרש לתת דוגמאות לשחקן. למשל, תחושה: חום באזור הבטן, תמונה: שפת הים בשמש, מחשבה: החיים יפים השמיים תכולים ושוב יש חלב בפינת השתייה. שניים נפגשים ברחוב. הם לא בטוחים שהם מכירים זה את זה. אחד שואל: "מה קורה?" השני עונה לו: "החיים יפים השמיים תכולים ושוב יש חלב בפינת השתייה". הראשון מתעורר: "הא, גם אתה מתיאטרון החדר?"
אני אוהב את המשפט הזה. הוא מזכיר לי את האיזון ההכרחי שבין מעלה לבין מטה, בין אני לבין אינסוף, בין נשגב לבין נתעב, בין כללי לבין פרטי, וכן הלאה. אם אני נסחף זמן רב מדי אל עבר האינסוף, עלי להזכיר לעצמי: האם יש חלב בפינת השתייה?
(קטע זה עדיין לא מופיע בספר המעגל הפתוח)
