האיגרת השבועית

מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל

יום א', כז ניסן תשע"א, 1.5.2011, בשעה 22:00

תיאטרון תמונע, רחוב שונצינו 8, תל-אביב, טל':  03-5629462

בחסות:  תיאטרון תמונע  ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

משתתפים

את הפסוק הזה מכירים חברי החדר על בוריו. הוא שייך לנוהל "מנחה-שחקן" שבו, בין השאר, יש להגדיר את מרכיבי החוויה האישית המיידית: תחושה, תמונה, מחשבה, רגש, צליל ותנועה. לפעמים נדרש לתת דוגמאות לשחקן. למשל, תחושה: חום באזור הבטן, תמונה: שפת הים בשמש, מחשבה: החיים יפים השמיים תכולים ושוב יש חלב בפינת השתייה. שניים נפגשים ברחוב. הם לא בטוחים שהם מכירים זה את זה. אחד שואל: "מה קורה?" השני עונה לו: "החיים יפים השמיים תכולים ושוב יש חלב בפינת השתייה". הראשון מתעורר: "הא, גם אתה מתיאטרון החדר?"

אני אוהב את המשפט הזה. הוא מזכיר לי את האיזון ההכרחי שבין מעלה לבין מטה, בין אני לבין אינסוף, בין נשגב לבין נתעב, בין כללי לבין פרטי, וכן הלאה. אם אני נסחף זמן רב מדי אל עבר האינסוף, עלי להזכיר לעצמי: האם יש חלב בפינת השתייה?

(קטע זה עדיין לא מופיע בספר המעגל הפתוח)

כְּשֶׁהָיִיתִי בַּתִּיכוֹן נִשְׁבַּעְתִּי:

אֶתְחַתֵּן וְלֹא אֶרְאֶה לְעוֹלָם

אֶת פָּנַיִךְ הַמְקֻמָּטִים

שֶׁתָּמִיד מְקַנְּאִים בְּאִמָּהוֹת אֲחֵרוֹת.

הוֹי, כַּמָּה שְׁבוּעוֹת רַעֲנַנּוֹת,

חַכְלִילִיּוֹת הָיוּ לִי בַּתִּיכוֹן!

בַּבֹּקֶר נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁאֶהֱרֹג אוֹתָךְ,

קָרַעְתִּי אֶת הַצִּפִּית הָרְקוּמָה

צִיצִים כְּחֻלִּים מֵרֹב זַעַם

עַל מְזִמַּת הַמִּרְמָה שֶׁלָּךְ

שֶׁמָּנְעָה מִמֶּנִּי לָצֵאת לַמַּסָּע עִם חֹם.

בַּצָּהֳרַיִם גִּלַּחְתִּי אֶת שְׂעַר רֹאשִׁי

וְנִשְׁבַּעְתִּי שֶׁאָמוּת מָחָר.

בָּעֶרֶב מָצָאתִי שֶׁהוֹסַפְתְּ בִּכְתַב-יָדֵךְ

הַמְרֻשָּׁל, הַמְכֹעָר, הַמִּפְלַצְתִּי

כַּמָּה מִלִּים לְמִכְתַּב-הָאַהֲבָה

שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְגֶבֶר נָשׂוּי,

וּמַה לְּדַעְתֵּךְ הִרְגַּשְׁתִּי?

בֶּאֱמֶת כְּבָר אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת בְּדִיּוּק.

אֲנִי זְקֵנָה וּפָנַי הַמְקֻמָּטִים,

שֶׁתָּמִיד מְקַנְּאִים בְּאִמָּהוֹת אֲחֵרוֹת,

אֵינָם נְחוּצִים לְאִישׁ מִלְּבַדֵּךְ. 

5

אֲנִי מֵרִים אֶת רַגְלִי וּמִתְאַמֵּץ

מֵרִים עוֹד אֶת רַגְלִי בְּמַאֲמָץ נִכָּר

אֲנִי מֵרִים עוֹד אֶת רַגְלִי וְאֶת יָדִי

בְּמַאֲמָץ נִכָּר עוֹד וָעוֹד

וּבְרֶגַע חֲסַר גְּבוּלוֹת, הָרֶגֶל לֹא נִמְצֵאת עוֹד

הַיָּד לֹא נִמְצֵאת יוֹתֵר,

הַיָּד שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר –

הַיָּד הִיא מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

וּלְאַחֲרֶיהָ שֶׁל זוֹ וְזוֹ חָמַק יֶתֶר גּוּפִי

חוֹמֵק מִמֶּנִּי וְנָע

חוֹמֵק וְנָע.

הָעוֹלָם, הַחֶדֶר

מִתְמַלֵּא אָז תְּנוּעוֹת

מִילְיוֹנֵי כַּדּוּרִים צִבְעוֹנִיִּים רוֹחֲשִׁים יוֹצְאִים אֶחָד מִתּוֹךְ הַשֵּׁנִי

מַהֵר, וְגוֹדְשִׁים מֵהָרִצְפָּה עַד לַתִּקְרָה.

אֲנִי וְאַתְּ וְאַתָּה בְּתוֹכָם, בֵּינֵיהֶם

אֲנִי וְאַתָּה וְהִיא – הַחֹמֶר הַיָּחִיד שֶׁנֶּהֱפָךְ לְ-

אֶנֶרְגְיָה טְהוֹרָה

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)  

מזיכרונותיו של משה פבזנר, בעריכת בנו מיכאל פבזנר

אנה הייתה בהיריון. לילה אחד פקדו אותה צירי לידה. בכדי להסיעה לבית-חולים, יצאתי על-מנת לחפש רכב. תוך-כדי חיפושיי ראיתי טנדר צבאי ונכנסתי לבית שלידו חנה. בעל הרכב, קצין תותחנים שלא הכרתי אישית, נאות לבקשתי, וחיש התלבש והסיע את אנה ואותי לבית-חולים בילינסון שבפתח-תקווה. למחרת נולד בננו, תינוק נחמד ובעל משקל של למעלה משלושה וחצי ק"ג. היה זה ב-16 למרס 1953. נתנו לו שם פרטי כפול: אברהם על שמו של אבי ז"ל ומיכאל כפי שבקשה אנה. השם שהתקבל לשימוש יום יומי היה 'מיקי'.

בתום שבעה ימים אמורים היינו לערוך את טקס ברית המילה. הזמנתי אחדים מקרוביי וחבריי לאולם הבריתות שבבית-החולים. כמו-כן דאגתי לכיבוד. יום קודם לכן הזמנתי בקונדיטוריה יפואית עוגת קרם גדולה ומפוארת. מכיוון שהייתה זו תקופת הצנע שבה הוקצבו תלושי מזון מיוחדים לכל האזרחים, קניתי באמצעותם ביצים יפות וטריות ומסרתי אותן לקונדיטוריה. את העוגה המפוארת הבאתי למחרת לבית החולים. היה זה יום גשום. הדודים, הדודות, החברים, כולם הגיעו וחיכו למוהל והם היו מחכים ומחכים שעה שהגשם יורד בשצף-קצף. וכך חלפה לה שעה ועוד שעה והמוהל בושש מלבוא. הייתי עצבני מאוד. לבסוף החלטתי שאת מצוות המילה יעשה רופא כירורג ואומנם כך היה. חזרנו לאולם השמחה והודעתי שהמעשה נעשה. כל האורחים נשמו רווחה, שתו לחיים ולמזל טוב, ואזי ניגשו לעוגה המפוארת. משום-מה חשתי שטעמה אינו כה טוב כפי שציפיתי. הקרם נדבק לשיניים כמו גומי לעיסה. הבנתי שבעלי הקונדיטוריה גנבו את הביצים שהבאתי להם, ובמקומם השתמשו באיזה שהוא דבק סינטטי. האורחים היו כמובן מנומסים ולא התלוננו. והנה בשעה שהאירוע עמד להסתיים, בעוד הנוכחים מתחילים להתפזר, הגיע המוהל.

(מיכאל פבזנר)

הלילה חמק כמו מאהב צונן 

מותיר אותה עירום ועריה.

אור ראשון חושף את חמוקיה 

טהורה, ברה ונקייה,

ובלי שום חניה.

האנשים של שש בבוקר

לא יעריכו את יופיה,

האירופי, הלבנטיני, האקלקטי –

עירבוביה.

עירומה מבני אדם.

פנסי רחוב כמו מחרוזת,

נוצצים אחד אחד,

אוויר צלול ותכלת

חלקה ממש כמו בד.

אני הולך הביתה דרך

פרנקפורט, דרך פראג

רואה עיר מנומנמת

שהלילה לה הוא חג.

בתי קפה של בליינים

מתחילים להתרוקן

ועטלף פירות זקן

הולך עימי בדרך,

מסתבך בענפים

פגישה עם משורר ומלך

לו הבוקר בדרכים.

ופליט אשר רוכב לו על

אופניים נוצצים

זקן צעיר חצי ערום  

הולך ברחוב 

"עם ישראל חי",

וכלה בלבוש לבן

מקבצת נדבות.

ארבעת פרשי האנדרלמוסיה

בעיר יפה ואדישה

רגעים אלה הם שלנו

אם היא רק מרשה.

כמה טוב

לעקוב

מקרוב

אחר האור המשתנה

אחר הצהריים

איך היום חולף

מתחלף

הציפורים באות

הענפים נעים קלות

בחלונות

הוילונות

מטפטפים אור חלבי

הכיסאות

מקבלים את

קו המתאר של גופי

הספרים

המוזיקה

השיר הראשון

שכתבתי

בבית שלי.

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת"

מאז שעיר אחד לעזאזל נצבעה האהבה במחזות של אלוני בצבעי קנאה רצחניים. גם דיבורו ומחשבותיו נצרבו בתחושת מזימה. עוד בתחילת הקשר עם אילנה, בימי הפריחה שלפני נסיעתה לכבוש את הוליווד, תקפה אותו קנאה והעבירה בו צמרמורות מבזות.

ב-1959 העלו ב"הבימה" את הסוחר מוונציה של שייקספיר. אילנה עדן, אהובתו של נסים, גילמה את ג'סיקה בת שיילוק המאוהבת בלורנצו. הבמאי טיירון גטרי ביקש מאילנה ומשלמה בר-שביט – שגילם את לורנצו – לשחק סצנה ארוטית משכנעת. בערבים, בחזרות ובהצגות עמד נסים שתוי מאחורי הקלעים והשגיח על הסצנה בעין נוקבת. אילנה התגרתה בנסים – כמה נפלא היה כוחה בעיניה אז – ויזמה מגע סוער ונשיקות אמיתיות. נסים קינא בבשרה הצעיר, הקורן. מה שמשך אותו – הבהיל אותו. הנסיעה להוליווד, שבה מצא אותה עם גבר אחר ואף גורש מדירתה, מימשה את הסיוט. הקנאה התיישבה בתוך תודעתו וכרסמה את מוחו. כשהיו נשואים השתכרה אילנה בחברת נסים במועדון ה"חמאם" ביפו, ונסים נשא אותה במדרגות כבובת סמרטוטים. המשורר ישראל הר ניסה לעזור ונגע באילנה. נסים רתח: "זו האישה שלי. אל תיגע!"

בשלהי יחסיו עם אילנה החל נסים לכתוב מחזה על הורדוס, המלך שרצח את אשתו מרים במו ידיו. המחזה לא הושלם מעולם. הקשר הבא שלו, עם השחקנית אדית אסטרוק, הגביר את העינוי והונצח במחזות שנכתבו בתקופת יחסיהם ובעיקר בדודה ליזה ובהצוענים של יפו.

את אדית אסטרוק הכיר נסים כשהיה קרוב לגיל ארבעים. אדית הייתה שחקנית רזה וענוגה, עיניה ריצדו בחוסר מנוחה. שחקנים שעלו איתה לבמה ראו אותה מבוהלת, כמעט משתינה מפחד. יוסל בירשטיין אמר שאדית יושבת בבית כמלכה ומצפה שנסים יכתוב לה תפקידים. והוא אכן כתב. כמעט דור עמד ביניהם. אדית היתה סטודנטית בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. אחרי שבחן אותה בבית הספר חיכתה לו ברחוב ליד דירתו, ואיתו – כך סיפרה המיתולוגיה הבלתי-בדוקה שהנחיל לנשים הבאות בחייו – איבדה את בתוליה. העובדה הזאת הילכה עליו קסם. אישה מקודשת לו בגופה. יש נשים כאלה?

את ישנה עוד

אני מתעורר

את עוד חולמת

אני מזמן ער

את עושה ככה

ואני עושה כך

את שם קיימת

אני פה קיים

איך יגדירונו-

מין זוג מושלם.

כל אחד בחללו

את שם רוקדת

אני רוקד פה

את מתקתקת

אני מתכנן

את התנועות חייבים לגוון

להעמיק צעדים

במחול הימים

החיים השעות

לשכלל את דואט האוהבים

ומדי פעם סולו בדידות

ופירואט של ילדות

כל אחד בחדר נפרד

מתחברים לעיתים בפרוזדור:

מי הראשון

מי הבא בתור.

ומידי פעם במחול השתיקה

נחולל כלהקה

את מרקדת, אני מחלל

בואלס משפחתי הנס מתחולל.

פָּסַעְתָּ מִקָּצֶה לְקָצֶה –

זֵעָה עַל גּוּפְךָ הָעֵירֹם

פָּנֶיךָ שַׁעַם, נְשִׁימָתְךָ

גָּפְרִית וְיָקִינְתּוֹן.

עֲקַלְתוֹן גּוּפֵינוּ אוֹסֵף

חֲלָלִים עֲנָקִיִּים זְרוּעֵי כּוֹכָבִים.

תּוּת סָגֹל מִפֶּה לְפֶה

כִּוּוּץ שְׂפָתַיִם מְתוּקוֹת.

מַה שֶׁיּוֹדֵעַ הַנּוֹלָד.

אני נר לרגליך

רק צריך לגעת

הצמד את גופך אלי ואבער

אדליק את עצמותיך

נפשך ורוחך

אצית אש בלבבך

אתה תימס אל תוך גופי

רך כתינוק

אלוש בשרך

אחרוך בו אהבתי

איתנה ובוערת

בתוכך

ושנינו רואים את האור

עַם סָגֹל, עַם כָּחֹל, עַם לְלֹא צֶבַע

אֲרָיוֹת סְגֻלִּים עִם כַּנְפֵי נְשָׁרִים

טַוָּסִים כְּחֻלִּים עִם עֵינֵי נָחָשׁ

אֲנָשִׁים לְלֹא צֶבַע, לְלֹא דִּמְיוֹן

מֵרֹב צְבִיעוּת רָצוֹן,

לֹא רוֹאִים אֶת

נְקֻ

דַּת הָאֲ

חִיזָה

לָמָּה בִּכְבִישִׁים מְהִירִים

לְלֹא רַמְזוֹרִים יֵשׁ פְּקָק?

זֶה כִּי נֶהָגִים שָׁכְחוּ

מָהֵם עֶצֶב וְשִׂמְחָה

אֲמִתִּיִּים.

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיחול ביום ראשון הקרוב, אנו מזכירים לכם את הסינגל והקליפ החדש לשיר "קינדער-יארן" (שנות ילדות) הסנונית הראשונה מתוך הפרויקט הייחודי "יידיש וולט"! (כתוביות בעברית, 5:07)
השיר נכתב על ידי מרדכי געבירטיג שנפטר בגטו בשנת 1942. חומרי הוידיאו הארכיוניים נתרמו על ידי ארכיון הסרטים היהודיים של סטיבן שפילברג ובית התפוצות. הפרויקט "יידיש וולט" מחפש ליצור שיתופי פעולה מקצועיים עם מפיקים ומבצעים מן הארץ ומכל העולם על מנת להביא את השפה, השירים והתרבות למרב האנשים בעולם.

(העברה: יידיש וולט)

פוסטים מהגולה הדוויה ברלין

לא קוהרנטי במיוחד, אבל עדיין... כאן

רק טוב,

בברכה, נתי אורנן
www.ornanati.com

שלום חברות וחברים,

נוני טל שלחה את הקטע הבא ואיך אני יכול שלא להביאו לכם. כלב וחתול – סיפור אהבה. לי עצמי יש רגשות מעורבים ביחס לזן החתולי. אני לא ממש מסתדר איתו. כשאני מכשכש בזנב, זה סימן שאני שמח, מאושר או סתם בשנטי. כשחתול מכשכש בזנב זה סימן לתוקפנות. קשה. אין חיבור. הכול בגלל שאנחנו לא מבינים את השפה של האחר. כמו שאמרה דליה כהן: "הסיבה לאי-קבלה של התרבות של האחר היא אי ידיעת הסכמות הנלמדות שלה" (כאן). אז עכשיו אני מצטער שלא למדתי את השפה של האחר ולא ממש יודע את הסכמות החתוליות. מסקנה: הפילו את חומות ההפרדה בין כלב לחתול, בין אדם לאדם. נצא נא ללמוד את השפה של האחר. וואהו, כלומר, אמן.

שלכם באהבה
תיאודור

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 06.05.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה.
אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

"אורטל חייבת למות!"

--------------

אי השוויון מונצח בתקציב

העוקץ 24.04.11

מדיניות הקצאת המשאבים של משרד התרבות מעצבת ומשמרת את הסדר הקיים, ותורמת להיררכיה האתנית והלאומית בחברה הישראלית. דו"ח חדש מציג את הביורוקרטיה של האפליה

לבי במזרח, הקואליציה להקצאה שוויונית של משאבי התרבות בישראל, הגישה השבוע למשרד התרבות דוח בנושא "אפליה בהקצאת משאבי תרבות בישראל". הדוח, שנכתב בתמיכת הקרן החדשה לישראל, נועד להציג את מנגנון ונתוני האפליה בשנת 2009 מצד משרד התרבות כלפי תרבות מזרחית בישראל.

לקריאת הדוח המלא

--------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------