מזיכרונותיו של משה פבזנר, בעריכת בנו מיכאל פבזנר
אנה הייתה בהיריון. לילה אחד פקדו אותה צירי לידה. בכדי להסיעה לבית-חולים, יצאתי על-מנת לחפש רכב. תוך-כדי חיפושיי ראיתי טנדר צבאי ונכנסתי לבית שלידו חנה. בעל הרכב, קצין תותחנים שלא הכרתי אישית, נאות לבקשתי, וחיש התלבש והסיע את אנה ואותי לבית-חולים בילינסון שבפתח-תקווה. למחרת נולד בננו, תינוק נחמד ובעל משקל של למעלה משלושה וחצי ק"ג. היה זה ב-16 למרס 1953. נתנו לו שם פרטי כפול: אברהם על שמו של אבי ז"ל ומיכאל כפי שבקשה אנה. השם שהתקבל לשימוש יום יומי היה 'מיקי'.
בתום שבעה ימים אמורים היינו לערוך את טקס ברית המילה. הזמנתי אחדים מקרוביי וחבריי לאולם הבריתות שבבית-החולים. כמו-כן דאגתי לכיבוד. יום קודם לכן הזמנתי בקונדיטוריה יפואית עוגת קרם גדולה ומפוארת. מכיוון שהייתה זו תקופת הצנע שבה הוקצבו תלושי מזון מיוחדים לכל האזרחים, קניתי באמצעותם ביצים יפות וטריות ומסרתי אותן לקונדיטוריה. את העוגה המפוארת הבאתי למחרת לבית החולים. היה זה יום גשום. הדודים, הדודות, החברים, כולם הגיעו וחיכו למוהל והם היו מחכים ומחכים שעה שהגשם יורד בשצף-קצף. וכך חלפה לה שעה ועוד שעה והמוהל בושש מלבוא. הייתי עצבני מאוד. לבסוף החלטתי שאת מצוות המילה יעשה רופא כירורג ואומנם כך היה. חזרנו לאולם השמחה והודעתי שהמעשה נעשה. כל האורחים נשמו רווחה, שתו לחיים ולמזל טוב, ואזי ניגשו לעוגה המפוארת. משום-מה חשתי שטעמה אינו כה טוב כפי שציפיתי. הקרם נדבק לשיניים כמו גומי לעיסה. הבנתי שבעלי הקונדיטוריה גנבו את הביצים שהבאתי להם, ובמקומם השתמשו באיזה שהוא דבק סינטטי. האורחים היו כמובן מנומסים ולא התלוננו. והנה בשעה שהאירוע עמד להסתיים, בעוד הנוכחים מתחילים להתפזר, הגיע המוהל.
(מיכאל פבזנר)
