חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.
"רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת"
מאז שעיר אחד לעזאזל נצבעה האהבה במחזות של אלוני בצבעי קנאה רצחניים. גם דיבורו ומחשבותיו נצרבו בתחושת מזימה. עוד בתחילת הקשר עם אילנה, בימי הפריחה שלפני נסיעתה לכבוש את הוליווד, תקפה אותו קנאה והעבירה בו צמרמורות מבזות.
ב-1959 העלו ב"הבימה" את הסוחר מוונציה של שייקספיר. אילנה עדן, אהובתו של נסים, גילמה את ג'סיקה בת שיילוק המאוהבת בלורנצו. הבמאי טיירון גטרי ביקש מאילנה ומשלמה בר-שביט – שגילם את לורנצו – לשחק סצנה ארוטית משכנעת. בערבים, בחזרות ובהצגות עמד נסים שתוי מאחורי הקלעים והשגיח על הסצנה בעין נוקבת. אילנה התגרתה בנסים – כמה נפלא היה כוחה בעיניה אז – ויזמה מגע סוער ונשיקות אמיתיות. נסים קינא בבשרה הצעיר, הקורן. מה שמשך אותו – הבהיל אותו. הנסיעה להוליווד, שבה מצא אותה עם גבר אחר ואף גורש מדירתה, מימשה את הסיוט. הקנאה התיישבה בתוך תודעתו וכרסמה את מוחו. כשהיו נשואים השתכרה אילנה בחברת נסים במועדון ה"חמאם" ביפו, ונסים נשא אותה במדרגות כבובת סמרטוטים. המשורר ישראל הר ניסה לעזור ונגע באילנה. נסים רתח: "זו האישה שלי. אל תיגע!"
בשלהי יחסיו עם אילנה החל נסים לכתוב מחזה על הורדוס, המלך שרצח את אשתו מרים במו ידיו. המחזה לא הושלם מעולם. הקשר הבא שלו, עם השחקנית אדית אסטרוק, הגביר את העינוי והונצח במחזות שנכתבו בתקופת יחסיהם ובעיקר בדודה ליזה ובהצוענים של יפו.
את אדית אסטרוק הכיר נסים כשהיה קרוב לגיל ארבעים. אדית הייתה שחקנית רזה וענוגה, עיניה ריצדו בחוסר מנוחה. שחקנים שעלו איתה לבמה ראו אותה מבוהלת, כמעט משתינה מפחד. יוסל בירשטיין אמר שאדית יושבת בבית כמלכה ומצפה שנסים יכתוב לה תפקידים. והוא אכן כתב. כמעט דור עמד ביניהם. אדית היתה סטודנטית בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. אחרי שבחן אותה בבית הספר חיכתה לו ברחוב ליד דירתו, ואיתו – כך סיפרה המיתולוגיה הבלתי-בדוקה שהנחיל לנשים הבאות בחייו – איבדה את בתוליה. העובדה הזאת הילכה עליו קסם. אישה מקודשת לו בגופה. יש נשים כאלה?
