הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


בשנה אחת מופקים ברחבי הגלובוס אלפי סרטים, מחזות, שירים וכיוצ"ב יצירות בכל תחום. האם ניתן להעריך את היבול המצטופף הזה בקריטריונים של איכות? בשעתו, במשרד התרבות הישראלי נבנה כלי שמטרתו הערכת איכות של הצגות תיאטרון כבסיס לתמיכה ציבורית. הייתי אז חבר בוועדה שהשתתפה בבניית הכלי הזה וזכורה לי המבוכה הרבה שאפפה את התהליך כולו. מצד אחד, אפשר לחבר קריטריונים של איכות. מצד שני, האם לא יהיה בזה סוג של ז'דנוביזם, כלומר, התערבות קיצונית פטרנליסטית, פוליטית, של "האח הגדול", במעשה היצירה? בסופו של דבר נבנה הכלי והוא משמש עד היום.

 

אבל עדיין השאלה נותרה בעינה. העידן הפוסט-מודרני, שבעיצומו אנו נתונים עתה, על היחסיות האדישה שלו, שלל מאיתנו את הזכות האלמנטארית להגדיר יצירה כ"טובה" או כ"רעה". האינטרנט הוא היום אוצר בלום של יצירות נשגבות אבל בעת ובעונה אחת הוא גם פח הזבל הגדול ביותר לגרפומניה, או בפשטות: אשפה.

 

בעבר, כאשר שלטו קריטריונים קלאסיים של אסתטיקה ותבניות יצירה הדוקות וקפדניות קבעו גורלן של יצירות כ"טובות" או "רעות", לא העלה איש בדעתו להגדיר עצמו כיוצר, אלא אם כן גזר על עצמו שנים של לימוד החומר.

 

אפשר "להאשים" את העידן המודרני בכך שמרד בקריטריונים הקלאסיים והרחיב את גבולות היצירה הלגיטימית, ובזה הוא סלל את הדרך לפוסט-מודרניזם החמקמק שבו גבולות אלו ניטשטשו וכל בר בי רב רואה עצמו רב און יצירתי.

 

בעידן הקריטריונים הקלאסיים הייתה זו התרסה חתרנית-אופוזיציונית לומר: "הניחו לכל אחד ליצור. אלף פרחים יפרחו!". היום פורחים אלפי פרחים, וזה מאד לא פוליטיקלי-קורקט לומר עליהם שרובם באושים.

 

העידן הפוסט-מודרני מאופיין בעיקר בתעשיית התרבות שלו, כלומר מרחב היצירה תלוי ביחסי עלות-רווח, כלומר בכסף, הרבה כסף. כך נולד קריטריון ה"הצלחה" התעשייתית. בתעשייה זו, כמו בתעשיות אחרות, הדבר שעושה כסף הוא "מוצלח", כלומר "טוב". הדבר שאינו עושה כסף הוא "לא מוצלח", כלומר, "רע". מהו סוד עשיית הכסף? היכולת לשכנע את הקהל לקנות יצירת אמנות שהפכה למוצר.

 

היחשפות ליצירה היא תהליך לימודי, לעיתים קשה, לעיתים מתסכל, כרוך בריצת מכשולים ובפתרון חידות שהיצירה המורכבת מעמידה בפני הנחשף אליה. התגמול האנושי לנחשף הוא הבנה חדשה של האדם והעולם, הבנה המושתתת על בסיס מוסרי אוניברסאלי, עם פוטנציאל של מהפכה תודעתית. נו, באמת, אדם מן הישוב בעידן ניאו-קפיטליסטי, הטרוד בחרדת הקיום היומיומית, איך יוכל להתמודד עם מורכבותה של יצירה? יש להניח בוודאות סבירה שהוא יסרב לראות בה בסיס לשינוי מהפכני בחייו. הוא בסך הכול מבקש להביא פת לחם לפיו ולא למצוא את עצמו נזרק לרחוב, לשכוח את עצמו ולהירגע אל מול יצירה מענגת.

 

על כן, תעשיית התרבות מכוונת עצמה לעשות כסף, כלומר "הצלחה", באמצעים פשוטים: היצירה חייבת להיות מענגת למדי אבל לא יותר מדי. היא חייבת להיות מפתיעה למדי אבל לא יותר מדי. החשוב מכל: עליה להיות מניחה את הדעת, כלומר, עונה למערכת האמונות והדעות של הצרכן בזמן נתון. בתנאים אלו אין מה לדבר על מורכבות יצירתית. זהו בידור, בין אם היצירה גורפת את בכיו של הצרכן או את צחוקו. כאן הכול נעשה על מנת לרצות את ההמון העצבני.

 

ישנם יוצרים שיצירתם עקפה את המכשול התעשייתי הזה. למשל, שייקספיר. האיש היה חולה כסף. הוא עשה הצגות כדי להגדיל את הונו, וזה אמנם גדל. הוא כתב טלנובלות בימתיות, חלק קטן מהן ממש גרוע אבל רובן יצירות נשגבות. ההמונים באולם נהנו מהסיפור ומהפעלולים הבימתיים שסיפק להם ואילו האצולה בתאים למעלה נהנתה ממורכבותו של הטקסט והרעיונות החברתיים המגולמים בו. יצירתו לא הייתה מהפכנית אבל הייתה מורכבת דיה כדי להפוך לקלאסיקה. עד היום מציגים אותו בתעשיות תרבות בכל רחבי העולם וגם בישראל. כמה יוצרים כדוגמת שייקספיר קיימים?

 

אני אומר לתלמידים שלי: קודם לכול תנו לעצמכם את החופש ליצור. ברגע זה התעלמו מקריטריונים של יצירה. תנו ביטוי לכל תופעה שעולה בתודעתכם או בגוף שלכם, וזאת כמובן בלי לפגוע בשלומו של איש בסביבה, במובן הרחב של המושג. אחר כך יבוא הרגע שבו יש לזקק את התופעה החופשית הזאת לכלים של תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, שירה וכל מה שתבחרו.

 

המרחב הפלנטארי שלנו מכיל המוני קטעים שנותרו בשלב "החופש ליצור" ומרגע שנחשפו לציבור ככאלה, הם בבחינת התפרעות לשמה. אבל זה "לא מקובל" לערער על הלגיטימיות שלהם. כך בא לידי ביטוי הפן היצירתי האישי של כל אדם ביקום הזה. פן זה אינו תלוי בקריטריונים של איכות, מורכבות או מהפכנות רחמנא ליצלן. כל גמגום של תינוק ייחשב בעיני הוריו ליצירת מופת. כל גרפומניה תיחשב לשירה נשגבת. האינטרנט שהוא הבית הגלובאלי לתרבות חסרת גבולות, מכיל את ההתבטאות היצירתית של המוני גולשים. כאן אין גבולות לצורה ותוכן, אין גבולות של חוקי תעשייה והקריטריון היחיד לפרסום יצירה הוא הפרסום עצמו. האם יש למישהו הזכות לבטל את זכות הפרסום הזאת? ודאי שלא.

 

אבל עדיין יש יצירות טובות ויש גרועות, וכדי שנדע מה הוא מה, לא די במבקר האמנות שיתריע על כך. עלינו ללמד את עצמנו מה הוא הטוב הזה, וזאת תעשיית התרבות לעולם לא תניח לנו לעשות, שהרי היא מתקיימת על הזבל שאנו צורכים. זוהי חובתו של כל אדם-יוצר לעצמו.

 

(קטע זה לא מופיע בספר המעגל הפתוח)

לאיגרת השבועית של 2011 . 5 . 5