האיגרת השבועית

מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל

יום א', כז ניסן תשע"א, 1.5.2011, בשעה 22:00

(שיר הזיכרון, "אשליה", ייקרא ביום הזיכרון, בטקס לזכר הרוגי פעולות האיבה, הר הרצל, שעה לאחר טקס הזיכרון של חללי מערכות ישראל. הטקס יועבר ברשתות השידור השונות. – אלישע פורת)

בְּתוֹךְ הַבְּכִי אֲנִי מַרְגִּישׁ

אֶת נִצָּנֵי הַהַחְלָמָה.

כְּאִלּוּ כָּאן תַּחְתִּית הַבּוֹר.

עַכְשָׁו צָרִיךְ רַק לַעֲלוֹת.

וּכְשֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב לִשְׁקֹעַ

בַּמַּיִם הַמְּלוּחִים, הַנִּרְזָבִים,

בָּרִיס הַמִּתְדַּבֵּק לִטְבֹּעַ,

אֲנִי מַשְׁלֶה עַצְמִי שֶׁאֶפָּדֶה:

בִּמְחִיר הָעוֹר, הָאֶצְבַּע, הַצִּפֹּרֶן.

בְּזִכְרֵיהֶם הַנִּשְׁקָעִים בַּמַסַכִּים

שֶׁל גֶשֶׁם הַמָּלוּחַ, הַמַּנְבִּיט

בְּבֵית צְמִיחַת הַנֶּפֶשׁ

זְרָעִים פְּגוּמִים שֶׁל צַעַר

שְׁאֵין לוֹ נֶחָמָה.

(אלישע פורת)

בשנה אחת מופקים ברחבי הגלובוס אלפי סרטים, מחזות, שירים וכיוצ"ב יצירות בכל תחום. האם ניתן להעריך את היבול המצטופף הזה בקריטריונים של איכות? בשעתו, במשרד התרבות הישראלי נבנה כלי שמטרתו הערכת איכות של הצגות תיאטרון כבסיס לתמיכה ציבורית. הייתי אז חבר בוועדה שהשתתפה בבניית הכלי הזה וזכורה לי המבוכה הרבה שאפפה את התהליך כולו. מצד אחד, אפשר לחבר קריטריונים של איכות. מצד שני, האם לא יהיה בזה סוג של ז'דנוביזם, כלומר, התערבות קיצונית פטרנליסטית, פוליטית, של "האח הגדול", במעשה היצירה? בסופו של דבר נבנה הכלי והוא משמש עד היום.

אבל עדיין השאלה נותרה בעינה. העידן הפוסט-מודרני, שבעיצומו אנו נתונים עתה, על היחסיות האדישה שלו, שלל מאיתנו את הזכות האלמנטארית להגדיר יצירה כ"טובה" או כ"רעה". האינטרנט הוא היום אוצר בלום של יצירות נשגבות אבל בעת ובעונה אחת הוא גם פח הזבל הגדול ביותר לגרפומניה, או בפשטות: אשפה.

בעבר, כאשר שלטו קריטריונים קלאסיים של אסתטיקה ותבניות יצירה הדוקות וקפדניות קבעו גורלן של יצירות כ"טובות" או "רעות", לא העלה איש בדעתו להגדיר עצמו כיוצר, אלא אם כן גזר על עצמו שנים של לימוד החומר.

אפשר "להאשים" את העידן המודרני בכך שמרד בקריטריונים הקלאסיים והרחיב את גבולות היצירה הלגיטימית, ובזה הוא סלל את הדרך לפוסט-מודרניזם החמקמק שבו גבולות אלו ניטשטשו וכל בר בי רב רואה עצמו רב און יצירתי.

בעידן הקריטריונים הקלאסיים הייתה זו התרסה חתרנית-אופוזיציונית לומר: "הניחו לכל אחד ליצור. אלף פרחים יפרחו!". היום פורחים אלפי פרחים, וזה מאד לא פוליטיקלי-קורקט לומר עליהם שרובם באושים.

העידן הפוסט-מודרני מאופיין בעיקר בתעשיית התרבות שלו, כלומר מרחב היצירה תלוי ביחסי עלות-רווח, כלומר בכסף, הרבה כסף. כך נולד קריטריון ה"הצלחה" התעשייתית. בתעשייה זו, כמו בתעשיות אחרות, הדבר שעושה כסף הוא "מוצלח", כלומר "טוב". הדבר שאינו עושה כסף הוא "לא מוצלח", כלומר, "רע". מהו סוד עשיית הכסף? היכולת לשכנע את הקהל לקנות יצירת אמנות שהפכה למוצר.

היחשפות ליצירה היא תהליך לימודי, לעיתים קשה, לעיתים מתסכל, כרוך בריצת מכשולים ובפתרון חידות שהיצירה המורכבת מעמידה בפני הנחשף אליה. התגמול האנושי לנחשף הוא הבנה חדשה של האדם והעולם, הבנה המושתתת על בסיס מוסרי אוניברסאלי, עם פוטנציאל של מהפכה תודעתית. נו, באמת, אדם מן הישוב בעידן ניאו-קפיטליסטי, הטרוד בחרדת הקיום היומיומית, איך יוכל להתמודד עם מורכבותה של יצירה? יש להניח בוודאות סבירה שהוא יסרב לראות בה בסיס לשינוי מהפכני בחייו. הוא בסך הכול מבקש להביא פת לחם לפיו ולא למצוא את עצמו נזרק לרחוב, לשכוח את עצמו ולהירגע אל מול יצירה מענגת.

על כן, תעשיית התרבות מכוונת עצמה לעשות כסף, כלומר "הצלחה", באמצעים פשוטים: היצירה חייבת להיות מענגת למדי אבל לא יותר מדי. היא חייבת להיות מפתיעה למדי אבל לא יותר מדי. החשוב מכל: עליה להיות מניחה את הדעת, כלומר, עונה למערכת האמונות והדעות של הצרכן בזמן נתון. בתנאים אלו אין מה לדבר על מורכבות יצירתית. זהו בידור, בין אם היצירה גורפת את בכיו של הצרכן או את צחוקו. כאן הכול נעשה על מנת לרצות את ההמון העצבני.

ישנם יוצרים שיצירתם עקפה את המכשול התעשייתי הזה. למשל, שייקספיר. האיש היה חולה כסף. הוא עשה הצגות כדי להגדיל את הונו, וזה אמנם גדל. הוא כתב טלנובלות בימתיות, חלק קטן מהן ממש גרוע אבל רובן יצירות נשגבות. ההמונים באולם נהנו מהסיפור ומהפעלולים הבימתיים שסיפק להם ואילו האצולה בתאים למעלה נהנתה ממורכבותו של הטקסט והרעיונות החברתיים המגולמים בו. יצירתו לא הייתה מהפכנית אבל הייתה מורכבת דיה כדי להפוך לקלאסיקה. עד היום מציגים אותו בתעשיות תרבות בכל רחבי העולם וגם בישראל. כמה יוצרים כדוגמת שייקספיר קיימים?

אני אומר לתלמידים שלי: קודם לכול תנו לעצמכם את החופש ליצור. ברגע זה התעלמו מקריטריונים של יצירה. תנו ביטוי לכל תופעה שעולה בתודעתכם או בגוף שלכם, וזאת כמובן בלי לפגוע בשלומו של איש בסביבה, במובן הרחב של המושג. אחר כך יבוא הרגע שבו יש לזקק את התופעה החופשית הזאת לכלים של תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, שירה וכל מה שתבחרו.

המרחב הפלנטארי שלנו מכיל המוני קטעים שנותרו בשלב "החופש ליצור" ומרגע שנחשפו לציבור ככאלה, הם בבחינת התפרעות לשמה. אבל זה "לא מקובל" לערער על הלגיטימיות שלהם. כך בא לידי ביטוי הפן היצירתי האישי של כל אדם ביקום הזה. פן זה אינו תלוי בקריטריונים של איכות, מורכבות או מהפכנות רחמנא ליצלן. כל גמגום של תינוק ייחשב בעיני הוריו ליצירת מופת. כל גרפומניה תיחשב לשירה נשגבת. האינטרנט שהוא הבית הגלובאלי לתרבות חסרת גבולות, מכיל את ההתבטאות היצירתית של המוני גולשים. כאן אין גבולות לצורה ותוכן, אין גבולות של חוקי תעשייה והקריטריון היחיד לפרסום יצירה הוא הפרסום עצמו. האם יש למישהו הזכות לבטל את זכות הפרסום הזאת? ודאי שלא.

אבל עדיין יש יצירות טובות ויש גרועות, וכדי שנדע מה הוא מה, לא די במבקר האמנות שיתריע על כך. עלינו ללמד את עצמנו מה הוא הטוב הזה, וזאת תעשיית התרבות לעולם לא תניח לנו לעשות, שהרי היא מתקיימת על הזבל שאנו צורכים. זוהי חובתו של כל אדם-יוצר לעצמו.

(קטע זה לא מופיע בספר המעגל הפתוח)

סוֹף סוֹף מֻתָּר לֹא לְמַהֵר.

בְּאֶמְצַע הַבֹּקֶר

יוֹנֵק הַדְּבַש מַצִּיעַ בְּהִסּוּס צִפְצוּף לֹא-פָּתוּר.

צְרָצַר רָחוֹק לֹא מִתְעַקֵּשׁ לְהַמְשִׁיךְ לִצְרֹחַ אַהֲבָה.

אוֹרוֹת וּצְלָלִים מְלַקְּקִים צַלַּחַת גְּדוֹלָה גְּדוֹלָה

וּמַשְׁאִירִים אֶת הָרֹב

לֹא גָּמוּר.

עָלֶה יָבֵשׁ בַּגִּנָּה מְרַשְׁרֵשׁ רֶגַע,

כַּנִּרְאֶה נִרְמַס בְּרַגְלֵי צִפּוֹר נוֹדֶדֶת, יְפֵהפִיָּה,

שֶׁקָּרְאָה אֶת הַכָּתוּב בּוֹ בְּנִקּוּד חֶלְקִי.

הַסּוֹף יָבוֹא,

הוּא לֹא יְבַקֵּשׁ רְשׁוּת מֵאִישׁ.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

31. אמֹר: ויקרא, כ"א - כ"ד

"ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא באחיו".

כאמור, ספר ויקרא נכתב על ידי כהני ירושלים הגולים בבבל, אחרי חורבן בית ראשון. גם בפרשה זו הם מבטיחים לעצמם שכר הוגן על מאמץ הכהונה והטבות שונות הנובעות ממילוי התפקיד. אולם הדגש הוא על ייחודם והפרדתם של הכוהנים משאר ישראל.

יש שלוש דרגות הפרדה עיקריות: האחת היא הפרדת עם ישראל משאר העמים, וזו תקנה החוזרת ונשנית בכתובים. השנייה היא הפרדת הכוהנים משאר ישראל, והיא אחד מהעיסוקים המרכזיים של ספר ויקרא. השלישית היא הפרדת האל מהכוהנים, וגם בזאת התקין ספר ויקרא תקנות אחדות.

הדבר מזכיר את מה שמתרחש היום בטלוויזיה הפופולארית. חלק נכבד משידורי הטלוויזיה משמשים תחליף לפולחן דתי. ניקח לדוגמא תכנית ראיונות שהייתה פופולארית בסוף המילניום בשם "ריקי לייק", שכמוה משודרות מאז ועד היום. שם התכנית כשם המנחה אותה. אם נבחן נמצא שהיא בנויה במתכונת של טרגדיה יוונית קלאסית: על הבמה מופיעים הגיבורים הטראגיים, הפורשים סיפור חיים שיש בו קונפליקט דרמטי, ולפחות פעולה אחת המכילה יסוד של היבריס, חטא היוהרה שבהתרסה כנגד "הסדר הטוב" המקובל: גילוי עריות, בגידה, הרס המשפחה, אלימות וכו'. אין כאן עיסוק במעשי רצח האופייניים לטרגדיה, אבל בתכנית אחרת מסוגה ששודרה במקביל, "ג'רי ספרינגר", יש בפירוש עידוד לאלימות בימתית, שבדיעבד על המנחה לגנותה.

ריקי לייק היא ראש המקהלה. היא מקשרת בין הדמויות שעל הבמה, לבין הקהל באולפן, הממלא את תפקיד המקהלה, מגיב למתרחש על הבמה, שואל שאלות ומציע פתרונות ברוח האמונות והדעות הציבוריות המרכזיות. ריקי לייק היא הכוהנת הגדולה של הפולחן הזה, אולם אף היא חייבת לקבל על עצמה את ציוויי האל, כפי שהם באים לידי ביטוי תכופות בדברי המקהלה.

וידבר יהוה אל משה לאמר. דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוהיו (אמור: ויקרא כא, 16-17).

בעלי מוגבלויות לא ישותפו בפולחן, אבל גם הם מצווים על התקדשות ככל העם.

מנחים ומגישים המופיעים בתכניות טלוויזיה, חייבים להציג חזות הרמונית ואופנתית. בתפקידם החברתי הם מגלמים את שליחי הציבור. בתודעת הצופים הם עשויים להתקשר אל דמויות אלים או שליחי-אלים. הופעתם הפומבית אמורה להיות ממוצעת. הם אינם יכולים להיות שמנים מדי, או גבוהים מדי, או רזים מדי וכו'. בשידורי הזרם המרכזי הקואליציוני לא יופיע מנחה בעל מוגבלות פיזית נראית לעין, אלא אם כן אופייה המיוחד של תכנית מסוימת דורש זאת.

כל שינוי במתכונת זו פירושו שינוי מהותי באופייה של טלוויזיית ההמונים, כלומר, שינוי מהותי בתודעת ההמון. מכאן שמערכת היחסים שבין אל, לבין שליחי האל וקהל מאמינים, או לצורך העניין, צופים, מתבססת על תנועה בלתי נלאית מהתנהגות קיצונית אל עבר נקודת משען מרכזית המבטיחה את שלוות הנפש.

6
הַתְּנוּעָה בֶּחָלָל,

הַזְּמַן כְּמוֹ קַו אֲלַכְסוֹנִי מַחֲוִיר וְנָמוֹג,

בִּמְקוֹמוֹ – הַמַּעְגָּל הַפָּתוּחַ

זְמַן הַסְּפִּירָלָה הַנּוֹבֵעַ מִן הַמָּתְנַיִם

               מִן הַיְרֵכַיִם

                מִן הַכְּתֵפַיִם...

הָעוֹלָם מִתְמַלֵּא בִּתְנוּעַת מְצֻלָּעִים.

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת"

עוד בסוף ימי המלחמה, כשהיה בן עשרים-ושלוש, הכיר נסים בקיומה של אהובה הנהפכת לזונה. כזו הייתה אהובתו של החייל בסיפור חלון מול חלון. גיבור הסיפור, החייל, הוא נגן פסנתר המאבד במלחמה את כף ידו הימנית. כשהוא מחלים מפציעתו יוצא החייל לחפש את אהובתו מלפני המלחמה, מרים שמה, בעיר מגוריה חיפה. החייל עזב אותה לפני המלחמה חרף אהבתו אליה, מפני שנודע לו שהייתה פעם זונה. בזכותו חזרה למוטב. אבל הוא כבר לא יכול היה לשאת את המחשבה ש: "חצי שנה נשאתי אליה דברים כאילו הייתה מלאך מן השמים".

אחרי הפציעה מתחרט החייל על שנטש את מרים. כשהוא מאתר אותה לבסוף כבר אינה נקראת מרים, אלא מריה, והיא שוב זונה, ועכשיו היא עובדת בבית זונות (מריה מגדלנה, הזונה הנאמנה של ישו, הייתה כבר מוכרת אז לנסים, וממנה נולדו כל הנשים האחרות במחזותיו: מי, מימי, מַרְיוּלָה, מריטה, ועוד). החייל מנסה לחלץ אותה משם, אבל מריה, שנקראת פתאום גם מירי, מסרבת. "אני אוהב אותך", הוא אומר. המלחמה, הוא מסביר לה, אפשרה לו לראות את מורכבות הטוב והרע המעורבבים. עכשיו הוא מסוגל להכיל אותה על ניגודיה. אבל מרים-מריה-מירי שקעה בעולם הזנות מאז שננטשה, ואמונתה אבדה סופית. לפני יציאתו אומרת לו מרים-מריה-מירי על יופי וכיעור: "הכול מגובב. דבר בתוך דבר".

ואכן נדמה שכאלה היו יחסיו של נסים עם אדית: גיבוב של נזקקות וקנאה. כשאדית נעלמה בערבים, חשד שהיא שוכבת עם אחר. כשאיחרה פעם לחזרה והגיעה עם השחקן יוסי פולק, חש שמסתירים ממנו סוד. כשנסעה לאחת ההצגות שבהן שיחקה מחוץ לעיר, הציץ לתיק שלה והיה נדמה לו שהוא מוצא בו אמצעי מניעה שנועד לדרך.

"אלה השדיים שלי", צעק בגרון ניחר במועדון של פרדריקה, מלכת הלילה של תל אביב בשנות השישים, כשנודע לו שבמאי מסוים מבקש שאדית תחשוף את גופה בהצגה שיביים. פעם נסע לחפש אחריה במונית, טרוף-חזיונות של משגל.

הוא הכאיב לה בחזרה, עם נשים אחרות, אבל הם היו לפותים זה בזו. נסים נאחז בה, חרד מבדידות, מהזדקנות. בתקופה ההיא כתב תסריט לסרט שביים דוד פרלוב, הגלולה, שבו הגיבור גֵץ מצעיר והולך בזכות גלולת פלאים.

יום אחד אחרי החג

התרסק מה שהיה

חי ונושם ואוהב

האם היה זה יסוד המוות

ששיתק את הכול,

או האביב הנפלא

ששכן בחדרינו

עד אין יכולת

להכיל אותו?

שחרור

אני מסתובבת בניו פארם ובסופר פארם וקונה שלושה במאה. בן זוגי אומר לי שזה מסוג המקומות שאני נרגעת בהם. יש בהם משהו לבן ונוצץ נקי וממכר. אני נשאבת לזה, אני מודה, לניצוץ הממוסחר הזה, והחג פסח הזה רק מעצים את הטרוף. עוד סייל וחיסוסייל וסייל חיסול. ו- 10, 30, 70 אחוזי הנחה, רק תיקנו. כמה רעש וזיהום סביבתי מייצר החג הזה. אני שמה לב לכך שאני נשאבת לשאגת ההמוניות. אני רואה כיצד 70 אחוזי הנחה יכולים להשכיח ממני את העובדה שיש 100 אחוז של עם שחי לצידי, חי תחת כיבוש בתנאים של מצור והגבלות במחסומים וללא חופש כלכלי.

מה זה קשור? אני אומרת לעצמי, למה פוליטיקה עכשיו, בלבן המנצנץ? למה את תמיד חייבת לערבב את זה? הרי הרבה יותר קל לחיות עם ראש באדמה ולא להסתכל על הדברים הבוערים, על השנאה שהולכת ומעצימה. הרבה יותר קל לשפוך מלבינים ולנקות את הבית מאשר לנקות את הלב, להתעסק בפירורי החמץ הפיזיים במקום להבעיר את החמץ האמיתי - הכיבוש שמחמיץ אותנו ביומיום כבני אדם, כעם.

"איננו מוכנים להביט אל האח הגדול האמיתי ולומר לו: הי, הנה חג של חירות! די לניצול ודי לכיבוש! תפסיק להקפיא את מוחנו ותתחיל להקפיא התנחלויות, תפסיק לטמטם את חושינו בתוכניות תת תרבות, ולהפוך אותנו לעבדים, לחיים שיש בהם חופש רק לכאורה, הנה אנחנו מפנים עורף לנוכח סבל של עם אחר. וסובלים גם כל כך בעצמנו, פעם אמר לי מישהו שהפניית עורף זו, זה פרעה האמיתי.

אז שאינשאללה שכל מה שקורה בעולם יבוא גם אלינו, רוח המהפכה שובי לכאן. שחררי אותנו שתהיה לנו החירות לא להתגייס לצבא של עם כובש אלא לגדל בנים לוחמי חופש, שלא נאלץ אותם להשתתף במשימות הורגות, עושקות, משפילות, "בשם הביטחון" ושתהיה לנו הזכות לא לקדש את הלחימה ואת הפעילות של צה"ל באופן עיוור.

ויאללה למהפכה... אני שומעת עכשיו את בן זוגי מתהפך במיטה לנוכח מחשבותיי. אני לא צריכה מישהו להתעמת איתו רחוק מהבית. הנה הוא שוכב כאן לידי. הוא אומר לי: הפלסטינים האלה שלך זה לא עם זה, זה משהו כמו אסופת שבטים שאין ביניהם קשר, שיחזרו לירדן, ממשיך ואומר זאת באותה רצינות של גולדה מימי גולדה, ומתהפך לצד ימין הם הרי בחרו והתחילו בכל המלחמות והרציחות. במשפט הבא הוא כבר התהפך לצד שמאל ומוכן להחזיר שטחים כאחד שמשייך את עצמו למרכז ה"שפוי", ואני אומרת לו אם אתה מוכן להחזיר שטחים זה אומר שאתה בכל זאת מכיר בהם כעם. מכיר בהם כי אני רוצה לחיות חיים נורמאליים, הוא אומר. ואיך נחיה חיים שפויים כאן, אני שואלת אותו, אם נמשיך להחטיף  להם, למרר את חייהם, לגזול שטחים ולצפות שהם ישבו בשקט? כשהם יבחרו בכך, הוא עונה לי בארשת הרצינית שלו, הם התחילו, ושוב לוקח לי את כל השמיכה. די, תפסיקי לחפור, את קיצונית, אין מה לעשות, הם רוצים לחסל אותנו כולל אותך. אבל גם אנחנו לא רוצים באמת שלום, אני מתחילה להתחמם, המעשים שלנו לא מראים זאת, אפילו גנרלים מפוארים לשעבר מודים שלא נעשים שום צעדים, שיש קיפאון, אני זורקת עליו את העיתון בכעס ועוצרת כאן, רגע לפני שגם אנחנו נכנס לקיפאון.

 אני רוצה לחיות עכשיו בעיר של שלום. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", שרנו בהגדה. לחיי עיר שלמה שיחיו בה ערבים ויהודים שתהיה דגל לאחדות וקירוב לבבות. אני הומה את זה בלב פנימה, כמובן, כי אם אגיד בקול, יקראו לי בוגדת. אני פוחדת להביע את הדעות שלי כי איני מרגישה חופשית בתוך עמי. ולמה ללכת רחוק, איני מרגישה חופשית בתוך משפחתי, במדינה שבה רק דעות לאומניות מתקבלות באהדה, וכל צורה של ביטוי שקוראת לחשיבה לא תוקפנית, מציגה אותך כבוגד לאומי. אני מפחדת לדבר על שלום, אבל כדי להיות אני עצמי, כדי לרפא את נשמתי, אני מחויבת לומר את דעתי. הגיעה הזמן לפתיחת המעברים. הגיע הזמן לחיות יחד עברים וערבים. הגיע זמנה של הכרזת העצמאות הפלסטינית, שתאשר לנו את הכרזת העצמאות הישראלית. אמן.

מעניין איך חג החירות סמוך כל כך ליום השואה, אנחנו כל כך מפחדים משואה שתחסל אותנו. לא עוד, אנחנו אומרים, ועושים עוד מיני שואה לעם אחר. נכון היא לא גדולה ונוראית כמו שלנו, לנו יש הרי הכי גדול, על זה אין עוררין, אבל היא מתרחשת דבר יום ביומו בפרטים ובקטנות, בזמן שאנחנו מטומטמים מ"הישרדות", מ"היפה והחנון", מ"כוכב" אבל שוכחים את הכוכב שלנו, את הפלנטה האחרת שלנו.

אולי בכל זאת יש תקווה. אם הפייס-בוק הצליח להפיל את המשטר במצרים אז אולי עוד יש כוח למילה, למחשבה, לשינוי הלך הרוח, אני מכירה עוד כמה אנשים שהיו רוצים שלום אמת ומפחדים להשמיע את קולם כי זה נשמע נורא לא מעודכן פוליטית, למענם הייתי ממציאה את peace-book, מרחב שיהודים וערבים יחיו ביחד, ידברו יחד, יאהבו יחד או פשוט שני עמים שחיים על אדמה אחת ולא נהרגים עליה.

ג'ון לנון שר ודיבר Imagine. אני חושבת כמה חזק הכוח המדמה, אם נדמיין את זה ונאמין בזה, זה יקרה. אי אפשר לרצוח את השאיפה הזאת, תמימה ככל שתהיה היא תמיד תרים את ראשה כמו ברבור מעל פני המים. כן, יש לי הרגשה של דה-ז'ה-וו. אני רואה בדמיוני שיום אחד הגבולות יוסרו, ערבים יתחתנו עם יהודים וילדו ילדים ולא ניתן יהיה לדעת עוד מי אוהב ומי אויב (רחמנא ליצלן, מזל שסבתא שלי קצת חירשת עכשיו), רק אז יהיה שלום.

אלוהים ציווה לנו "לא תרצח", "ואהבת את הגר", "סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב", "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". גם אם מאוד בודד הוא הקול הזה, הוא חייב להרים את ראשו ולהאיר - קול השלום.

חג השואה

יום השואה מגיע. סבתא שלי ניצולת אושוויץ בת 88 גרה בבית הסמוך. אני אומרת לה, סבתא, השנה אין יד ושם ואין צפירה, את לא צריכה לראות סרטים, בטח לא את, ואת לא צריכה לעמוד ולשמוע יזכור, את ממילא זוכרת בכל רגע, ואל תעמדי בצפירה, אם מישהו רוצה שיעמוד בשבילך. היא צוחקת אלי ואומרת לי, מתוקה שלי את צודקת, אבל רק את הטקס הזה המכובד הזה אני רוצה לראות, זה משהו כל כך יפה, היא אומרת במבטא ההונגרי המתובל שלה. ואני מיד נעמדת דום ומתחילה לחצרץ לה בחצוצרה דמיונית ולדקלם לה יזכור. היא צוחקת וגבי המטפלת שלה משתינה מצחוק ואומרת לי, נהון מאוד, סבתא, את  לא צריכה יזכור, לך הייתי רושמת קצת לשכוח, מה את אומרת על זה? סבתא, תקשיבי, השנה אנחנו הולכים לחגוג את יום השואה, ובתוכנית האומנותית רואים סרט שאת אוהבת אותך בהונגרית, אוכלים פיצה ומדברים.

מאיה, היא אומרת לי, אי אפשר למחוק את זה, אני לא רוצה למחוק את זה. הרי הסיפורים שלך סבתא כתובים בי לתמיד, אני מכירה הרבה מהם, אני רק רוצה להראות לך שאפשר לדבר על הכאב באופן אינטימי ולא מוכתב או מכוון על ידי הממסד באופן טכני, משהו שלא כופה עליך רגש. אף אחד לא יכול להחליט בשבילך על מינוני העצב, מה גם שעודף העצב מוליד רגשות קשים כמו כעס ורצון לנקום ועודף אשמה. אני רק רוצה שהערב נשתה לחיים, נשתה לכבוד החיים, לכבוד זה שאת כאן עם הנינים שלך ושאת מוקפת אהבה ושאני אוהבת אותך מאוד, בואי נחגוג את היום הזה את החיים. ואז היא סיפרה לי על הארוחה הראשונה שהייתה להם אחרי המלחמה כשהם חזרו, היא וסבא ולא היה להם גרוש. סבא אמר לה, חכי פה שעה, הלך וחזר עם זוג יונים שהוא תפס והיא בישלה. זאת הייתה ארוחה מצוינת, היא אמרה. הם לא היו זוג יונים סבא וסבתא, אבל את טעם החיים שנרקם ביניהם היא לעולם לא תשכח.

שואה 2

לפעמים אני אומרת לקרובי הפנאטים, אם הצלחנו לסלוח לגרמנים שפשעו בנו באכזריות לשמה, איך זה שאנחנו לא יכולים לעשות שלום עם הערבים הפלסטינים, גם הקיצוניים שבהם, שהם נלחמו על זכותם להגדרה באופן כל כך דומה לנו. ולכן צריכים לשחרר את כל השבויים כולל את אלו הקשים תמורת גלעד שליט, להציל את החי ולא לקדש את המת. ובחרנו בחיים.

אתה נעור בשעה

שמלכת הלילה עדיין אוחזת בכתר

מרגיש צביטות של שד שובב

ברקתך השמאלית.

אתה מבחין בתוך הכרית

באימוניו של רקדן צמרת נערץ,

בזרימתו השקטה של נהר מסתורי

באוושת הדם המתעורר.

אתה צועד צעידת בוקר

בערוגה של פרחים,

שדה מוקשים, מתמרן

רץ ואוחז בזנבו של שיר אחד

שטרם נכתב.

אתה מתעלס כשיכור

בגן עדן אבוד,

עם סונטה קסומה.

אוחז בידו של אבידן

ושואל למה?

מתייצב בפני אלוהים

וזועק לא.

שותה בשקיקה שיקוי עלום

פוגש באצטדיון מיליוני אנשים

ומשתחווה.

נתקל באקראי ברוצח נמלט

ויורה בו.

מחבק ליד הגבול אויב מתוודה

מקבל עצה מעשית

נושם

עולה במעלית אל הגג

פוקח עיניים.

מַה צִפּוֹר תִּשָּׂא קוֹלָהּ אֱלֵי צִפּוֹר -

צֵל חוֹתֵךְ.

רַחַש כְּנָפַיִם לֹא-קוֹל.

צִדּוּד עַיִן אֲדוּמָה לִתְפֹּשׂ

בִּתְרֵי טֶבַע 

עוֹד מְעַט דָּם חָם יַעֲטֶה

לַגּוֹזָלִים שֶׁתַּחַת כְּנָפֶיהָ.

מִשְׁמַר-הַלֵּב יְתַקְתֵּק לָהֶם יַצִּיב.

שְׁמוּרָה נֶעֱצֶמֶת,   

אִמָּא נָחָה.

וְשֶׁקֶט.

ע"פ פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל
(העברה: איריס הרפז)

אני זה אתה ואתה זה אני

ואני זה אתה ואתה זה אני

אני מייללת

ילד טוב, הנחת למכנסיים ליפול

שים אצבע בפה, זה יעזור

כשהייתי קטנה, לא נזקקתי לעזרתך כלל

בייבי מסכן, ראשך כרות

ידייך יגששו באפלה

שנינו רוכבים על אריה הזהב

תראה איך הוא עף

איזה סיוט.

אֲנִי אָסִיר

בְּבֵית הַכֶּלֶא הָאִידֵאוֹלוֹגִי שֶׁלִּי,

בְּבֵית הַכֶּלֶא הַמִּשְׁפַּחְתִּי שֶׁלִּי,

בְּבֵית הַכֶּלֶא הַזּוּגִי שֶׁלִּי,

וּכְמוֹ חַי בְּסֶרֶט, חוֹמוֹת שֶׁל תִּקְוָה

אֲנִי מְאֻשָּׁר.

חיכית שאחשוף את גופי

חשפתי את

נפשי ללא קרם הגנה

היא מפרפרת,

מתחפרת בעור הצלופן שלי

תראה, היא

מדממת, תראה

כמה חיוורת, גועשת,

כמעט גולשת, מלופפת

סביב מקל הליכה,  

אם תקשיב טוב, תשמע אותה זועקת

בלי המוצץ היא בוכה

דמעותיה – כדורים בשלשלת לרגלי הקריסטל שלי

גופי קטן מדי וצפוף

ורטוב מפחד

הוא הגטו שלה –

מחנהשמדה

וזה רק עניין של זמן עד

שאפתח לה את הדלת

זה רק עניין של זמן עד שאפתח

עד שאצרח ואכרע ללדת

אותה. אתה מחכה

כמו כולם

אתה רוצה

נפש

חלקה – צייתנית

חייכנית ופשוטה,

נפש שאוהבת את הגטו שלה

והגטו שלה אוהב אותה

חיכית שאחשוף את גופי

חשפתי את נפשי

ואתם כבר הולכים

חרמנים כמו עננים

לא יכולים

כשהיא בתוכי

לא תרצו לדעת

לא תרצו לגעת

לא תרצו אותי

אבל זה רק עניין של זמן

עד שאפתח לה את הדלת

זה רק עניין של זמן

עד שאפתח,  

עד שתמצאו אותי

ותקרעו מעלי את כותונת הדם

לפני שאתקרר

וידכם הגסות יקברו את שדי

לפני שיהפכו לשלד

תבתקו את רגליי, תלקקו

עד שהטעם יגמר ותזרקו לקבר

וכשיזקרו איברכם כידיים מושטות

של נאצים, אז יגיעו

אנשי הקבורה, ואני אקבר

בתולה (אולי תולעת תדע)

© 2010 כל הזכיות שמורות לנטלי כהן וקסברג

אַתְּ שׁוֹלַחַת לִי חִצִּים מֻרְעָלִים יָשָׁר לַקְּרָבַיִם

וְזֶה לֹא מַסְפִּיק לָךְ

אַתְּ גַּם חַיֶּבֶת לִזְרֹק עָלַי נַעֲלַיִם

אַתְּ לוֹפֶתֶת אוֹתִי חָזָק בְּנֶלְסוֹן בֵּין הָרַגְלַיִם

וְזֶה לֹא מַסְפִּיק לָךְ

אַתְּ גַּם רוֹצָה שֶׁאֶנְגֹּס לָךְ בַּשָּׁדַיִם

אָנָּא חִדְלִי, אָנָּא חִדְלִי

אַתְּ מוֹחֶצֶת לִי אֶת הַצְּלָעוֹת

אֲנִי עוֹד צָרִיךְ לְסַפֵּק אוֹתָךְ בִּשְׁאֵרִית הַכֹּחוֹת

אַתְּ תּוֹפֶסֶת לִי בַּיַּשְׁבָן

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי תּוֹפֵס לָךְ בַּחַמּוּקַיִם

אַתְּ מַצְמִידָה אוֹתִי אֵלַיִךְ

כְּדֵי שֶׁאֶשַּׁק לָךְ בַּשְּׂפָתַיִם

אָנָּא חִדְלִי לְרֶגַע

תְּנִי לִי לִשְׁתּוֹת קְצָת מַיִם

וַאֲנַשֵּׁק לָךְ פַּעֲמַיִם

בִּשְׁנֵי זוּגוֹת הַשְּׂפָתַיִם

(העברה: אורה אנצ'ל נחמה)

שלום חברות וחברים, אחיי ואחיותיי בעלי החיים,

"איך הייתם מרגישים אם הייתם יודעים שביום שבו נולדתם, מישהו אחר כבר תכנן את יום הוצאתכם להורג?"

שוב נוני טל שולחת קטע שמציב אותי בפה פעור ובלשון משתרבבת החוצה. גארי יורובסקי, פעיל בתחום זכויות בעלי חיים, בהרצאה מדהימה על זכויות אדם ובעלי חיים, וגם השואה נזכרת לרע. מדהים אמרתי? אנא צפו. הערה: הסרט מכיל קטעים קשים לצפייה. (1:20:22, אנגלית, תרגום לעברית)

שלכם באהבה
תיאודור

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 06.05.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
סדר יום (משוער):

1. מה קורה?:  סבב דיבור אישי. כל מי שרוצה, יכול לומר כל דבר בכל נושא.

2. רצף חימום: תנועה, צליל, מלל. רענון מודעות אישית. קל ומתאים לכול. אפשר לצפות.

3. מנחה-שחקן: אחד עם אחד. חוויה אישית באמצעות טקסט נתון.

4. פרשת השבוע: שיחה בענייני פרשת השבוע בתורה, מנקודת מבטו של אדם-יוצר.

5. במה פתוחה: הצגת קטעי משחק, מחזות, שירה.

6. סרט קצר: (אופציה)

7. תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

8. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

9. כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה.
10. אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

"אורטל חייבת למות!"

בציר קרמניצר נחשף!
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש.
אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

‏יום רביעי, 18 מאי‏, בשעה 20:30‏‏, התיאטרון הערבי עברי, יפו העתיקה. מפרץ שלמה 10 (ליד החמאם). ‏‏כרטיסים באמצעות רן בן עזרא: 052-5284234 ובמקום האירוע.

גולומ

השבוע שבין יום הזיכרון לנספי השואה ליום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, מזמן לנו חלון לעריכת חשבון נפש אישי וקולקטיבי ודיון מוסרי וערכי על חלקנו כקולקטיב וכפרטים במעגל הדמים האנושי.

אירוע בימתי המשלב מוזיקת רוק, תיאטרון פיזי וטקסט נוקב, המשרטט בקווים חדים את פניו של הרוע בצורתו האכזרית והקרה ביותר ומציב מראה חשופה אל מול פניה של החברה הישראלית.

משך המופע: כ-50 דק', בסיום תתקיים שיחה פתוחה

יצירה מאת דרור קדם. יוצרים שותפים: תומר גולדברג, שלי גורל. יעוץ אמנותי: אמיר אוריין

כניסה: 20 שקלים. מספר מקומות מצומצם. לרישום מוקדם: 052-7458231

כתובת: הרב קוק 8, פינת הירקון (מומלץ להתלבש חמים)

מוצ"ש, 7/5, 20:30, על הגג של תיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל-אביב.

20 שקל בלבד. להזמנות: 052-7458321.

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

פותחן ראש

קורס להעצמה יצירתית באומנות נפתח בימים אלה, על ידי האומנים הרב תחומיים: ברנרדו שקולניק ורון ישועה. משך הקורס שלושה חודשים.

ניפגש אחת לשבוע לכוס קפה וליצירה למשך חמש שעות. במהלך הקורס נקיים באווירה אינטימית שיעורים עיוניים המבקשים לחקור את השאלה מהי אומנות, בהתייחסות לתרבות המערבית. השיעורים המעשיים יבקשו להתחקות אחר זיהוי הפוטנציאל האומנותי של כל אחד מאיתנו תוך שימוש בטכניקות ציור שונות. במסגרת הקורס נצא לשני סיורים מודרכים בגלריות או במוזיאונים חשובים בעיר.

בסיום הקורס נחשוף את העבודות בפני אנשי מקצוע מוכרים בתחום.

סדנת הכרות {חינם} תתקיים ביום א', 8 במאי, בשעה: 18:00.

לפרטים נוספים ניתן לפנות: Tivon67@gmail.com

או בטלפון: 054-2210407. מספר המקומות מוגבל.

סיפור חייך

היית רוצה לשתף בסיפור מחייך על שינוי? תוכל/י לעשות זאת בתוכנית הרדיו החדשה בקול השלום. אם היה בחייכם אירוע שגרם לשינוי משמעותי בתפיסת עולמכם או בחיים, נא לפנות אלי לתיאום ראיון. התכנית תשודר גם ברדיו 107.2 FM  בכל יום שני בשעה 20:00 בערב.

בברכה, אלעד ואזנה, 054-249-7009, elad@havayati.co.il

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

חמישים ושתים רוחות - שבוע 7

מתים לי על החיים

שמים ימים קשים בלוע ובולעים בבת אחת
נרצחים אחרי האוכל, משפצים את המקלט
בוחרים להיות בורחים, שניצולים מהזוועה יום יום
חצי שעה, חצי שואה

וכל הזמן יש שמה שקט, מתחת שפך מזוועה
כל היופי והתכלת, מפגינים בנשימה
מילים גמורות של עיוורון שוחטות, בפחד הגיון
עורבים
עורבים לי בגרון

--------------

וינסטון סמית: "אינך יודע היכן המרחב המוגן הקרוב למקום מגוריך? צלצל 1207"

- הלו, 1207? היכן המרחב המוגן שלי?
- מה הכתובת שלך בבקשה?

- רחוב גאולה, שפת הים, תל אביב.

- המרחב המוגן הקרוב למקום מגוריך נמצא בכרם התימנים.
- זה במרחק קילומטר מהבית שלי. עד שאגיע אליו אני יכול למות פעמיים.

- אז תעבור דירה לשדרות, אידיוט. שם מתוכננים המון מרחבים מוגנים.

- מתוכננים?

- כן, בתוך שנה, שנתיים, מקסימום חמש, גג עשר שנים.

--------------

עינת ויצמן: פנטזיה על תל אביב

עיר משאירה אחריה עקבות כלכליות, בניינים משקפים את הסטאטוס של המקום, של האזור, של העסקים. שימוש בעיר כאובייקט אמנותי אותו אפשר "לפסל" יכול לעזור לאנשים להפוך לרגישים יותר לעיר שלהם. הקונפליקט ייפתר ע"י החברה באמצעות שתי הקהילות יחד שייצאו לרחובות בהתנגדות נזעמת. יחסי הציבור של העיר הלבנה מייצרים עבורנו עיר דמיונית בה אנחנו חיים כשעינינו עצומות. "תל אביב- פריז- לונדון" כתוב על שקיות האופנה המייצרות גשר בינינו לבין אירופה. כמה נעים לגור בעיר ולהאמין שאכן היא עלתה מהחולות ודבר לא היה בה קודם. אבל העיר מכסה על עוולותיה. (להמשך המאמר)

--------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)