חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.
"רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת"
עוד בסוף ימי המלחמה, כשהיה בן עשרים-ושלוש, הכיר נסים בקיומה של אהובה הנהפכת לזונה. כזו הייתה אהובתו של החייל בסיפור חלון מול חלון. גיבור הסיפור, החייל, הוא נגן פסנתר המאבד במלחמה את כף ידו הימנית. כשהוא מחלים מפציעתו יוצא החייל לחפש את אהובתו מלפני המלחמה, מרים שמה, בעיר מגוריה חיפה. החייל עזב אותה לפני המלחמה חרף אהבתו אליה, מפני שנודע לו שהייתה פעם זונה. בזכותו חזרה למוטב. אבל הוא כבר לא יכול היה לשאת את המחשבה ש: "חצי שנה נשאתי אליה דברים כאילו הייתה מלאך מן השמים".
אחרי הפציעה מתחרט החייל על שנטש את מרים. כשהוא מאתר אותה לבסוף כבר אינה נקראת מרים, אלא מריה, והיא שוב זונה, ועכשיו היא עובדת בבית זונות (מריה מגדלנה, הזונה הנאמנה של ישו, הייתה כבר מוכרת אז לנסים, וממנה נולדו כל הנשים האחרות במחזותיו: מי, מימי, מַרְיוּלָה, מריטה, ועוד). החייל מנסה לחלץ אותה משם, אבל מריה, שנקראת פתאום גם מירי, מסרבת. "אני אוהב אותך", הוא אומר. המלחמה, הוא מסביר לה, אפשרה לו לראות את מורכבות הטוב והרע המעורבבים. עכשיו הוא מסוגל להכיל אותה על ניגודיה. אבל מרים-מריה-מירי שקעה בעולם הזנות מאז שננטשה, ואמונתה אבדה סופית. לפני יציאתו אומרת לו מרים-מריה-מירי על יופי וכיעור: "הכול מגובב. דבר בתוך דבר".
ואכן נדמה שכאלה היו יחסיו של נסים עם אדית: גיבוב של נזקקות וקנאה. כשאדית נעלמה בערבים, חשד שהיא שוכבת עם אחר. כשאיחרה פעם לחזרה והגיעה עם השחקן יוסי פולק, חש שמסתירים ממנו סוד. כשנסעה לאחת ההצגות שבהן שיחקה מחוץ לעיר, הציץ לתיק שלה והיה נדמה לו שהוא מוצא בו אמצעי מניעה שנועד לדרך.
"אלה השדיים שלי", צעק בגרון ניחר במועדון של פרדריקה, מלכת הלילה של תל אביב בשנות השישים, כשנודע לו שבמאי מסוים מבקש שאדית תחשוף את גופה בהצגה שיביים. פעם נסע לחפש אחריה במונית, טרוף-חזיונות של משגל.
הוא הכאיב לה בחזרה, עם נשים אחרות, אבל הם היו לפותים זה בזו. נסים נאחז בה, חרד מבדידות, מהזדקנות. בתקופה ההיא כתב תסריט לסרט שביים דוד פרלוב, הגלולה, שבו הגיבור גֵץ מצעיר והולך בזכות גלולת פלאים.
