שחרור

אני מסתובבת בניו פארם ובסופר פארם וקונה שלושה במאה. בן זוגי אומר לי שזה מסוג המקומות שאני נרגעת בהם. יש בהם משהו לבן ונוצץ נקי וממכר. אני נשאבת לזה, אני מודה, לניצוץ הממוסחר הזה, והחג פסח הזה רק מעצים את הטרוף. עוד סייל וחיסוסייל וסייל חיסול. ו- 10, 30, 70 אחוזי הנחה, רק תיקנו. כמה רעש וזיהום סביבתי מייצר החג הזה. אני שמה לב לכך שאני נשאבת לשאגת ההמוניות. אני רואה כיצד 70 אחוזי הנחה יכולים להשכיח ממני את העובדה שיש 100 אחוז של עם שחי לצידי, חי תחת כיבוש בתנאים של מצור והגבלות במחסומים וללא חופש כלכלי.

מה זה קשור? אני אומרת לעצמי, למה פוליטיקה עכשיו, בלבן המנצנץ? למה את תמיד חייבת לערבב את זה? הרי הרבה יותר קל לחיות עם ראש באדמה ולא להסתכל על הדברים הבוערים, על השנאה שהולכת ומעצימה. הרבה יותר קל לשפוך מלבינים ולנקות את הבית מאשר לנקות את הלב, להתעסק בפירורי החמץ הפיזיים במקום להבעיר את החמץ האמיתי - הכיבוש שמחמיץ אותנו ביומיום כבני אדם, כעם.

"איננו מוכנים להביט אל האח הגדול האמיתי ולומר לו: הי, הנה חג של חירות! די לניצול ודי לכיבוש! תפסיק להקפיא את מוחנו ותתחיל להקפיא התנחלויות, תפסיק לטמטם את חושינו בתוכניות תת תרבות, ולהפוך אותנו לעבדים, לחיים שיש בהם חופש רק לכאורה, הנה אנחנו מפנים עורף לנוכח סבל של עם אחר. וסובלים גם כל כך בעצמנו, פעם אמר לי מישהו שהפניית עורף זו, זה פרעה האמיתי.

אז שאינשאללה שכל מה שקורה בעולם יבוא גם אלינו, רוח המהפכה שובי לכאן. שחררי אותנו שתהיה לנו החירות לא להתגייס לצבא של עם כובש אלא לגדל בנים לוחמי חופש, שלא נאלץ אותם להשתתף במשימות הורגות, עושקות, משפילות, "בשם הביטחון" ושתהיה לנו הזכות לא לקדש את הלחימה ואת הפעילות של צה"ל באופן עיוור.

ויאללה למהפכה... אני שומעת עכשיו את בן זוגי מתהפך במיטה לנוכח מחשבותיי. אני לא צריכה מישהו להתעמת איתו רחוק מהבית. הנה הוא שוכב כאן לידי. הוא אומר לי: הפלסטינים האלה שלך זה לא עם זה, זה משהו כמו אסופת שבטים שאין ביניהם קשר, שיחזרו לירדן, ממשיך ואומר זאת באותה רצינות של גולדה מימי גולדה, ומתהפך לצד ימין הם הרי בחרו והתחילו בכל המלחמות והרציחות. במשפט הבא הוא כבר התהפך לצד שמאל ומוכן להחזיר שטחים כאחד שמשייך את עצמו למרכז ה"שפוי", ואני אומרת לו אם אתה מוכן להחזיר שטחים זה אומר שאתה בכל זאת מכיר בהם כעם. מכיר בהם כי אני רוצה לחיות חיים נורמאליים, הוא אומר. ואיך נחיה חיים שפויים כאן, אני שואלת אותו, אם נמשיך להחטיף  להם, למרר את חייהם, לגזול שטחים ולצפות שהם ישבו בשקט? כשהם יבחרו בכך, הוא עונה לי בארשת הרצינית שלו, הם התחילו, ושוב לוקח לי את כל השמיכה. די, תפסיקי לחפור, את קיצונית, אין מה לעשות, הם רוצים לחסל אותנו כולל אותך. אבל גם אנחנו לא רוצים באמת שלום, אני מתחילה להתחמם, המעשים שלנו לא מראים זאת, אפילו גנרלים מפוארים לשעבר מודים שלא נעשים שום צעדים, שיש קיפאון, אני זורקת עליו את העיתון בכעס ועוצרת כאן, רגע לפני שגם אנחנו נכנס לקיפאון.

 אני רוצה לחיות עכשיו בעיר של שלום. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", שרנו בהגדה. לחיי עיר שלמה שיחיו בה ערבים ויהודים שתהיה דגל לאחדות וקירוב לבבות. אני הומה את זה בלב פנימה, כמובן, כי אם אגיד בקול, יקראו לי בוגדת. אני פוחדת להביע את הדעות שלי כי איני מרגישה חופשית בתוך עמי. ולמה ללכת רחוק, איני מרגישה חופשית בתוך משפחתי, במדינה שבה רק דעות לאומניות מתקבלות באהדה, וכל צורה של ביטוי שקוראת לחשיבה לא תוקפנית, מציגה אותך כבוגד לאומי. אני מפחדת לדבר על שלום, אבל כדי להיות אני עצמי, כדי לרפא את נשמתי, אני מחויבת לומר את דעתי. הגיעה הזמן לפתיחת המעברים. הגיע הזמן לחיות יחד עברים וערבים. הגיע זמנה של הכרזת העצמאות הפלסטינית, שתאשר לנו את הכרזת העצמאות הישראלית. אמן.

מעניין איך חג החירות סמוך כל כך ליום השואה, אנחנו כל כך מפחדים משואה שתחסל אותנו. לא עוד, אנחנו אומרים, ועושים עוד מיני שואה לעם אחר. נכון היא לא גדולה ונוראית כמו שלנו, לנו יש הרי הכי גדול, על זה אין עוררין, אבל היא מתרחשת דבר יום ביומו בפרטים ובקטנות, בזמן שאנחנו מטומטמים מ"הישרדות", מ"היפה והחנון", מ"כוכב" אבל שוכחים את הכוכב שלנו, את הפלנטה האחרת שלנו.

אולי בכל זאת יש תקווה. אם הפייס-בוק הצליח להפיל את המשטר במצרים אז אולי עוד יש כוח למילה, למחשבה, לשינוי הלך הרוח, אני מכירה עוד כמה אנשים שהיו רוצים שלום אמת ומפחדים להשמיע את קולם כי זה נשמע נורא לא מעודכן פוליטית, למענם הייתי ממציאה את peace-book, מרחב שיהודים וערבים יחיו ביחד, ידברו יחד, יאהבו יחד או פשוט שני עמים שחיים על אדמה אחת ולא נהרגים עליה.

ג'ון לנון שר ודיבר Imagine. אני חושבת כמה חזק הכוח המדמה, אם נדמיין את זה ונאמין בזה, זה יקרה. אי אפשר לרצוח את השאיפה הזאת, תמימה ככל שתהיה היא תמיד תרים את ראשה כמו ברבור מעל פני המים. כן, יש לי הרגשה של דה-ז'ה-וו. אני רואה בדמיוני שיום אחד הגבולות יוסרו, ערבים יתחתנו עם יהודים וילדו ילדים ולא ניתן יהיה לדעת עוד מי אוהב ומי אויב (רחמנא ליצלן, מזל שסבתא שלי קצת חירשת עכשיו), רק אז יהיה שלום.

אלוהים ציווה לנו "לא תרצח", "ואהבת את הגר", "סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב", "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". גם אם מאוד בודד הוא הקול הזה, הוא חייב להרים את ראשו ולהאיר - קול השלום.

חג השואה

יום השואה מגיע. סבתא שלי ניצולת אושוויץ בת 88 גרה בבית הסמוך. אני אומרת לה, סבתא, השנה אין יד ושם ואין צפירה, את לא צריכה לראות סרטים, בטח לא את, ואת לא צריכה לעמוד ולשמוע יזכור, את ממילא זוכרת בכל רגע, ואל תעמדי בצפירה, אם מישהו רוצה שיעמוד בשבילך. היא צוחקת אלי ואומרת לי, מתוקה שלי את צודקת, אבל רק את הטקס הזה המכובד הזה אני רוצה לראות, זה משהו כל כך יפה, היא אומרת במבטא ההונגרי המתובל שלה. ואני מיד נעמדת דום ומתחילה לחצרץ לה בחצוצרה דמיונית ולדקלם לה יזכור. היא צוחקת וגבי המטפלת שלה משתינה מצחוק ואומרת לי, נהון מאוד, סבתא, את  לא צריכה יזכור, לך הייתי רושמת קצת לשכוח, מה את אומרת על זה? סבתא, תקשיבי, השנה אנחנו הולכים לחגוג את יום השואה, ובתוכנית האומנותית רואים סרט שאת אוהבת אותך בהונגרית, אוכלים פיצה ומדברים.

מאיה, היא אומרת לי, אי אפשר למחוק את זה, אני לא רוצה למחוק את זה. הרי הסיפורים שלך סבתא כתובים בי לתמיד, אני מכירה הרבה מהם, אני רק רוצה להראות לך שאפשר לדבר על הכאב באופן אינטימי ולא מוכתב או מכוון על ידי הממסד באופן טכני, משהו שלא כופה עליך רגש. אף אחד לא יכול להחליט בשבילך על מינוני העצב, מה גם שעודף העצב מוליד רגשות קשים כמו כעס ורצון לנקום ועודף אשמה. אני רק רוצה שהערב נשתה לחיים, נשתה לכבוד החיים, לכבוד זה שאת כאן עם הנינים שלך ושאת מוקפת אהבה ושאני אוהבת אותך מאוד, בואי נחגוג את היום הזה את החיים. ואז היא סיפרה לי על הארוחה הראשונה שהייתה להם אחרי המלחמה כשהם חזרו, היא וסבא ולא היה להם גרוש. סבא אמר לה, חכי פה שעה, הלך וחזר עם זוג יונים שהוא תפס והיא בישלה. זאת הייתה ארוחה מצוינת, היא אמרה. הם לא היו זוג יונים סבא וסבתא, אבל את טעם החיים שנרקם ביניהם היא לעולם לא תשכח.

שואה 2

לפעמים אני אומרת לקרובי הפנאטים, אם הצלחנו לסלוח לגרמנים שפשעו בנו באכזריות לשמה, איך זה שאנחנו לא יכולים לעשות שלום עם הערבים הפלסטינים, גם הקיצוניים שבהם, שהם נלחמו על זכותם להגדרה באופן כל כך דומה לנו. ולכן צריכים לשחרר את כל השבויים כולל את אלו הקשים תמורת גלעד שליט, להציל את החי ולא לקדש את המת. ובחרנו בחיים.