מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל
יום א', כז ניסן תשע"א, 1.5.2011, בשעה 22:00
תיאטרון תמונע, רחוב שונצינו 8, תל-אביב, טל': 03-5629462
השתתפו:
שהרה בלאו – מה קורה כשיום השואה נופל על האחד במאי?
יורם קניוק – ואולי בכלל צריך לחגוג את יום השואה?
עינב שיף – פייסבוק, למה מתכוונים כשלוחצים "לייק" בכתבות על אושוויץ?
גל גבאי – הנשים הנשכחות: את מי נזכור ואת מי נשכח.
אבנר ברנהיימר – על יהודים, הומואים והומניזם: שישים שנה אחרי.
אריאל הורוביץ – בעקבות אבא קובנר, ביצוע מיוחד ל'סלון קטרינג'.
שי גולדן – על ההבדל בין יום השואה ל"יום רבין", למי מותר לגעת בזיכרון?
שמעון ריקלין – על שמאל, התבוללות ושואה.
סמדר יערון – בלי נאמנות אין אזרחות.
אפרת רוזנברג שפירא – אישי: איך השתנתה תפיסת השואה שלי.
אבי גיבסון בר-אל – השואה והחברה הישראלית.
אמנון פישר – שירה: "הבן של יוסף ומלי".
שחקנים: רותם זיו, סיון אהוד.
תרגום סימולטני בשפת הסימנים: לי דן
רעיון, בימוי וניהול אמנותי: שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל
הטקס האלטרנטיבי הראשון התקיים בשנת 1999 במועדון לוגוס, תל-אביב
--------------
--------------
"דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מאבקים מעמדיים. בן חורין ועבד, אדון וצמית, אמן ושוליה, בקיצור - מנצלים ומנוצלים, עמדו בניגוד מתמיד זה מול זה, ניהלו מאבק בלתי פוסק, אם נסתר אם גלוי, מאבק שהסתיים בכל פעם בעיצובה מחדש של החברה כולה, או באובדנם המשותף של המעמדות הנאבקים".
(מתוך המניפסט הקומוניסטי. קראה: רותם זיו)
--------------
אבנר ברנהיימר: על יהודים, הומואים והומניזם: שישים שנה אחרי
ביום השואה 2008 הגעתי עם בעלי ערן ועם רות החברה הטובה שלנו לבית חולים איכילוב לעשות הזרעה. זה היה הניסיון השלישי. החומר הגנטי כבר היה מוכן ועבר השבחה, וחמש דקות לפני הצפירה רות התבקשה להיכנס לחדר הרופא להזרעה. באמצע הייתה הצפירה, בעלי ואני עמדנו דום. רות שכבה על המיטה בחדר. חמש דקות לאחר הצפירה היא יצאה מחויכת, סיפרה שהצפירה ממש תפסה את הרופא באמצע ההזרקה ואז הוא נאלץ לעמוד דום מולה. התבדחנו, שאם יש זמן להביא עוד יהודי, בן של זוג הומואים ובחורה סטרייטית לעולם, זה ביום השואה, שהפעם זה יצליח. 37 שבועות אחר כך נולד יואל הבן שלנו, שהיום הוא בן שנתיים וחצי כמעט.
ההיסטוריה המשפחתית: גרמניה והונגריה. משפחתי ומשפחתו של ערן. כשיצאתי מהארון אימא שלי שאלה אם זה אומר שלא יהיו לי ילדים.
לא פעם יצא לי לתהות, אם הייתי בשואה על מה היו רוצחים אותי קודם: יהודי או הומו. אני מניח שהיהודי היה מנצח בתחרות המיעוטים הזאת. אבל בטוח שלא הייתי יוצא מזה טוב.
מצב הגייז עד שנות התשעים: אנשים אמרו לנו איך לחיות, אם מותר לחיות ככה, איך לחיות, בחדרי חדרים או בחוץ ואם צריך מצעדים או לא צריך מצעדים.
אני מביט היום בבן זוגי ערן, חגגנו 22 שנים ביחד לאחרונה, ביואל, הבן שלנו, ואני יכול להגיד שמצבנו טוב יותר. אני לא רוצה לדבר במונחים של ניצחון, כי להביא ילד לעולם זה עניין פרטי ולא פוליטי, אבל אני שמח לראות שהתרבות הלכה קדימה בעניין הזה לפחות. והרבה אחרים.
ואז יואל נולד, והתגובות מדהימות מלבד בקרב האוכלוסייה הסטרייטית במשפחות שלנו ובכלל. וגם לא בתל אביב.
כל זה מלבד בקרב ההומו-לסבים. כאן המיעוט המדוכא, שדוכא שנים ארוכות בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, הופך למדכא. אחרי שנים שאמרו לנו איך לחיות, עכשיו פגשנו הומו-לסבים שאומרים לנו איך לחיות: אנחנו הומופובים (כי עשינו ילד עם בחורה ולא לבד), אנחנו כמו סטרייטים (כי אנחנו מחקים תא משפחתי סטרייטי), אנחנו כופים על הילד שני בתים... כל זאת בעיקר בפורום להורות הומו לסבית. אני אספר על אם חד הורית לסבית מבאר-שבע שנזרקה מהפורום כי רצתה להקים קבוצה דיסקרטית. בחורה שנכנסה לחפש הומו שיעשה איתה ילד עברה מכבש שניסה לשכנע אותה שהיא כלסבית יכולה לבד והיא לא צריכה גבר.
כתבו שם התנצלות קטנה בפורום: אחרי שנים שהיינו צריכים להגיד על אורח החיים שלנו (לסבי, זוגי, אימוץ) קשה לנו לקבל צורות חיים אחרות. אז תנסו אחרת, אתם לא טובים יותר מהחברה הסטרייטית עד שנות התשעים ורעים ממנה.
אני לא משווה לשואה. אבל אחד הדברים החשובים להפיק מהשואה הוא מחשבה חופשית, הומניזם, פלורליזם, קבלת האחר, והתנגדות לכל סוג של דיכוי, בני אדם ואפילו בעלי חיים.
עצוב לראות מיעוט מדוכא שהופך למדכא. חלק מההומואים והלסביות הפכו לכאלה. מתגוננים, כיתתיים, תוקפניים וקסנופובים גם כלפי הקהילה שלהם. המסר צריך להיות הומניסטי של חיה ותן לחיות, של קבלת האחר של פלורליזם, ולא להגיד לאחרים איך נכון לחיות: כן ילדים או לא ילדים ואיך ילדים. עכשיו אני שומע גם על גייז, שיש עליהם לחץ להביא ילדים. תעזבו אותם בשקט.
אמרו לנו את זה יותר מדי שנים. אנחנו הומואים יהודים שבחרו לעשות ילד עם בחורה סטרייטית שרצתה אותנו. יש לנו שני בתים, אנחנו לא בארון אבל גם בארון. זה בסדר, כל אחד והבחירות שלו.
--------------
אריאל הורוביץ: סלון קטרינג
בבוקר יום הטקס האלטרנטיבי הופיע אריאל בתכנית הבוקר של "רשת" בערוץ 2, שם השמיע את השיר עימו הופיע בטקס. הקטע הבא הוא מתוך תכנית הטלוויזיה.
--------------
שמעון ריקלין: על שמאלנות, התבוללות ושואה
עיקר עניינו של יום השואה הוא הזיכרון ליהודים שנרצחו בידי הנאצים. אם נשאלות שאלות בקשר ליום זה הן כיצד יכלו להיות הגרמנים להיות אכזריים כל כך והיכן היה אלוקים.
הנה עוד שאלה: איפה היו היהודים?
היהודים היו העם היחידי במערב אירופה אשר שמר על אמונתו הדתית. הנוצרים שהתקשו לקבל עובדה זו עשו הכול כדי למרר את חייהם: עלילות דם, פרעות, הגבלות שונות שהוטלו רק על היהודים כמו האיסור להתגורר בערים, או לחילופין ריכוזם בגטאות, תשלומים המיוחדים ליהודים ומניעת תחומי עיסוק ולימוד שגרמו לכך שמי שביקש להמשיך להחזיק בדת היהודית חווה קשיים עצומים לשרוד את הקיום היום יומי, עד כדי חיים של קבצנות. כתוצאה מכל אלה התקיים היהודי בשוליים המנודים של החברה. יהודים רבים לא עמדו בלחץ האדיר הזה ועם הזמן חלקם נשברו.
לשבר זה היו שתי תוצאות מרכזיות:
האחת, תנועת ההשכלה אשר קראה לנטוש את המאפיינים החיצונים של היהודים: הלבוש, היידיש, מנהגים וקיום מצוות, ובמקביל לשאוף ל"נאורות" כמו החברה הנוצרית שבקשה להתנער משנים של רצחנות ברבריות ומלחמות אין סוף. מקצת מהיהודים אף לקחו את השאיפות האלו צעד קדימה: הם יהיו הכי נאורים, הכי מלומדים, הכי תרבותיים.
התוצאה השנייה של השבר הייתה השנאה העצמית. שהרי אם כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה זמן שונאים אותנו בוודאי יש לכך סיבה... וכך - חלק מגדולי האנטישמים באירופה היו יהודים. אחד מהם למשל טען שלא מספיקה ההתבוללות ועל היהודים לשפר גם את הופעתם החיצונית, לפתח רגליים ארוכות יותר וליישר את האף, ואז (אולי) אחרי כמה דורות יוכלו להיות כמו שכניהם הנוצרים... (מוכרת אגב באוסטריה המימרה שהאנטישמיות לא נעשתה ממש רצינית עד שאימצו אותה יהודים).
לכאורה, הנוצרים קיוו להתבוללות היהודים אך בפועל רבים מהם לא יכלו לשאת את המחשבה שלפתע אין הבדל בינם לבין היהודים. הם נראים אותו הדבר נשמעים אותו הדבר (חלק גדול מהיהודים אפילו שינו את שמם). ומה לעשות, "כאשר היהודי מפסיק לעשות קידוש, הגוי עושה את ההבדלה". כאשר היהודים העלימו את הסימנים המאפיינים אותם כמו תפילין וציצית, הגויים התחילו לתת בהם סימנים. כמו הטלאי הצהוב שהופיע לראשונה כמאתיים שנה לפני השואה, בערך באותה תקופה שהחלה לפעול תנועת ההשכלה.
כאשר חיו היהודים כיהודים באירופה, שנאו אותם. כאשר התחיל מסע ההתבוללות והורדת המחיצות בין היהודים לסביבתם, נטרפה דעתם של גויים רבים מתעוב. הורדת מחיצות זאת איימה על עצם זהותו של הגוי ונגדה את עיקרי אמונתו. אך חרף האנטישמיות, תהליך ההתבוללות וההטמעות בסביבה הנוצרית ואף באליטות המקומיות נמשך ביתר שאת עד לעליית הנאצים לשלטון.
לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו חזה הימין במדויק את תוצאתם ההרסנית. למרות שהמציאות הוכיחה שהימין צדק, המשיך השמאל בהשמעת הסיסמאות הותיקות שהיוו הד לטענות אויבנו: "הכיבוש משחית", "ההתנחלויות הן מכשול לשלום", "שלום עושים עם אויבים" וכו". שנים ארוכות לא הבנתי כיצד מסרבים אנשים מן היישוב להביט על המציאות באופן מפוכח, עד שהגיע יום השואה והבנתי: זה אותו סימפטום. היהודי שרוצה להתחבב על הגויים בכל מחיר ושום דבר לא יזיז אותו מדעתו. מבחינה זו השמאלנים הם המשיחיסטים האמיתיים: שום דבר שקורה במציאות לא יזיז אותם מאמונתם. לא ההצהרות המפורשות של "שותפיהם לשלום", לא ההסתה הנוראה נגד היהודים במוסדות הלימוד שלהם, לא ירי טיל על אוטובוס ילדים ולא שחיטה של משפחה שלמה.
כמו אותם יהודים באירופה שניסו במשך מאות שנים להיות מקובלים בקרב הגויים ולמרות אין סוף כישלונות לא הרפו, כך הם אנשי השמאל בישראל שלמרות אין סוף כישלונות לא מרפים. את אלה כמו את אלה מניע הרצון להיות מקובל, להרגיש חלק ממשהו גדול ולא להיות מיעוט שונה. אבל מה לעשות שהמשמעות של להיות יהודי היא בדיוק הפוכה. מבחינה זו קו ישיר עובר בין הקריאה לנאורות באירופה לרצון לאכול חומוס בדמשק. הרצון לנאורות באירופה כבר הוביל לאסון. הרצון לאכול חומוס בדמשק עלול להוביל אותנו לאסון נוסף אם לא נתחיל מהבסיס: אנחנו יהודים. נאמין כמו יהודים נתנהג כמו יהודים ונדבר כמו יהודים.
הגיע הזמן לומר את האמת: במוקד הויכוח לא עומד חבל ארץ מסוים וגם לא השאלה מי הומאני ונאור. אלא השאלה הבסיסית מה המשמעות של היותנו יהודים שחזרו לארץ אבותיהם אחרי אלפיים שנות גלות, וכיצד אמורה יהדות זאת לבוא לידי ביטוי.
לצד המשכילים והמתבוללים הרבים היו אחרים ששמרו על הגחלת ובחרו בדרך האבות. דוגמא לכך ניתן לראות בדבריו של ש"י עגנון כאשר קיבל את פרס נובל לספרות:
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת ועת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלויים בבית המקדש כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירם והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה , שמיראתם את שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב". עגנון שלא כמו מנדלסון אבי תנועת ההשכלה, שמצאצאיו לא נשאר כמעט אף יהודי, לא ויתר על החלום. נראה לי שבסיכום ביניים היסטורי ברור מי ניצח.
--------------
יואב איתמר: שואה לבראנז'ה
סקירת הערב (כאן)
--------------
לאון פלדמן: לכל דור יש הנצחה משלו
היינו בטקס האלטרנטיבי ליום השואה שנערך בתיאטרון "תמונע" בתל אביב. שמענו במה שונה הטקס שם מטקסים רגילים, מי קהל היעד ומה השתנה בהנצחה של המאה הזו לעומת המאה שעברה.
כתבת וידיאו של לאון פלדמן, nrg (כאן)
--------------
ג'ורג' טאבורי: יובל
"אני עומדת בתא טלפון ליד הקתדראלה של קלן. שלג יורד על המוני החוגגים. הם באים והולכים: חברי המועצה העירונית ונציגי משרד הבריאות, שופטים, תליינים, גמלאים, רופאי שיניים, עורכי-דין, שמאלנים-ליברלים, בישופים, מעסים, במאים, זונות, מסוממים, נאצים וותיקים ונאצים צעירים, ויפני קטן.
(מחייגת) מדברת לוטה שטרן. דוקטור, זה אתה? – ערב טוב. רק צלצלתי כדי להגיד לכם שתצטרכו למצוא עכשיו יד חדשה לברידג'. אני נוסעת. – לא, לא להרבה זמן, אבל זה כבר יצא איזה... כמה שבועות. – דרך אגב, דוקטור, הדלת תקועה. – דלת התא. - הדלת של תא הטלפון, היא תקועה. כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר. - לא, כבר ניסיתי הכול, לחצתי, דחפתי, עם המרפקים, הכתפיים, התחת, הברכיים, היא לא נפתחת. – לא, זאת לא בדיחה יהודית. – כן, יש אנשים בחוץ, המונים. – לא, לא איכפת להם ממני. – כן, כבר קראתי לעזרה. – רוצה לשמוע? בבקשה: (צורחת) הצילו! – לא, לא יצאתי מדעתי. – כן, אם היית מוכן לקרוא למשטרה או למכבי האש או ל... שלום.
(מחייגת מספר אחר) כאן לוטה שטרן. אני רוצה לדבר עם הגברת שק. - גברת שק? רציתי לומר לך מהר שלום. – אני נוסעת, לזמן מה. – לא, הכול בסדר אצלי, רק כדי לראות פעם כמה פרצופים חדשים. – כן, מה שרציתי לומר לך, אני עומדת בתא הטלפון הזה על-יד הקתדראלה, והדלת תקועה. אני לא מצליחה לפתוח אותה. חוץ מזה, איך שהוא עולים פה מים. – כן, מים עם בוץ, קרים כמו קרח, כנראה שזה הריין. – לא, לא מסוגלת להסביר. אני מניחה שהם מחלחלים מבעד לרצפה, אולי פיצוץ במערכת הביוב, הם כבר הגיעו לי לוורידים ברגלים, והדלת תקועה. – לא, לא שתיתי. – כן, קר. - כן, הם עולים. - לא, אף אחד לא עוזר. – אני צריכה לגמור עכשיו. - אם היית מוכנה להתקשר למשטרה... טוב, אז שלום.
(מחייגת מספר אחר) זאת את, גרטרוד? מדברת לוטה. תסלחי לי שאני מפריעה לך, אבל אני עומדת בתא הטלפון הזה שעל-יד הקתדראלה, המים והבוץ כבר מגיעים לי לתחת, והדלת לא נפתחת. – חשבתי שאת בתור אחותו... מדוע? – כמובן שאני יודעת שאף-פעם לא כל כך... הסתדרנו, אבל... הייתי מעדיפה שלא לטבוע כאן ליד הקתדראלה. המים כבר הגיעו לי לטבור. – אני מודה לך מאד, גרטרוד, ואנחנו הרי עוד נכתוב זו לזו מדי פעם - שלום. (זועקת) הצילו! הצילו!
(מחייגת מספר אחר. המים מגיעים לה עד לצוואר) אנה, לוטה, את שומעת, אני מתה עכשיו. – לא, אין לי ברירה, הכול נהיה מסובך מדי. הדלת תקועה, ההמונים הולכים ובאים... קשה מדי... הייתי רוצה להיפרד ממך אישית, אבל את הרי יודעת, המים עולים, עכשיו זה שוב מתחיל".
(מוזיקה)
(קטע מתוך המחזה "יובל" מאת ג'ורג' טאבורי, עברית: תום לוי, ביצוע: סיון אהוד)
--------------
אבי גיבסון בר-אל: עוד יום רגיל
(מונולוג)
"עוד יום רגיל. צריך סדר, משמעת. וניקיון. הרגליים כואבות לי. הגוף דרוך. השמיים אפורים, טיפות הגשם דופקות על פניי, הן מעצבנות אותי. מעיל הגשם מגן על מדיי שלא יירטבו. עוד מעט חילוף משמרות. לעת עתה הכול מתנהל כשורה. הם עומדים בתור. מחכים לפקודה. הסנטר שלהם נופל לאדמה. מתחננים להיכנס. מתרפסים כדי שאתן להם לעבור. זה טוב, שימשיכו להתחנן. אני מתרגש מהידיעה שהברברים הללו לא יכולים לנצח אותנו. כי אצלנו יש סדר. משמעת וניקיון. צריך למחוק אותם, באופן שיטתי. עוד יום רגיל.
אחד מהם מתקרב אליי. הוא מישיר מבטו אליי. הוא יחטוף ממני סטירה. איך הוא מעז להביט אל תוך העיניים שלי כאילו אנחנו שווים. אני יכול לקרוא את המחשבות של הכלב הזה. שערו השחור מקורזל ומטונף, תיק הבגדים שלו מבולגן. הוא מוציא את תעודת המעבר שלו. צריך לחנך את החיית אדם הזאת. צריך סדר, משמעת וניקיון.
אני תופס את הסנטר שלו, מוחץ את הפנים שלו, הוא ממשיך להביט בי. יש לו עיניים חומות, אפלות. הוא שותק. אני אראה לו מה זה, אצלי הוא עוד יתחנן על החיים שלו, אני שם יד על אשתו, מסתכל לו בעיניים ואומר לו, "לא היא לא יכולה לעבור, תצטרכו לקיים את הלידה בצד שלכם". היא בוכה, שתמחק את הדמעות מעל הפנים שלה, הן לא עושות עליי שום רושם. סוף סוף הוא מדבר, מתחנן. "חלאס" הוא אומר, "זה מסכן את החיים שלה". מסכן את החיים שלה? והחיים שלי מה? צריך סדר, משמעת וניקיון. אני מוריד את המחסום. היא יולדת לפני המחסום, התינוק לא משמיע קול. ברוך השם, פחות אחד שצריך לטפל בו. עוד אחד מהם מתקרב אליי. השמיים אפורים מאד. עוד יום רגיל".
(אבי גיבסון בראל)
--------------
סמדר יערון: בלי נאמנות, אין אזרחות
סמדר עלתה לבמה בדמותה של זלמה, האימא הישראלית ניצולת השואה האולטימטיבית, דמות שהיא מגלמת ב"האנתולוגיה" של המרכז לתיאטרון עכו, שהיא לעצמה חלק מההצגה "ארבייט מאכט פריי" של המרכז לתיאטרון עכו. בטקס האלטרנטיבי היא שרה את שיר הפרטיזנים ואת "בלי נאמנות אין אזרחות". אין תיעוד לקטע.
--------------
אנה מינייב: מי אני?
אנה נכחה בטקס האלטרנטיבי ושלחה את התגובה הזאת.
מי אני? / יהודיה אני? / או שמא ישראלית? / רוסיה? / אולי רוסיה ישראלית? / או יהודיה ישראלית? /
מי אני? / ימנית? / שמאלנית? / אולי באמצע? / אולי בצד? / אולי אני יפת נפש? /
מי אני? / במה אני מאמינה? / בשלום? / במלחמה? / בשלום עם אינטרס מדיני? / או במלחמת אין ברירה? /
האם יש לי ברירה? / האם יש לנו ברירה? /
האם יש לנו בחירה? / האם יש לי בחירה? /
יש לי דעה? / דעה אחת, מוצקה? / לא, כנראה שלא. /
אז מי אני? / מה אני? / אזרחית נאמנה? / או עוכרת ישראל? / האם מגיעה לי אזרחות? / או שעלי לחזור לרוסיה? /
האם נפקחות עיני? / או עצומות הן מאי פעם? /
מי "אנחנו"? / האם אני חלק מ"אנחנו"? / אולי אני זאת רק אני? / אולי ה"אנחנו" לא מעוניין באנשים כמוני? /
מי אני? / אני שלמה? / או חצויה? / אני פה מסיבה מסוימת? / או במקרה? /
מי "אנחנו"? / אנחנו פה מסיבה מסוימת? / או לגמרי במקרה? /
אני אוהבת את המדינה שלי? / או שאני אוהבת את הארץ שלי? / האם בכלל היא שלי? / שלנו? / של מי האדמה הקדושה הזאת? / האם קדושה היא? /
אנחנו עם נבחר? / מי בחר בנו? / אלוהים? / יש אלוהים? / איפה הוא? / מי זה אלוהים? / מה זה אלוהים? /
מי אני? /
אני רוסיה, יהודיה ובעיקר ישראלית. / אני חצויה בדעותיי הפוליטיות, עומדת חסרת אונים על אדמה קדושה ומתבוננת כיצד העם הנבחר שלי הורס אותה בשיטתיות מטרידה. / אני מאמינה בשלום. / אני רוצה שקט! / אני רוצה שלום! / אבל כשאין ברירה, אני מאמינה שצריך להגן על הבית שלי, על האדמה שלנו. /
כזאת אני. / אני לא חוזרת לרוסיה, כי כאן הוא הבית שלי - בארץ המטורפת הזאת. / אני אוהבת את הארץ שלי. / אני לא אוהבת את הדרך שבה המדינה שלי מתנהלת. / אני לא אוהבת את הדרך שבה המדינה שלנו מנהלת את אזרחיה. /
אני אוהבת את המושג "אנחנו". / אני מאמינה ב"אנחנו" בריא, לא מתנשא, "אנחנו" חיובי, "אנחנו" יוצר ומאמין בבלתי אפשרי. / יש לי אלוהים, הוא "האלוהים שלי" ואני מאמינה בו.
אני מאמינה בעצמי. / בכוח שלי. / ביצירה שלי. /
לאט לאט, / נפקחות עיניי / ואני מאמינה / שאפשר ליצור כאן עולם טוב יותר.
(אנה מינייב)
