32. בהר סיני: ויקרא כ"ה - כ"ו 2.
"וידבר יהוה אל-משה בהר סיני לאמר. דבר אל-בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל-הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת ליהוה".
הפרשה נפתחת בהצגת דיני שנת השבתון לאדמה בארץ ישראל. בכל שנה שביעית, אין זורעים ואין זומרים כרמים. לאחר מכן מופיעים דיני שנת השבתון ביובל. לאחר שבע פעמים שבע שנים האדמה נחה. עבד עברי יוצא לחופשי בשנת היובל. אחר-כך - דיני גואל ביחס לשנת היובל.
משנזכר הר-סיני, מתעוררת השאלה: איפה הוא אותו הר מופלא. ארכיאולוגים מעולם לא הגיעו להסכמה באשר למיקומו הפיזי. בניסיונות שנעשו להשוואה בין רעיונותיהם של חוקרים בני אסכולות שונות, התוצאה הייתה מרתקת. כל חוקר הצביע על נקודה משלו על מפת אסיה ואפריקה. כמספר החוקרים כך מספר המיקומים. אשרי המאמין, המאמין שהוא "יודע" באמונה שלמה את מיקומו המדויק של הר-סיני. אבל הר-סיני אינו מקום פיזי שניתן למצוא אותו בקו אורך או רוחב מסוימים. הר-סיני הוא מקום בתודעתו של המאמין ודימוי בתודעתו של האדם-היוצר. הוא תופעה חווייתית המתרחשת בכל פעם שמתעוררת בו הארה המובילה להבנה חדשה או מחודשת, או ליצירה חדשה, ואז יכול להתאים לה גם הטקסט המופיע בספר שמות: "קולות וברקים וענן כבד על-ההר וקול שופר חזק מאד", ויכול להתאים גם הטקסט המופיע בספר מלכים א', י"ט 12: "ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה".
רבנים דנו בעניין אותו פסוק האומר שמצוות אלו ניתנו בהר סיני וכביכול נתנו שוב בערבות מואב וסיכמו שהכול כבר ניתן בסיני, ואחר-כך באים השינון החוזר והפירושים. מחלוקת זו מתייחסת הן לחזרה על מצוות, והן להופעתן של מצוות חדשות - מתי ניתנו והיכן. לא נותר לנו אלא להזכיר שאין תורה מהפכנית ניתנת כלאחר יד, וודאי לא בגרסה אחת שלמה ומתוקנת לנצח. מטבעה של תורה כזאת שהיא עוברת גלגולים במוחו הקודח של יוצרה, וגלגולים נוספים לאחר יציאתה לאור עולם.
כשמשה יורד מהר סיני ורואה את מעשה העגל, האם הוא שובר את הלוחות בגלל העגל? אם כן, זוהי פעולה אנושית יצרית בסיסית ביותר: הוא כועס על העם המשחית את זמנו באורגיות של חומר, בשעה שהוא, הנביא, מתיש את עצמו למוות אל מול אלוהיו, בענייני הרוח, ולכן הוא שובר את הלוחות. הסבר כזה מתאים לטלנובלה אמריקאית, או לסרטי הראווה של ססיל ב. דה-מיל, לא למשה.
משה יורד בפעם הראשונה מהר סיני ובוחן את הפער שבין מצבו של העם, לבין דרישותיה של תורתו. הוא מביט בלוחות ורואה טיוטה של משהו שעתיד לשנות את פני האנושות, אבל עדיין הוא בגדר של טיוטה. ברגע זה התורה היא בתוך עמה תופעה אופוזיציונית. בפני משה עומדות עתה שתי אפשרויות, ועוד אחת לא רלוונטית.
א. האפשרות האחת היא להטיל את התורה על העם, מתוך ידיעה מראש שהעם לא יקבל אותה. לקבץ סביבו קבוצה נבחרת של מאמינים ולהפוך בעיני העם לכת נבדלת ונרדפת. להמשיך במעשה היצירה, בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוהיו. לפתח תורה אופוזיציונית בפינה אחת במדבר. ללמד אותה, בין אם הקהל הרחב מקבל אותה או לא. לנסות לקרב את הקהל אל התורה, ולאו דווקא לקרב את התורה אל הקהל ולמות באוהלה של תורתו. להניח לדורות הבאים לגלות אותה, לאמצה או לדחותה. להיות אמן התורה ולוותר על ההנהגה המיידית של העם.
ב. האפשרות השנייה היא לחזור אל שולחן העבודה במגמה לקרב את התורה אל העם. פירושו של דבר לשים את דרישות הקהל לפני דרישותיה של היצירה ולנסות לקרב את התורה אל העם. להיות יוצר קואליציוני, ולקיים בידו את הנהגת העם. לומר לעצמו שמוטלת עליו שליחות היסטורית, להנהיג את העם המבולבל הזה.
ג. האפשרות השלישית היא להניח לדברים כפי שהם. להניח לרוח ההיסטוריה שתגלגל את העם הזה על פי דרכה. זוהי אפשרות שאינה מתאימה למשה, האיש שטעם את טעם היצירה המהפכנית ואת טעם המנהיגות על עם שלם, ועתה עליו לבחור בין הטעמים.
כשעלה משה על ההר בפעם הראשונה, היה יוצר אופוזיציוני. כשחזר ועלה היה כבר יוצר קואליציוני. איש לא יוכל לבוא ולטעון כנגדו על הבחירה הזאת, עד שיגיע למקומו של משה. רבים חוזרים ועולים אל ההר שלהם כדי להתקרב אל העם. מיעוטם מוותרים על התפקיד האופוזיציוני המכביד והמתסכל, ומבקשים את אהבת העם עם כל ההטבות הנלוות אליה. איש לא יוכל לבוא ולטעון כנגד בחירתם זו, עד שיגיע למקומם.
המקרא מדבר על שתי גרסאות של תורת יהוה הבסיסית, אבל תורה זו הולכת ונכתבת לאורך הדורות עד היום, שעל כן היא תורה חיה. מעצם היותה חיה לעולם אין היא מושלמת, ועל כל אדם הבא עימה במגע מוטלת החובה היצירתית להפוך בה ולהפוך בו ולמצוא את פירושו החדש.
