(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

33. בחקתי: ויקרא כ"ו 3 - כ"ז

הפרשה המסיימת את ספר ויקרא. מכילה שני פרקים בלבד.

"אם בחוקותי תלכו" (בחקתי: ויקרא כ"ו 3) – ציות לאל יביא אושר ועושר וכל טוב. "ואם לא תשמעו לי" (שם: ויקרא כ"ו 14) – אי ציות גורר עונשים כבדים.

הבטחת השכר על ציות משתרעת על פני עשרה פסוקים, תיאור העונשים הצפויים על אי-ציות נמשך לאורכם של שלושים ושנים פסוקים. האל מיטיב להתריע על החטא, יותר משהוא מחזק את האדם על מעשיו הטובים. מכאן והלאה כל אדם בוחר לו את הפסוקים המתאימים לו ולמשאלותיו, ומשליך עליהם את תמונת העולם של עצמו. מי שמחפש את הקללה ואת העונש – ימצא אותם. מי שמחפש את הברכה והשלום – ימצא אותם: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והִשְׁבַּתִּי חיה רעה מן-הארץ, וחרב לא-תעבור בארצכם".

זו בחירתו הלגיטימית של האדם-היוצר. השלום שקול כנגד הכול. שלום הוא מושג שאינו קשור במקום או בזמן מסוימים. אין שלום על תנאי. הוא ערך אוניברסאלי. הוא קיים או שאינו קיים. הוא חזות הכול ובכך נסתפק. אבל הטקסט נמשך על פי דרכו: "ורדפתם את-אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". מתברר שהמקרא מגדיר היטב את השלום אליו הוא מתכוון ומציב שני תנאים. השלום המקראי הוא אמנם חזות הכול אבל מתייחס לקבוצה הסגורה של העברים. הגויים אינם בהכרח כלולים בו, וגם שזהו שלום המחובר לארץ המסוימת, כלומר, את המקרא לא מעניין מה קורה בארצות אחרות. כאמור, איש איש ובחירתו.

כאן, כמו במקרים אחרים, המקרא מקים חומת הפרדה בין ישראל לעמים. זהו בסיס אמוני, שעל עלולות לצמוח חומות הפרדה ברמות שלכאורה הן שונות זו מזו. חומת ההפרדה הכלכלית בדמות השיטה הקפיטליסטית הגלובלית, יכולה להתיישב בנקל על מצע הפרדה זה. חומת ההפרדה שהקימה ישראל בינה לבין הפלסטינים יכולה להיחשב כסימפטום של הפרדה בין ישראל לעמים.