שחקנית אחת אומרת לי: בחיים שלי, לא היה לי רגע אחד של אושר.

אני אומר לה: מה עשית היום?

היא: קמתי במצב רוח רע. נסעתי לעבודה. היה יום דפוק.

אני: איך נסעת לעבודה?

היא: באוטובוס.

- מה עשית באוטובוס?

- מה כבר אפשר לעשות באוטובוס? ישבתי. השתעממתי. נמנמתי. חשבתי.

- על מה חשבת?

- על כל מיני דברים. על בחור אחד.

- אני משער שהמחשבה על הבחור הייתה נעימה.

- מה שייך נעים או לא נעים? היה נחמד.

- ואפשר לומר שזה היה רגע אחד של אושר?

- אושר?

- כן.

- אולי. כן. אפשר לומר.

אנחנו מיטיבים לזהות בחיינו, כל רגע של דיכוי ושל סבל, אבל מקלים ראש, ברגעים של אושר ועונג. יש האומרים בספקנות: היה לי נעים - אז מה, זה האושר?

כן. גם זה אושר.

שוב אנו שוכחים להזכיר לעצמנו שאפילו רגע אחד של אושר הוא נצח.

לא בשמיים הוא. הוא כאן. בתוכנו. אפשר לזהות אותו. אפשר להגדיר אותו ולחוות אותו במלואו.

חיינו היו יכולים להיות מלאים יותר, עשירים יותר ויצירתיים יותר, אם היינו מיטיבים לתת ביטוי לסבל, ולחוות את האושר במלואו.