האיגרת השבועית

שחקנית אחת אומרת לי: בחיים שלי, לא היה לי רגע אחד של אושר.

אני אומר לה: מה עשית היום?

היא: קמתי במצב רוח רע. נסעתי לעבודה. היה יום דפוק.

אני: איך נסעת לעבודה?

היא: באוטובוס.

- מה עשית באוטובוס?

- מה כבר אפשר לעשות באוטובוס? ישבתי. השתעממתי. נמנמתי. חשבתי.

- על מה חשבת?

- על כל מיני דברים. על בחור אחד.

- אני משער שהמחשבה על הבחור הייתה נעימה.

- מה שייך נעים או לא נעים? היה נחמד.

- ואפשר לומר שזה היה רגע אחד של אושר?

- אושר?

- כן.

- אולי. כן. אפשר לומר.

אנחנו מיטיבים לזהות בחיינו, כל רגע של דיכוי ושל סבל, אבל מקלים ראש, ברגעים של אושר ועונג. יש האומרים בספקנות: היה לי נעים - אז מה, זה האושר?

כן. גם זה אושר.

שוב אנו שוכחים להזכיר לעצמנו שאפילו רגע אחד של אושר הוא נצח.

לא בשמיים הוא. הוא כאן. בתוכנו. אפשר לזהות אותו. אפשר להגדיר אותו ולחוות אותו במלואו.

חיינו היו יכולים להיות מלאים יותר, עשירים יותר ויצירתיים יותר, אם היינו מיטיבים לתת ביטוי לסבל, ולחוות את האושר במלואו.

הַרְאֵה לִי שׁוּב אוֹתָן הַתְּמוּנוֹת

שֶׁל אֲנָשִׁים בִּמְכוֹנִית סְגוּרָה.

אֲנִי צְרִיכָה לִהְיוֹת מוּכָנָה.

עֵינַיִם שֶׁל יֶלֶד מִתְבּוֹנֵן בְּפָנִים מְרֻסָּקוֹת שֶׁל אָחִיו הַרְאֵה לִי.

אַל תְּכַסֶּה עֲרֵמַת גְּוִיּוֹת חֲרוּכוֹת.

אֲנִי צְרִיכָה לִהְיוֹת מוּכָנָה.

לֹא בַּחֲלוֹמוֹת, לֹא לִפְנֵי הַשֵּׁנָה,

כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי נֶהֱרֶגֶת עִם אָחִי בַּמִּלְחָמָה הַהִיא,

לַיְלָה לַיְלָה קְרָבַי מוּקָאִים מִבִּטְנִי

רְמָשִׂים מְדַגְדְּגִים בָּהֶם

וְקוֹלִי מְשֻׁתָּק.

הַרְאֵה לִי בְּהַקִּיץ, בַּטֶּלֶוִיזיָה,

אֵיךְ אוֹמֵר אָב קִפְצִי מֵהַחַלּוֹן וְרוּצִי.

אֵיךְ אָדָם אֶקְדַּח אוֹיֵב אָחַז.

הַרְאֵה לִי אֶת זֶה שׁוּב.

אֲנִי צְרִיכָה לִהְיוֹת מוּכָנָה.

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר בשפה הערבית תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

34. במדבר: במדבר א' - ד' 20

"וידבר יהוה אל-משה במדבר סיני, באהל מועד, באחד לחודש השני, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור".

באחד לחודש השני, חודש אייר, בשנה השנייה לצאתם ממצרים, מצווה האל על משה לערוך את מפקד העם. לאחר מכן בא מפקד הזכרים והבכורים. במרכז פרשת במדבר - מפקד בני ישראל, יוצאי צבא, למעט בני לוי שלא נכללו, ונפקדים בנפרד בהמשך. מספר יוצאי צבא מבן עשרים שנה ומעלה: 603,550. מספר שמזכיר אומדן דומה: מספר היהודים בארץ ישראל, עם יסודה של מדינת ישראל, נאמד בשש מאות אלף.

סיפור המפקד מופיע פעמיים, ופעמיים חוזר הניגון של בני לוי. הם אינם משתתפים במפקד. הם כלי הקודש של העם. ממונים על עבודת המשכן וגם אין להם נחלה משלהם בארץ המובטחת. נחלתם היא בית המקדש ועבודת הפולחן הדתי. ברור שהמפקד הוא אחד מסממניה של חברה מאורגנת המבקשת להכניס סדר בניהול ענייניה. המפקד מאפשר סידור הטלת מסים, שירות צבאי והבטחת צרכי הפולחן הדתי. אבל הוצאת בני לוי מהמפקד הכללי מחשידה אותם בהתבדלות לא רק בצו האל, אלא גם ככלי להשגת טובות הנאה. הם מייצגים את הדרג הניהולי בעם, ומעצם הגדרת תפקידם ככלי קודש, הם נפרדים ונישאים ממנו.

אמנם לא מדובר כאן בחברה דמוקרטית, המנהלת אורח חיים של שוויון בפני החוק, כולל בחירות קבועות ואפשרות לחילופי שלטון. זוהי אוליגרכיה דתית, שבה השלטון נתון בידי שכבת אצולה השואפת להנציח מצב זה. הפרדה זו בין העם לשכבה השלטת, היא אחד מהגורמים לשסע חברתי שמעודד, מצד אחד, את פריחתה של התרבות הדתית האלטרנטיבית, ומצד שני, את המלחמה הבלתי פוסקת שבין מעמד הכהונה העובד את יהוה, לעובדי האלים האחרים...

9

קַרְסֻלַּי עוֹנְדִים יַהֲלוֹם,

רָצִיתִי לְהָעִיר אֶת יַשְׁבָנִי בִּנְגִיעַת קַרְסֹל

נְגִיעָה חוֹזֶרֶת וְטוֹפַחַת רַכּוֹת,

מֻטַּת יָדַי הַפְּרוּשׂוֹת תּוֹחֶמֶת אֶת קִירוֹת חַדְרִי שֶׁבָּנִיתִי לִי,

מִשְׁכָּנִי, ד' אַמּוֹתַי. אַל תִּבָּהֵל – כָּאן אֲנִי גָּרָה

שָׂכַרְתִּי אֲוִיר לִשְׁנִיָּה אוֹ שְׁתַּיִם

רְגָעִים בַּמֶּרְחָב הַפָּתוּחַ,

     בּוֹא וְנָנוּחַ.

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

אפילוג – קטע 1

היֹה היה קרקס. קרקס הוא הבטחה ליופי ולאבדון. ולכן, היה היה לוליין קרקס פלאי שריחף באוויר לעיני המוני מעריציו, מראש מגדל לתוך ברכת מים. גבוה ומעלה הוא דאה, לכיוון השמים. רק שם, הרחק מבני האדם התפלים, הרגיש מאושר. עד שקרה אסון.

בגיל 24 פרסם נסים אלוני סיפור אגדה המתאר את מהלך חייו מימי הניתור ועד הנפילה: האגדה על הנתרן הנפלא. אם יש אמת בסברה המסתורית שעלילת חיינו מוצפנת בנו, וגם אם אין בה אמת, האגדה על הנתרן הנפלא מספרת את סיפורו של נסים מפיו של אלוני.

היֹה היה, בזמן מן הזמנים, נתרן נועז אך פגיע. מנין בא? היכן גדל? כיצד נראה? מספר האגדה אינו יודע אלא רק זאת: "הטוב באדם היה".

אל הלוליינות הגיע הנתרן במקרה. יום אחד עמד על גג בית גבוה והרגיש ש"כל גופו שוקק מאוויים שביקשו לפרוץ למרחב". זו הייתה בריחה לשם הצלה, כי על פני האדמה נקלע הנתרן לעתים קרובות למריבות ותגרות ידיים. "היה מתכעס, ומטיח דברי זעם ויוצא מכליו". בני האדם היו בעיניו "רעים להשחית, כעורי נפש, רמאים וגנבים ועושי כל תועבה".

מיום שקפץ מגג של בית, וגם בימים שבהם הפך את הקפיצה לעיסוקו בקרקס, היה הנתרן מסתחרר מאושר בכל קפיצה, מפני שאז השתחרר מכל "התפל והמאוס והאכזר" שעל פני האדמה. הייתה בו תשוקה "לנתר באוויר, לשוח בו, לרחף כענן בשמים, או לנוע כשמים עצמם, להשתובב עם קרני השמש ולשאוף מלוא חופניים אוויר זך וצלול, לקפוץ אל החיים, אל ההוויה, לחוש אותה, לאהוב אותה, לנוע באפיקיה".

שמעו של הנתרן הנפלא הביא לקרקס המוני מעריצים שראו בו אליל, כוכב. הם רצו לדעת עליו הכול: "מה המאכל האהוב עליו ואת הדברים שהוא עושה בשעות הפנאי. וכן הבלים רבים אחרים מסוג זה". להט המעריצים עורר בנתרן בוז, הם היו שוטים בעיניו. במה שונים חייו הפרטיים מאלה של שאר בני האדם? הוא רצה שיתעניינו רק בניתורים שלו. הוא הרגיש שלא במקומו: "אנוס להתבוסס ביְווֵן האנשים".

יום אחד, יום נורא אחד, פרצה מריבה בינו לבין חבריו הקרקסנים, שהפכה לתגרת ידיים. לאחר המריבה טיפס הנתרן הנפלא אל המגדל הקבוע, שממנו נהג לזנק לתוך ברכה לעיני ההמונים. הפעם היה לבדו. הנתרן הנפלא טיפס אל המגדל שלו, להתנחם, לרחף באוויר "טהור ממזימות ומתככים". כשהגיע לקצה המגדל עלו בו געגועים: "ראה את זיוו של עולם ונתעורר בו יצר עז פתאום לחבוק את האוויר, להתרפק על ההוויה ולהתעופף עם משב הצפרירים אל המרחקים העלומים".

בשל התלהבותו הגדולה לא הביט הנתרן הנפלא מטה, ולא ראה שהברכה שאליה עמד לקפוץ ריקה ממים. "קרקעיתה קשה, דוממת, חסרת לב". וכך קרה שראשו של הנתרן התנפץ אל הברכה.

זה היה סופו של הנתרן הנפלא. לעולם לא נדע אם ידע הנתרן הנפלא מה מצפה לו בקפיצתו האחרונה.

היֹה היה נתרן נפלא אך זר ונואש.

בעפעפי השחר

העירוני ואקץ

טפיפות חתול

והד נשימותייך

את השינה מחץ

מה לך
עורב כי

כה מוקדם תשכים? בוער

בך חלום המרחקים

בְּחֶלְקַת הַזָּרִים שֶׁבְּבֵית הֶעָלְמִין

שֶׁל קִבּוּץ גִבְעַת בְּרֶנֶר

נִקְבָּרִים מִי שֶׁלֹּא יִהְיוּ

כְּבָר יְהוּדִים: חֲלִילֵי הָרוּחַ

שֶׁתְּלוּיִים בַּצַּמָּרוֹת שָׁרִים לָהֶם

מוּסִיקַת עוֹלָם מְתַקְתַּקָּה;

תַּקְלִיטוֹרִים מְנַצְנְצִים מְרַחֲפִים

מֵעֲלֵיהֶם כְּמוֹ מַלְאָכִים קְטוּעֵי-כְּנָפַיִם.

הֵם נָחִים שָׁם, שַׁלְאֲנָנִים, בְּלִי

יוֹ"ד גִימֶ"ל עִקָּרִים וּבְלִי

הַפַּחַד הַמְּשַׁתֵּק שֶׁל יוֹם

הַבָּלָגָן הַנּוֹרָאִי: יוֹם הַתְּחִיָּה

שֶׁל הַמֵּתִים.

פתאום

אחר-הצהריים

קרס העץ מול חלוני

והתמוטט.

מה לי

ולשברו של העץ מול חלוני.

מה לי

ולגל הענפים השבורים

הרוחש ומתרחש

בחצר הפנימית של נפשי.

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

כשהכרתי את בעלי הייתי כמובן צריכה להרשים את הוריו, אבא ייקה ואימא מרוקאית. האבא הייקה לא היווה בעיה: להגיע בזמן, נעלים מצוחצחות וחולצה מגוהצת, והאימא המרוקאית זה סיפור אחר לגמרי. זה התחיל שנתיים קודם.

הייתי בת שמונה עשרה וחצי ומיואשת לגמרי. נפרדתי מהחבר שלי, רבתי עם אימא שלי בלי הפסקה, דחו לי את הגיוס לאוקטובר וידעתי שבטח אשרת בקריה ואת כל השרות הצבאי שלי אבלה בהכנת קפה לקצין שחצן, שמירות ותורנויות מטבח. הייתי צריכה משהו אחר, הרפתקה, וכמי שגדלה על קו אונידין וספינת האהבה החלטתי שהפלגה בים זה בדיוק הפתרון המתאים לי.

ארזתי מזוודה, נעלי עקב, שמלה ארוכה אדומה שלבשתי במסיבת הסיום ואת בגד הים האדום. נסעתי לחיפה, שדרות העצמאות, בית צים, הלשכה לימאים, מחלקת גיוס כוח אדם.

מצאתי את עצמי במסדרון ארוך. מקצה המסדרון נשמעו צעקות שהלכו וגברו ככל שהתקרבתי למשרדו של מנהל כוח-האדם. כשהגעתי לפתח הדלת ראיתי איש גבוה אדום ומזיע שצעק לתוך שפופרת הטלפון "או שאתה מגיע לכאן מיד או שאתה לא תעבוד אצלי יותר. איפה אני אמצא גאלי בוי שעתיים לפני ההפלגה", וטרק. כשהוא מסנן: כוססס.

- כן, נבח לעברי כשראה אותי.

- א.. אני מחפשת עבודה על אניית נוסעים.

- בת כמה את?

- ש... שמונה עשרה.

- והגיוס?

- ב... באוקטובר.

- פספורט?

- הנה... 

- את יודעת לעבוד במטבח?

- בטח.

- את יכולה להתחיל עכשיו?

- כן.

- איך קוראים לך?

- חוה

- טוב, את תהיי הגאלי בוי, בואי, אני אקח אותך לפני שהאוניה זזה.

הגענו לנמל. האוניה הייתה ענקית וגם היה לה ריח לא כל כך נעים. ירדנו לבטן האוניה. בדרך אמר מנהל כוח-אדם:

- ז'ורז' לא יאהב את זה אבל זה מה יש.

ירדנו וירדנו עוד ועוד עמוק בבטן האוניה עד שהגענו למטבח של ז'ורז'.

"זה הגאלי בוי החדש" אמר מנהל כוח-אדם.

"בחורה אצלי במטבח? לא לא לא!" אמר ז'ורז'

"לא צריך" אמר מנהל כוח אדם "אז בלי גאלי בוי. זה מה יש".

ז'ורז' צקצק בלשונו, הזעיף פניו ובלית ברירה הסכים.

יומיים לא אמרתי מילה. לא שאין לי מה להגיד אבל ז'ורז שישב בפינה שלו צקצק בלשונו על כל מה שעשיתי וגם הרגשתי שאם אני פותחת את הפה אני מקיאה. בסוף היום השני הושיט לי ז'ורז קנקן עם נוזל צהוב.

- תשתי, תשתי, זה יעזור לך.

זה היה מר וחמוץ אבל זה באמת העביר את הבחילה. הקרח נשבר. התברר שז'ורז' בעצם לא כל כך איום. שהוא בנה של אנט מרמלה שהיא אלופה בקובה וחריימה. ואז ראיתי את ז'ורז עושה חריימה.

שאלתי אותו: ז'ורז איך אתה יודע כמה שמן לשים? והוא הראה.

- ככה עושים עם השמן סיבוב כמו ברלה, ככה, ככה, ככה, עד שמגיעים לאמצע.

- ואיך אתה יודע כמה ירק לשים?

- תיראי, את רואה את הרווחים בשמן? ככה צריך להיות.

וכאן התגלה לי הסוד האמיתי של החריימה של ז'ורז'. את המלח הוא פיזר ככה "כמו השמן בכיוון ההפוך" וכשגמר לפזר עשה חמש חמסות בכף יד מלאה מכל התבשיל. אחר כך כיסה את הסיר במכסה, סגר את הקליפסים שלא יחליק מתנודות האוניה וישב לקצוץ את התיבול הסופי. הוא לקח שתי חבילות פטרוזיליה, חבילה כוסברה, ייבש אותם היטב וקצץ אותן דק דק בסכין מעוגלת בעלת שתי ידיות.

ברגע האחרון לפני שעלו המנות במעלית המיוחדת אל חדר האוכל המפואר, שאותו כלל לא ראיתי, עמד ז'ורז וניקה כל מנה מהטפטופים המיותרים ובזק מהתערובת כשהוא מתווה לכל צלחת סימן חמסה. אחר כך הייתי מכניסה את הצלחות למעלית האוכל שעלתה את כל הדרך אל חדר האוכל המפואר ובסוף הערב היה יורד רב החובל ואומר לז'ורז'.

- ז'ורז', החריימה היה מעווווווולה כל הכבוד.

השייט הסתיים.

חזרתי הביתה. התגייסתי, שרתי בשלישות, הכנתי המון קפה, ועשיתי מטבחים בלי סוף אבל אחרי המטבח של ז'ורז הם היו קטנים עלי. השתחררתי והכרתי את בעלי. תערובת של ייקה ומרוקאית. נו טוב, צריך לעשות רושם טוב. האבא הייקה כמו שאמרתי לא בעיה: להגיע בזמן, נעלים מצוחצחות וחולצה מגוהצת. והאימא? לשמחתי ראיתי את המודעה בעיתון: מועצת הדגה מארגנת תחרות של בישול דגים הטעם של אימא לגעפילטע פיש וחריימה. נרשמתי. התקבלתי.

הגיע יום הטעימות. הגעתי לאולם ושם פגשתי שורה של עשרים דודות  עם שיער כחול, מחוכים הדוקים ומחרוזות פנינים תואמות ולצידן תשע עשרה דודות עדויות בזהב ומפותחות מאד בחלק הדרומי. ואז ניגש אלי איש גבוה מזוקן ושאל:

- ילדה איפה אימא?

- למה אימא?

- לתחרות.

- אני מתחרה.

הוא צקצק בלשונו צקצוק מוכר משהו.

- כן? טוב, הגעפילטע פיש זה שמה.

- אני לחריימה.

- הוא צקצק בלשונו. נו, טוב.

הוא לקח מידי את הצלחת והדביק עליה את המספר 19.

משכתי ממנו את הצלחת, פתחתי את הכיסוי שעליה, שלפתי מהתיק את הקופסה עם הפטרוזיליה-כוסברה, פיזרתי על המנה והתוויתי חמסה בדיוק כמו ז'ורז'.

השופטים טעמו קודם כל את החריימה.

לכל מנה העירו, זו הייתה חריפה מדי, זו חריפה פחות, כאן חסר מלח, וכאן יש מתיקות זו מנה ממש דומה וגם זו קרובה. עד שהגיעו למנה 19, המנה שלי, והגבוה ההוא המפחיד היה מצקצק על כל מנה והצקצוק היה מוכר משהו.

ואז הוא נעץ את מזלגו בדג, טעם, ושוב נעץ את המזלג בדג, טעם עוד חתיכה ולא צקצק. הוא רק אמר בקול שמצד אחד היה בו תימהון ומצד שני הנאה.

- ככה... ככה.. בדיוק הדודה שלי אנט עושה את החריימה.

זה היה הבן דוד של ז'ורז.

זכיתי. לא במקום ראשון. מי ייתן לילדה פולניה מקום ראשון בחריימה עם הטעם של אימא?

מקום שני. פרס ניחומים שיט רומנטי זוגי לשלושה ימים על ספינת האהבה.

וחמותי? מאז שהתחתנה עם ייקה היא בכלל מעדיפה געפילטע פיש.

(חוה בן-צור, חברת המליאה בתיאטרון החדר, 0507-455-443)

הפכתי בתוך זמן קצר אתר בנייה בעיר שוקקת

אני עולה, אני צומח, הייתי לעובדה מוצקת.

מטפלים בגידולי, מרחיבים את היקפי

צמרת של אדריכלים וגדוד של פועלים זרים.

עם כל קומה אני תופח, אני בולט ומשתבח

אני נתחם, אני מתחם, אני סמלו של סטאטוס רם

לי מתאווים האוליגרכים הנישאים מעל העם

חולמים עלי אילי ממון, בניו של אלפיון עליון

ובמרחק של יריקה אחת

אתה נמצא, קורא את השיר, קפוא על המדרכה.

לא מכבר הגיעה לשכונת מגורי זוג רוקחים צעיר. הם רכשו בית מרקחת קטן בשכונה. שניהם גילאי שנות השלושים, מוסלמים ערבים ישראלים, זוג מקסים ומנומס מאד.

יום אחד נכנסתי לבית המרקחת ושמעתי את הרוקחת מדברת עם לקוחה בעברית תקנית מתובלת במבטא ערבי שקל לי לזהותו והוא אינו זהה למבטא המזרחי היהודי. אחרי שהלקוחה הלכה לה, שאלה אותי בחיוך לרצוני. עניתי לה בערבית "תביאי לי בבקשה (מן-פד'לכ ) כדורים כאלה וכאלה". חיוכה התרחב ואמרה לי, "יש לך ערבית טובה". הודיתי לה והיא שאלה אותי אם אני ממוצא עיראקי. הבטתי בה והיא הישירה מבט. הנהנתי לאות כן ושאלתי אותה, "איך זיהית שאני עיראקי?" ענתה לי, "בדיוק כמו שאתה זיהית שאני ערביה".

השיחה התנהלה בערבית. בבית המרקחת היינו רק שנינו. אילו היה עוד לקוח בסביבה לא הייתי מעז לדבר איתה ערבית. ברגע שנכנס מישהו עברתי מיד לעברית והיא עשתה כמוני. הרוקחת הצעירה ובעלה הפכו להיות הרוקחים שלנו, ואשתי הצטרפה לידידות הטובה והסימפטית הזאת.

יום אחד דיברנו על שירה והתברר לי שהיא עצמה שרה, ועברנו, איך לא, לאום-כלת'ום. שאלתי אותה על היצירה הכי מפורסמת של הזמרת האגדית: "אל-אטלאל". היא הופתעה מהשאלה ופלטה כאילו נגעתי בדבר מה קדוש "איך הגעת לזה? הרי זאת יצירה קלאסית, קונצרט שלם". סיפרתי לה על אבי ועל אהבתו לשירה הערבית ושירה טובה בכלל, ושהייתה לו קלטת של אום-כלת'ום ואת היצירה הזאת במיוחד אהב לשמוע כשהוא לוגם תה במרפסת דירתו ומתענג על הרגע.

שבוע לאחר מכן הביאה לי דיסק של "אל-אטלאל" וזה מאד ריגש אותי. הודיתי לה והלכתי הביתה לשמוע ולנסות להבין מדוע היה אבי כל כך מחובר לזה. הצלחתי גם אני להתחבר לשירה של הזמרת האגדית הזאת, שמרגשת בסלסוליה הקסומים מיליוני בני אדם, ולרגע נשאבתי גם אני לקסם הזה. הרוקחת המקסימה הזאת חיברה אותי מחדש לרגעים היפים של אבי שהלך לעולמו לפני שתים עשרה שנים.

(חזי צדיק)

אום-כולת'ום: אל-אטלאל, על חורבות האהבה

תירגם מערבית סלמאן מצלחה

(4 בתים ראשונים)

הו, לבי, אל נא תשאל היכן האהבה

מגדלים מדמיון היא הייתה ואיננה.

השקני, אחר לגום על שרידי חורבותיה

וספר עלי, כמו הדמע שסיפר עליה

איך הלכה האהבה וכבתה לה

והפכה אך מלים של יגון מייסר.

לא אשכח איך ניסית לפתותני

במתק שפתים ענוגות.

והיד שהושטה אלי,

מתוך הגלים, כמו יד המושטת לטובע.

והאור בעיניך חלומם של נוסעי המדבר.

איפה הוא אותו המאור.

הו, אהוב שנחתתי יום אחד בסבך ענפיו,

בתשוקה מרחפת אני שרה.

צעדיך איטיים כשל ילד מפונק,

כשל איש שהכול יכול.

ערגתי אליך צורבת צלעותיי.

הפרידה גחלים לוחשות בעורקי.

הב לי את חרותי, התר את ידי.

הב, את כולי נתתי, לא חסכתי דבר.

הו, מאזיקיך דממו פרקי.

למי אותירם ואותי לא הותירו.

למה אשמור אמונים, ואתה לא שמרת.

עד מתי זה השבי, כשכל העולם מונח לרגלי...

רֹאשְׁךָ מֻטָּל עָרוּף

בְּתֹם קְרָבוֹת אֲבוּדִים.

כְּשֶׁאֲלַקֵּט אֶת שְׂרִידֵי אַהֲבָתִי בְּשָׂדוֹת עֲשֵׁנִים,

אֶשְׁזֹר לוֹ זֵר פִּרְחֵי-זִכְרִינִי

שֶׁקָּטַפְתִּי לְכָל הַיְשֵׁנִים.

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 03.06.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
סדר יום (משוער):

1. מה קורה?:  סבב דיבור אישי. כל מי שרוצה, יכול לומר כל דבר בכל נושא.

2. רצף חימום: תנועה, צליל, מלל. רענון מודעות אישית. קל ומתאים לכול. אפשר לצפות.

3. מנחה-שחקן: אחד עם אחד. חוויה אישית באמצעות טקסט נתון.

4. פרשת השבוע: שיחה בענייני פרשת השבוע בתורה, מנקודת מבטו של אדם-יוצר.

5. במה פתוחה: הצגת קטעי משחק, מחזות, שירה.

6. סרט קצר: (אופציה)

7. תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

8. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

9. כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה.
10. אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

יומן ההיריון שלי

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא.

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

15.6 בשעה 20:30,  16.6 בשעה 21:00.

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

הקטע הבא צולם בחדר:

אנא, פאיזה 

הצגתה של יפה תוסיה כהן

המונודרמה זוכת פרס ראשון בפסטיבל 'תיאטרונטו 2000' ב'הבימה'.

בעקבות סיפורה האמיתי של הזמרת המצרית האגדית פאיזה רושדי, אימא של יפה.

פאיזה התחילה קריירה של זמרת כילדה בקהיר, עלתה לארץ לאחר קום המדינה, וניהלה כאן קריירה משגשגת תחת כנפיה של רשות השידור.

סיפורה של אישה צבעונית ומעוררת השראה באופייה ובהתמודדותה. סיפור יחסיה עם בתה היחידה, שנולדה בישראל. האם הן דומות על אף הכול? האם גורל הוא דבר שנקבע מראש?

הצגה שמביאה את קסם המזרח עם סיפור מרגש, ושפע של דמויות מצחיקות ומרגשות.

ב- 30 במאי, יום ב', בשעה 20:30, בתיאטרון גבעתיים, רחוב רמז 40, גבעתיים.

למשפחת תיאטרון החדר, 50 ש"ח במקום 65 ש"ח. קוד 1303 בקופה בטלפון 03-7325340.

פאיזה רושדי בטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70:

פסטיבל "צו קריאה"

פסטיבל "צו קריאה" לקריאה מבוימת של מחזאות ישראלית מקורית מתקיים זו השנה  השישית בצוותא. במאים ושחקנים נרתמים למשימה המאתגרת - לתת למילים את מכת החיים הראשונה שלהם. זו הפקה בפני עצמה. קנה המידה היחידי הוא המילה הכתובה.

הפסטיבל יתקיים השנה בימים 23-25/6/11.

מחיר מיוחד לסטודנטים 20 שח לכרטיס. כרטיסים בקופות צוותא טל. 03-6950156

לוח זמנים:

יום חמישי 23/6: 20:00 - חלום של גבר / רותם ברוכין,  21:30 - מועדון המלאכים / טל בן בינה.

יום שישי 24/6: 12:00 - לורג גיל / אברהם אריאל,  13:30 - כל יום חמישי / אלירן כספי.

יום שבת 25/6: 19:00 - כלוב / עידו סתר,  20:30 - קלבסה / טל זגרבה,  22:00 - טקס סיום.

תודה, ענת נוי – שיווק צוותא 

"יש לי בלעדיות"

תולעת ספרים, הוצאת מסדה שמחים להזמינכם להשקת הספר "יש לי בלעדיות", מאת העיתונאי ירמי עמיר

בתוכנית: להקת הג'ז The New Orleans function jazz band (בחסות הגב' אלי רוזנפלד)

הזמרת מאיה בורשטיין בליווי הגיטריסט עומר ברגר.

שיחה קצרה בנושא: "עיתונאי זה לא מקצוע, זה מצב נפשי".

הספר "יש לי בלעדיות" יוצע לאורחים במחיר מוזל, עם הקדשה אישית של המחבר.

האירוע יתקיים ביום ראשון ה-5 ליוני בשעה 19:30, בחנות הספרים "תולעת ספרים", כיכר רבין 9, תל אביב. הכניסה חופשית.

יום עיון

החוג ללימודי התיאטרון והארכיון הישראלי לתיאטרון, מודיעים על יום עיון המוקדש למערכת היחסים בין הרצל לתיאטרון.

רק לעתים רחוקות מתייחסים אל הרצל כאיש תיאטרון, אך למעשה הקריירה התיאטרונית שלו הייתה משמעותית וחשובה הן כמחזאי והן כמבקר תיאטרון, שפעל במסגרת התיאטרון הווינאי הפורח של סוף המאה ה-19. ביצירתו הדרמטית הציג הרצל את הבעייתיות של הקיום היהודי בגולה ואת הצורך למצוא פתרון למצב זה. ניתן אף לומר שהתיאטרון יכול להיתפס כגרעין לחזון המדיני שלו.

יום העיון ייערך בארכיון הישראלי לתיאטרון באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ביום חמישי כ"ט באייר תשע"א (2 ביוני 2011) החל משעה 17.00 עד 20.00.

לפרטים על יום העיון נא צרו קשר אתנו בדוא"ל: moraly@mscc.huji.ac.il

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית: kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה.
יהודית קונפורטי

טראנס תיאטרוני במדבר

סדנת weekend

סדנאות העשרה משחקית. שחקנים במאים ובוגרי בתי ספר למשחק. ברחף - 10 דקות מערד, נפגשים לסופשבוע מול נוף מדברי קסום ובראשיתי ליצירה וחקירה משחקית, גם קבוצתית וגם אישית. סדנאות הטראנס התיאטרוני מתקיימות כבר שנה רביעית ומיועדות גם לסטודנטים, וליוצרים מתחומים שונים (מוסיקה, מחול, כתיבה). עם היוצרת והבמאית איילת רון: "גוויותיי ורבותי" בתיאטרון המעבדה, "היידי בת זונה", הנחתה סדנאות משחק באוניברסיטת ניו יורק. מנחה אורחת - אסתי זקהיים.

הסדנה תתמקד בבניית דמות דרך הרחבת עולם הדימויים של השחקן, תוך שימוש בייחוד האישי. הסדנה הקרובה מתקיימת ב: 24-25 ליוני.

לאנשי החדר – הנחה. לפרטים והרשמה: 03-5250696, או במייל: Trance.theatre@gmail.com

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

תרבות קולנוע

שלום רב, 

שמחה לבשר על הולדת התוכנית לתואר שני MA בתרבות הקולנוע באוניברסיטת חיפה.

שולחת לכם הזמנה אישית לאירוע הפתיחה של התוכנית בשיתוף עם סינמטק חיפה ואגודת הסטודנטים. האירוע יתקיים בסינמטק חיפה. פרטים על התוכנית ניתן למצוא באתר שלנו http://film.haifa.ac.il  בפייסבוק חפשו: תואר שני בתרבות הקולנוע אוניברסיטת חיפה. להתראות בפייסבוק ובאירוע.

http://www.bbdo-i.co.il/gitam/haifa_uni/2243_Cinema/

אירוע פתיחת התכנית, סינמטק חיפה, 2.6.2011, בשעה 18:00.

שלכם, איבון קוזלובסקי גולן, ראש התוכנית לתואר שני MA בתרבות הקולנוע, אוניברסיטת חיפה

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

צלמת

צלמת מקצועית המתמחה בצילומי תדמית ובוקים. לאנשי החדר - מחירים מוזלים.

גילה שוסטר, 054-2473552, contact@gilashuster.com , www.gilashuster.com

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------