כשהכרתי את בעלי הייתי כמובן צריכה להרשים את הוריו, אבא ייקה ואימא מרוקאית. האבא הייקה לא היווה בעיה: להגיע בזמן, נעלים מצוחצחות וחולצה מגוהצת, והאימא המרוקאית זה סיפור אחר לגמרי. זה התחיל שנתיים קודם.

 

הייתי בת שמונה עשרה וחצי ומיואשת לגמרי. נפרדתי מהחבר שלי, רבתי עם אימא שלי בלי הפסקה, דחו לי את הגיוס לאוקטובר וידעתי שבטח אשרת בקריה ואת כל השרות הצבאי שלי אבלה בהכנת קפה לקצין שחצן, שמירות ותורנויות מטבח. הייתי צריכה משהו אחר, הרפתקה, וכמי שגדלה על קו אונידין וספינת האהבה החלטתי שהפלגה בים זה בדיוק הפתרון המתאים לי.

 

ארזתי מזוודה, נעלי עקב, שמלה ארוכה אדומה שלבשתי במסיבת הסיום ואת בגד הים האדום. נסעתי לחיפה, שדרות העצמאות, בית צים, הלשכה לימאים, מחלקת גיוס כוח אדם.

מצאתי את עצמי במסדרון ארוך. מקצה המסדרון נשמעו צעקות שהלכו וגברו ככל שהתקרבתי למשרדו של מנהל כוח-האדם. כשהגעתי לפתח הדלת ראיתי איש גבוה אדום ומזיע שצעק לתוך שפופרת הטלפון "או שאתה מגיע לכאן מיד או שאתה לא תעבוד אצלי יותר. איפה אני אמצא גאלי בוי שעתיים לפני ההפלגה", וטרק. כשהוא מסנן: כוססס.

 

- כן, נבח לעברי כשראה אותי.

- א.. אני מחפשת עבודה על אניית נוסעים.

- בת כמה את?

- ש... שמונה עשרה.

- והגיוס?

- ב... באוקטובר.

- פספורט?

- הנה... 

- את יודעת לעבוד במטבח?

- בטח.

- את יכולה להתחיל עכשיו?

- כן.

- איך קוראים לך?

- חוה

- טוב, את תהיי הגאלי בוי, בואי, אני אקח אותך לפני שהאוניה זזה.

הגענו לנמל. האוניה הייתה ענקית וגם היה לה ריח לא כל כך נעים. ירדנו לבטן האוניה. בדרך אמר מנהל כוח-אדם:

- ז'ורז' לא יאהב את זה אבל זה מה יש.

ירדנו וירדנו עוד ועוד עמוק בבטן האוניה עד שהגענו למטבח של ז'ורז'.

"זה הגאלי בוי החדש" אמר מנהל כוח-אדם.

"בחורה אצלי במטבח? לא לא לא!" אמר ז'ורז'

"לא צריך" אמר מנהל כוח אדם "אז בלי גאלי בוי. זה מה יש".

ז'ורז' צקצק בלשונו, הזעיף פניו ובלית ברירה הסכים.

 

יומיים לא אמרתי מילה. לא שאין לי מה להגיד אבל ז'ורז שישב בפינה שלו צקצק בלשונו על כל מה שעשיתי וגם הרגשתי שאם אני פותחת את הפה אני מקיאה. בסוף היום השני הושיט לי ז'ורז קנקן עם נוזל צהוב.

- תשתי, תשתי, זה יעזור לך.

זה היה מר וחמוץ אבל זה באמת העביר את הבחילה. הקרח נשבר. התברר שז'ורז' בעצם לא כל כך איום. שהוא בנה של אנט מרמלה שהיא אלופה בקובה וחריימה. ואז ראיתי את ז'ורז עושה חריימה.

שאלתי אותו: ז'ורז איך אתה יודע כמה שמן לשים? והוא הראה.

- ככה עושים עם השמן סיבוב כמו ברלה, ככה, ככה, ככה, עד שמגיעים לאמצע.

- ואיך אתה יודע כמה ירק לשים?

- תיראי, את רואה את הרווחים בשמן? ככה צריך להיות.

 

וכאן התגלה לי הסוד האמיתי של החריימה של ז'ורז'. את המלח הוא פיזר ככה "כמו השמן בכיוון ההפוך" וכשגמר לפזר עשה חמש חמסות בכף יד מלאה מכל התבשיל. אחר כך כיסה את הסיר במכסה, סגר את הקליפסים שלא יחליק מתנודות האוניה וישב לקצוץ את התיבול הסופי. הוא לקח שתי חבילות פטרוזיליה, חבילה כוסברה, ייבש אותם היטב וקצץ אותן דק דק בסכין מעוגלת בעלת שתי ידיות.

 

ברגע האחרון לפני שעלו המנות במעלית המיוחדת אל חדר האוכל המפואר, שאותו כלל לא ראיתי, עמד ז'ורז וניקה כל מנה מהטפטופים המיותרים ובזק מהתערובת כשהוא מתווה לכל צלחת סימן חמסה. אחר כך הייתי מכניסה את הצלחות למעלית האוכל שעלתה את כל הדרך אל חדר האוכל המפואר ובסוף הערב היה יורד רב החובל ואומר לז'ורז'.

- ז'ורז', החריימה היה מעווווווולה כל הכבוד.

השייט הסתיים.

 

חזרתי הביתה. התגייסתי, שרתי בשלישות, הכנתי המון קפה, ועשיתי מטבחים בלי סוף אבל אחרי המטבח של ז'ורז הם היו קטנים עלי. השתחררתי והכרתי את בעלי. תערובת של ייקה ומרוקאית. נו טוב, צריך לעשות רושם טוב. האבא הייקה כמו שאמרתי לא בעיה: להגיע בזמן, נעלים מצוחצחות וחולצה מגוהצת. והאימא? לשמחתי ראיתי את המודעה בעיתון: מועצת הדגה מארגנת תחרות של בישול דגים הטעם של אימא לגעפילטע פיש וחריימה. נרשמתי. התקבלתי.

 

הגיע יום הטעימות. הגעתי לאולם ושם פגשתי שורה של עשרים דודות  עם שיער כחול, מחוכים הדוקים ומחרוזות פנינים תואמות ולצידן תשע עשרה דודות עדויות בזהב ומפותחות מאד בחלק הדרומי. ואז ניגש אלי איש גבוה מזוקן ושאל:

- ילדה איפה אימא?

- למה אימא?

- לתחרות.

- אני מתחרה.

הוא צקצק בלשונו צקצוק מוכר משהו.

- כן? טוב, הגעפילטע פיש זה שמה.

- אני לחריימה.

- הוא צקצק בלשונו. נו, טוב.

הוא לקח מידי את הצלחת והדביק עליה את המספר 19.

משכתי ממנו את הצלחת, פתחתי את הכיסוי שעליה, שלפתי מהתיק את הקופסה עם הפטרוזיליה-כוסברה, פיזרתי על המנה והתוויתי חמסה בדיוק כמו ז'ורז'.

 

השופטים טעמו קודם כל את החריימה.

לכל מנה העירו, זו הייתה חריפה מדי, זו חריפה פחות, כאן חסר מלח, וכאן יש מתיקות זו מנה ממש דומה וגם זו קרובה. עד שהגיעו למנה 19, המנה שלי, והגבוה ההוא המפחיד היה מצקצק על כל מנה והצקצוק היה מוכר משהו.

 

ואז הוא נעץ את מזלגו בדג, טעם, ושוב נעץ את המזלג בדג, טעם עוד חתיכה ולא צקצק. הוא רק אמר בקול שמצד אחד היה בו תימהון ומצד שני הנאה.

- ככה... ככה.. בדיוק הדודה שלי אנט עושה את החריימה.

זה היה הבן דוד של ז'ורז.

 

זכיתי. לא במקום ראשון. מי ייתן לילדה פולניה מקום ראשון בחריימה עם הטעם של אימא?

מקום שני. פרס ניחומים שיט רומנטי זוגי לשלושה ימים על ספינת האהבה.

וחמותי? מאז שהתחתנה עם ייקה היא בכלל מעדיפה געפילטע פיש.

 

(חוה בן-צור, חברת המליאה בתיאטרון החדר, 0507-455-443)