לא מכבר הגיעה לשכונת מגורי זוג רוקחים צעיר. הם רכשו בית מרקחת קטן בשכונה. שניהם גילאי שנות השלושים, מוסלמים ערבים ישראלים, זוג מקסים ומנומס מאד.

 

יום אחד נכנסתי לבית המרקחת ושמעתי את הרוקחת מדברת עם לקוחה בעברית תקנית מתובלת במבטא ערבי שקל לי לזהותו והוא אינו זהה למבטא המזרחי היהודי. אחרי שהלקוחה הלכה לה, שאלה אותי בחיוך לרצוני. עניתי לה בערבית "תביאי לי בבקשה (מן-פד'לכ ) כדורים כאלה וכאלה". חיוכה התרחב ואמרה לי, "יש לך ערבית טובה". הודיתי לה והיא שאלה אותי אם אני ממוצא עיראקי. הבטתי בה והיא הישירה מבט. הנהנתי לאות כן ושאלתי אותה, "איך זיהית שאני עיראקי?" ענתה לי, "בדיוק כמו שאתה זיהית שאני ערביה".

 

השיחה התנהלה בערבית. בבית המרקחת היינו רק שנינו. אילו היה עוד לקוח בסביבה לא הייתי מעז לדבר איתה ערבית. ברגע שנכנס מישהו עברתי מיד לעברית והיא עשתה כמוני. הרוקחת הצעירה ובעלה הפכו להיות הרוקחים שלנו, ואשתי הצטרפה לידידות הטובה והסימפטית הזאת.

 

יום אחד דיברנו על שירה והתברר לי שהיא עצמה שרה, ועברנו, איך לא, לאום-כלת'ום. שאלתי אותה על היצירה הכי מפורסמת של הזמרת האגדית: "אל-אטלאל". היא הופתעה מהשאלה ופלטה כאילו נגעתי בדבר מה קדוש "איך הגעת לזה? הרי זאת יצירה קלאסית, קונצרט שלם". סיפרתי לה על אבי ועל אהבתו לשירה הערבית ושירה טובה בכלל, ושהייתה לו קלטת של אום-כלת'ום ואת היצירה הזאת במיוחד אהב לשמוע כשהוא לוגם תה במרפסת דירתו ומתענג על הרגע.

 

שבוע לאחר מכן הביאה לי דיסק של "אל-אטלאל" וזה מאד ריגש אותי. הודיתי לה והלכתי הביתה לשמוע ולנסות להבין מדוע היה אבי כל כך מחובר לזה. הצלחתי גם אני להתחבר לשירה של הזמרת האגדית הזאת, שמרגשת בסלסוליה הקסומים מיליוני בני אדם, ולרגע נשאבתי גם אני לקסם הזה. הרוקחת המקסימה הזאת חיברה אותי מחדש לרגעים היפים של אבי שהלך לעולמו לפני שתים עשרה שנים.

(חזי צדיק)

 

אום-כולת'ום: אל-אטלאל, על חורבות האהבה

תירגם מערבית סלמאן מצלחה

(4 בתים ראשונים)

 

הו, לבי, אל נא תשאל היכן האהבה

מגדלים מדמיון היא הייתה ואיננה.

השקני, אחר לגום על שרידי חורבותיה

וספר עלי, כמו הדמע שסיפר עליה

איך הלכה האהבה וכבתה לה

והפכה אך מלים של יגון מייסר.

 

לא אשכח איך ניסית לפתותני

במתק שפתים ענוגות.

והיד שהושטה אלי,

מתוך הגלים, כמו יד המושטת לטובע.

והאור בעיניך חלומם של נוסעי המדבר.

איפה הוא אותו המאור.

 

הו, אהוב שנחתתי יום אחד בסבך ענפיו,

בתשוקה מרחפת אני שרה.

צעדיך איטיים כשל ילד מפונק,

כשל איש שהכול יכול.

ערגתי אליך צורבת צלעותיי.

הפרידה גחלים לוחשות בעורקי.

 

הב לי את חרותי, התר את ידי.

הב, את כולי נתתי, לא חסכתי דבר.

הו, מאזיקיך דממו פרקי.

למי אותירם ואותי לא הותירו.

למה אשמור אמונים, ואתה לא שמרת.

עד מתי זה השבי, כשכל העולם מונח לרגלי...