חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

אפילוג – קטע 2

מיהו הנתרן הנפלא? בדומה לאמן הטרפז של קפקא, המסרב לרדת מהטרפז שלו ועובר לגור עליו, הנתרן הוא אמן המנסה לפרוץ את עולם החומר הגשמי, להתאחד עם עולם טרנסנדנטלי: מרוחק, שגיב וטהור.

אבל ההמונים רוצים כוכב, אל בשר ודם. הם רוצים להשתעשע. ויש להודות: האמן הנתרן אינו אוהב אדם.

זעמו של הנתרן, סכסוכיו עם בני אדם, תגרות הידיים, שייכים לעולמו של אלוני. אלוני זעם על אביו המכה אותו, הכה בעצמו אחרים, בז לחבריו בתנועת "מכבי" על צרות אופקיהם, כמו שכתב ביומנו, נרתע מהרֶשע שפגש בו במלחמת העצמאות, כמו שתיעד בסיפוריו. כמו הנתרן, הפך אלוני לאליל שהכול מצפים למעלליו, אבל הוא חש זר בין מעריציו. הוא חשש שיֵהפך בדרן בגלל אופקיהם הצרים ודרישתם לבידור. "בסוף אתה נהיה כמו שהם רוצים שתהיה. דייסה. בידור... אני חשבתי שאני מלך", אומר סְמוּל וָאלִיגוּרָא בהצוענים של יפו.

ההמונים קראו בשמו של נסים אלוני, אבל בדרך כלל לא הבינו אותו, והוא לעג לבורותם במחזותיו: כשכתב את הנסיכה האמריקאית שיבץ במחזה ציטוטים ואזכורים תרבותיים שרק מעטים יכלו לזהות את כולם: המשוררים הרומנטיים, צ'כוב, שייקספיר, המיתולוגיה היוונית. הוא העליב אותם בפניהם על אחידותם ואפרוריותם: "אפור אפור אפור, זוהי בּוֹגוֹמַנְיָה הגדולה, הדמוקרטית! הבגד אפור, הבתים אפורים, הלב אפור"...

כשהקהל לא בא למחזה המופת הנסיכה האמריקאית תיאר את ההמונים כחבורת פרימיטיביים על אי בודד במחזה המהפכה והתרנגולת. בגלל בורותם נאלץ לסגור את תיאטרון "העונות". הוא שנא את הגברות השמנות עם השמלות הפרחוניות שבאות לתיאטרון עם כרטיס מינוי...