האיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי, התנועה, הצליל, התמונה והמילה, הם שליחים של קשר. כל אחד מאתנו מקבל את השליחים הללו על פי דרכו. אי אפשר לנבא מה יתרחש בתודעתו של האדם לכשיאמר מילים של אהבה. אי אפשר לנבא מה תעשינה מילים של אהבה לזולתנו, שעה שיקבל אותן מאתנו. אנחנו מאמינים כי מה שמתרחש בתוך האדם הוא אוטונומי, או לפחות שואף להיות כזה, וזהו מקור יופיו וגדולתו.

היצירה האנושית היא תופעת-על שמכילה בתוכה את כל מה שנולד ומתפתח מתוך האדם היוצר. יש בה מחומרת הפיתוח התבוני המסודר, יחד עם חירות התחושה והרגש המיידי. מבחינה זו אין מוקדם ומאוחר ביצירה.

תכלית היצירה היא קשר של תיקון בין אדם לזולתו, להטבת מצבו של האדם. הטקסט הוא הכלי. יש טוענים שכל טקסט הוא מוגבל, אבל זוהי טענה חמקנית. הטקסט קיים. למה הדבר דומה? למי שטוען כי יצר לב האדם רע מנעוריו או טוב מנעוריו. טענה שאין לה כל קשר ליצר, אלא למה שנעשה באמצעותו. היצר קיים והוא מספק את האנרגיה הדרושה לתקומתה של יצירה או לחורבנה.

אם נפתח את עצמנו פנימה והחוצה נוכל לחוות את הקשר - בתחום האירוע האמנותי, שהוא המשל לחיים, וגם במציאות שהיא הנמשל. מערכת היחסים שבין הטקסט הנתון, שהוא נתח של היסטוריה, לבין החוויה האישית המיידית והאותנטית של האדם, היא אחת מהתופעות המסתוריות והמרתקות באדם,...

אִישׁ לֹא רָאָה מַה שֶׁעָשִׂיתִי בֵּינָתַיִם לְיַד הַגָּדֵר.

אֲנָשִׁים עָסְקוּ בְּהוֹבָלַת פְּסַנְתֵּרִים וּשְׁטִיחִים

לֹא לָהֶם, בְּהַרְתָּחַת  מֵי הַשְּׁתִיָּה.

אֲנָשִׁים אֲחֵרִים הָלְכוּ עִם יָדַיִם לְמַעְלָה.

זֶה לֹא הָיָה חֲלוֹם.  כָּל-כַּךְ יָבֵשׁ לִי בַּפֶּה

וּמֵי הַשְּׁתִיָּה עוֹד רוֹתְחִים

וּבְכֵן מִבַּעַד לַגָּדֵר אֲנִי עוֹשָׂה מִסְחָר בִּשְׂפַת יָדַיִם:

מַסְטִיק מִפֶּה רָטֹב לְפֶה יָבֵשׁ תְּמוּרַת פְּרוּסָה

עִם חֶמְאָה מְלוּחָה מֵהַחֲבִילוֹת שֶׁבָּאוּ מֵאֲמֶרִיקָה.

אֲנִי מַבִּיטָה בָּהּ וְהִיא בִּי, לוֹעֲסוֹת, לֹא מְחַיְּכוֹת.

זְבוּבִים שֶׁאָכְלוּ מֻגְלָה מֵעֵינֶיהָ מִתְיַשְּׁבִים עַל עֵינַי.

מֵי הַשְּׁתִיָּה שֶׁרָתחו כבר פושרים.

כָּכָה זֶה הָיָה בְּיוּלִי 1948

כְּשֶׁפִּנּוּ אֶת הַנָּשִׁים וְהַיְּלָדִים לְיָפוֹ הַכְּבוּשָׁה

וּמִשְׁנֵי עֶבְרֵי הַגָּדֵר הִסְתּוֹבְבוּ פְּלִיטִים.

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר בשפה הערבית תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

35. נשא: במדבר, ד' - ז',21

"וידבר יהוה אל משה לאמור: נשא את ראש בני גרשון".

פרשת נשא היא הארוכה ביותר בחומש: 176 פסוקים. תחילתה היא המשך לקודמת, פרשת במדבר: תיאור המשימות המוטלות על בתי האב משבט לוי בעבודת המשכן. בני גרשון מבן שלושים ועד חמישים שנה מצווים לעבוד במשכן: לשאת את יריעות האוהל וכל המחיצות שמסביב למזבח ולקודש הקודשים. בני מררי ממונים על העמודים והבריחים של המקדש, וכן הלאה.

לאחר מכן בא מפקד בני בתי האב, משבט לוי, הכשרים למשימות קהילתיות אלו:

בני הקהתי 2750 איש.

בני גרשון 2630 איש.

בני מררי 3200 איש.

סך הכול בני לוי המופקדים על עבודת המשכן 8580 איש!

המונח שמשתמש המקרא לעבודה זו היא "לצבוא צבא". כלומר, להתאסף לשירות בתפקיד.

פרק ה': טיהור המחנה ממצורעים.

האל העברי הופך לישות בלתי מושגת בחושים. בקודש הקודשים אין פסל או תמונה. האל חדל להיות מוגשם בחומר, והופך לדימוי פנימי בתודעתו של המאמין. כל מה שניתן לומר עליו הוא שמות תואר ותיאור מעשיו, אבל הוא עצמו אינו ניתן לתיאור. למשל: ניתן לתאר את המלאכים, השרפים והכרובים שסביב האל - אבל לא את האל עצמו. אל כזה הוא בעל כוח השפעה מרבי על המאמין, משום שאינו תלוי ביחסים המשתנים של המאמין עם עצמים חיצוניים פיזיים, אלא במיקומו של האל בתודעת המאמין והגדרתו כתופעה קבועה שאינה נתונה לשינוי, ועל כן כמעט בלתי ניתנת להכחשה.

אל זה מתקבע בקשר אל הזיכרונות המיתולוגיים של כל אדם כפרט, אל הרגעים הראשונים של חייו שבהם היה תלוי, לשבט או לחסד, בכוחות עצומים ממנו, ההורים או בני אדם אחרים שגורלו נתון היה בידיהם והם טיפלו בו. לאחר מכן מתגלמת חווית תלות זו במושגים החברתיים של האלוהות. חווית התלות המיתולוגית מתעוררת מעת לעת, עם הצורך במשען רוחני או פיזי, והיא חוזרת ומנציחה את המושגים החברתיים של האלוהות.

האדם האנימיסטי או הפאגאני יכול היה להחליף אלים ולעבור מעבודת אל אחד למשנהו, על פי צרכיו ומשאלותיו. אם היה זקוק לאלת הפריון עשתורת היה סוגד לה. היה זקוק לאלי החקלאות, עבד לבעל או שלחין. האל המומחש אצלו בתופעות טבע או בפסלי אבן ותמונות, היה בעל צורה פיזית, מתווך מוחשי לחוויית התלות המיתולוגית הטבועה בכל אדם. עבודת האל המיוצג בפסל ובתמונה יכלה להיעשות מתוך שתי דרכים של אמונה: האמונה בפסל כמכיל בתוכו את האל עצמו, והאמונה שהפסל הוא רק מייצג האל.

האל העברי בהיותו מושג מופשט, ביטל את התיווך המוחשי בפסלי אבן ותמונות והתקשר ישירות אל החוויות המיתולוגיות האישיות של האדם, ומכאן כוחו הרב. קשה יהיה "להחליף" אותו כמי שמחליפים ריהוט או בגד, קשה אף יותר מהקושי שב"החלפת" חוויות ילדות.

האל העברי הוא מושג המתקשר לכל תחושה, תמונה, מחשבה ורגש. הוא מתקשר אל האושר הקטן והגדול ביותר, אל הפחדים הקטנים והגדולים ביותר. האל מתקיים בתודעתו של האדם המאמין. פירושו של דבר שקיומו של האל תלוי במאמין, ומערכת האמונות והדעות של המאמין ביחס לאל מאשרות את קיומו התודעתי של האל. כל ניסיון להוכיח את קיומו האובייקטיבי של האל, נידון לכישלון או תלוי באמונתו של הפרט. למה הדבר דומה? לאדם היורה חץ אל עבר משטח חלק ואחר-כך הוא מסמן את המטרה סביב לחץ. החץ הוא אמונתו של האדם בקיומו של האל והמטרה היא האל. אבל גם כאן, כמו במקרה של אל מומחש בפסל ובתמונה, תיאור מעשיו של האל מלמד על צרכיו ומשאלותיו של המאמין.

("אמרת שאת לא מאמינה באלוהים, אבל אמרת גם שאלוהים מנחם אותך. זאת אומרת שאת בוחרת. את בוחרת להאמין או שלא להאמין. אם כך, את יכולה לברוא את האלוהים שלך בצלמך, ולתת לו את התפקיד של בורא האדם. ואז האלוהים יכול לנחם אותך. יש בזה תקווה". "דם" – מחזה: א. אוריין)

אנו מניחים כי לכל אדם יש מקורות אושר ומקורות של סבל, הטמונים בהיסטוריה האישית שלו. אלו קובעים את תגובותיו לעתיד. בספרו של ג'ורג' אורוול "1984", מתואר בית כלא שבו יש חדר אחד מיוחד, חדר 101, שכל האסירים פוחדים ממנו, כי בו מזומן לכל אסיר אותו גירוי מסוים הגורם לו לפחד הגדול ביותר שהוא מכיר. לגיבור הסיפור יש פחד מעכברושים. על כן, כשמכניסים אותו אל החדר הזה הוא מוצא בו עכברושים. האל יכול לסמל את מה שגורם לסבל הגדול מכל ואת מה שגורם לאושר הגדול מכל. זה שבידו היכולת להפעיל אושר וסבל, נחשב למקביל בכוחו לאל. אצל ג'ורג' אורוול זהו "האח הגדול" המופיע בפני האזרחים כתמונה על מסך. "האח הגדול" מסמן קירבה ואינטימיות משפחתית, אבל הוא גם מקור האימה והצייתנות של האזרח והוא מוגשם בתמונה...

10

  הַאִם אוּכַל לָגַעַת עַד אֵין קֵץ

בְּכַפּוֹת רַגְלַי

וְלָחוּשׁ אֹשֶר וּשְׁלֵמוּת?

כְּבָר מִזְּמַן לֹא הֶחְלַפְתִּי אֶת עַמּוּד שִׁדְרָתִי

גַּם אֶת אָזְנַי,

עָלַי לְהַצְדִּיק אֶת קִיּוּמוֹ שֶׁל הָאַף

לְהַצְדִּיק אֶת קִיּוּמָן שֶׁל הַזְּרוֹעוֹת

לְהוֹכִיחַ אֶת נוֹכְחוּתָן שֶׁל בִּרְכַּי וִירֵכַי

וּלְהִתְגָּרוֹת בְּמִשְׁקָלָן.

רְצוֹנִי הוּא חוּט הַמְחַבֵּר בֵּין כָּל נְקֻדּוֹת הַכֹּחַ בְּגוּפִי

      בִּלְתִּי צָפוּי

כְּשֶׁאֲנִי מִתְלַבֵּט וּמִתְרַגֵּשׁ וּמִסְתּוֹבֵב עַל צִירִי

סוֹבֵב וּמִסְתּוֹבֵב סוֹבֶבֶת וּמִסְתּוֹבֶבֶת

וּבַתָּוֶךְ הַנְּקֻדָּה הַדּוֹמֶמֶת – אֲנִי.

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

אפילוג – קטע 2

מיהו הנתרן הנפלא? בדומה לאמן הטרפז של קפקא, המסרב לרדת מהטרפז שלו ועובר לגור עליו, הנתרן הוא אמן המנסה לפרוץ את עולם החומר הגשמי, להתאחד עם עולם טרנסנדנטלי: מרוחק, שגיב וטהור.

אבל ההמונים רוצים כוכב, אל בשר ודם. הם רוצים להשתעשע. ויש להודות: האמן הנתרן אינו אוהב אדם.

זעמו של הנתרן, סכסוכיו עם בני אדם, תגרות הידיים, שייכים לעולמו של אלוני. אלוני זעם על אביו המכה אותו, הכה בעצמו אחרים, בז לחבריו בתנועת "מכבי" על צרות אופקיהם, כמו שכתב ביומנו, נרתע מהרֶשע שפגש בו במלחמת העצמאות, כמו שתיעד בסיפוריו. כמו הנתרן, הפך אלוני לאליל שהכול מצפים למעלליו, אבל הוא חש זר בין מעריציו. הוא חשש שיֵהפך בדרן בגלל אופקיהם הצרים ודרישתם לבידור. "בסוף אתה נהיה כמו שהם רוצים שתהיה. דייסה. בידור... אני חשבתי שאני מלך", אומר סְמוּל וָאלִיגוּרָא בהצוענים של יפו.

ההמונים קראו בשמו של נסים אלוני, אבל בדרך כלל לא הבינו אותו, והוא לעג לבורותם במחזותיו: כשכתב את הנסיכה האמריקאית שיבץ במחזה ציטוטים ואזכורים תרבותיים שרק מעטים יכלו לזהות את כולם: המשוררים הרומנטיים, צ'כוב, שייקספיר, המיתולוגיה היוונית. הוא העליב אותם בפניהם על אחידותם ואפרוריותם: "אפור אפור אפור, זוהי בּוֹגוֹמַנְיָה הגדולה, הדמוקרטית! הבגד אפור, הבתים אפורים, הלב אפור"...

כשהקהל לא בא למחזה המופת הנסיכה האמריקאית תיאר את ההמונים כחבורת פרימיטיביים על אי בודד במחזה המהפכה והתרנגולת. בגלל בורותם נאלץ לסגור את תיאטרון "העונות". הוא שנא את הגברות השמנות עם השמלות הפרחוניות שבאות לתיאטרון עם כרטיס מינוי...

בדרני הרייטינג, משוררי החצר

מומחי הסקרים, פרשנים לעת מצוא

ומגידי עתידות

מנתחים

מעודדים

בוחנים ללא הרף

ודוחפים את המדחום

לתוך

ישבנה של האומה.

נִמְאַס לִי כְּבָר לִנְדֹּד

כְּמוֹ דְּרוֹר בַּגֶּשֶׁם,

בָּעִיר בָּהּ חַלּוֹנוֹת

זָרִים וּמְסֻגָּרִים.

הֵעִיר אֶת בְּדִידוּתִי

בְּאוֹר נֵאוֹן רוֹשֶׁמֶת,

אֵין לִי יְדִידִים

וְאֵין לִי מַכָּרִים.

פִּתְאוֹם בָּאֲפֵלָה

כַּף יָדְךָ מוּשֶׁטֶת

וְהִיא פְּתוּחָה לַחֲלוּטִין

וְאֵין בָּהּ סַכִּינִים

כְּמוֹ מִגְדַּלּוֹר, יְדִידוּתְךָ

חַיַּי אָז מְכֻוֶּנֶת

נוֹסֶכֶת בִּי תִּקְוָה

לַחוֹף שֶׁל מִבְטַחִים.

אני בבור. קמה, נופלת, על הפרצוף, התחת באוויר. חיוך גדול מושך למעלה, לפני הנפילה הבאה, באגרופים קפוצים. צורחת, בועטת, לא רוצה ליפול, לא רוצה לרדת. לא רוצה דבר, משתטחת בדממה לקול תשואות ומחיאות כף. תיפלי שוב!

ואני מסרבת ונופלת וקמה ובוכה. הרי לא זה העניין, הנפילה הזאת. אבל ברגע זה היא כל העולם כולו. קושרת את עצמי לקיר והתשואות גוברות. נעלמת בפיתולים והתשואות גוברות ושוב נפילה ועלייה בחיוך. ידיים פרושות לצדדים. רוצה לעוף הרחק מכאן ושוב אני בוכה אל מול צחוקים רועמים.

אצלנו בבית היה נהוג להדליק בנר שלישי של חנוכה שתי חנוכיות. אחת לפני שקיעת החמה עם שמונה נרות ואחת אחרי שקיעת החמה עם שלושה נרות כנהוג.

אבי שהיה ניצול שואה, לא סיפר הרבה על משפחתו ועל השואה. חנוכה היה הזמן היחיד שבו שמענו ממנו על השואה. חודשים אחדים אחרי שהגיע אבי למצוות, הגיעו הגרמנים לעיירה שבה גר. אבי, שחשוב היה לו למלא את כל המצוות, שמע בקולה של אימו שצוותה עליו שני דברים: לברוח ליער ולא לבוא לבית הכנסת כפי שציוו הגרמנים, ולעולם לא לחשוף את עצמו או לעשות את צרכיו בפני אחרים.

אבי, שכאמור מצוות כיבוד אם הייתה חשובה לו, נמלט מפני הגרמנים, נפצע מיריות כשחצה את הנהר, אך הצליח לשרוד והצטרף אל הפרטיזנים שנדדו ביערות ונלחמו כמיטב יכולתם בגרמנים. כשהחלים דיו כדי לחצות את הנהר, התגנב אבי לעיירה וגילה כי הגרמנים העלו באש את בית הכנסת וכל היהודים שהיו בו נשרפו.

הוא חזר אל הפרטיזנים, שהיו אנטישמיים לא פחות מהגרמנים, חי איתם ונלחם לצידם כשהוא מקפיד לא לגלות להם שהוא יהודי. ערב ראש השנה הנוצרי כאשר החלו הפרטיזנים לחגוג, זכר אבי שראש השנה הנוצרי חל יחד או בסמוך לחג החנוכה. הוא החליט לעשות מעשה: הוא התרחק מחבורת הפרטיזנים החוגגת, לקח שמונה זרדים, נעץ אותם בקרקע הדליק אותם וברך בלחש. בעודו מברך על הנרות המאולתרים, חש יד ענקית חובטת בעורפו ושמע לחישה בשפה שמזמן לא שמע,  "סיז דעם דריטע". זה השלישי.

מאז היה לאבי גם חבר שליווה אותו לאורך המלחמה וגם איש סוד.

אבי לא סיפר מה קרה לאיש הזה. הוא אמר רק ששמו היה יאנק.

כאשר הגיע אבי לישראל, מדי שנה היה מדליק בנר שלישי שתי חנוכיות. הראשונה לפני שקיעת החמה ובה שמונה נרות ועליה היה מברך: יתגדל ויתקדש שמי רבה יהי שמי רבה מבורך לעולמי עולמיה. מדליק נר אחד ואומר: סייז פאר מי מאמע, זה בשביל אימא שלי, סייז פאר מי טאטע, זה בשביל אבא שלי, סייז פאר מיין שווסטער, זה בשביל אחותי, סייז פאר מיין ברידער, זה בשביל אחי, סיייז פאר מיין זיידע, סיייז פאר מיין בובע, זה בשביל סבא שלי זה בשביל סבתא שלי, וכך הולך ומונה את כל בני משפחתו ובנר האחרון אומר וסייז פאר יאנק.

אחר כך היינו ממתינים עד השקיעה ואז היה אבי מדליק שלשה נרות לנר שלישי, נושא את שתי החנוכיות אל אדן החלון. כמו שנהוג, לפרסום הנס.

(חוה בן-צור, מספרת סיפורים, חברת "המליאה" בתיאטרון החדר, 0507-455-443)

*

אחרי שהצמחים החלו לדבר

המרצפות רקדו

הפמוט הלבן

טס למטה וניצת

ואורות הציפורים והמטוסים

נדמו

אני אוספת את שברי הזהויות הנגועות

מפויסת

ממתינה לאחת.

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

ידידים קרובים שלי, שהתרגשו לפני שנה, מזכייתי בפעם השנייה, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, בקשוני לספר סיפור קצר מימי היותי לא מספר ולא משורר, אלא כתבן ומלכלך ניירות' מצוי. כיוון שהם מכירים היטב את מידת צניעותי, הם ביקשוני, למען קוראי האלמונים אך הקשובים, לחרוג ממידתי ולספר גם משהו אישי.

ובכן בקושי ולא מתוך שמחה, אני מביא כאן סיפור, כאוב ומרירי, מימי ראשית כתיבתי. כוונתי כמובן לכתיבת שיריי, משום שסיפורים, לילדים ולמבוגרים, כתבתי כבר לפני כן. נחזור אם כך לימים האפלים והרעים של מלחמת יום הכיפורים ומעט אחריה.

בחנוכה תשל"ו, דצמבר 1975, יצא לאור ספר שיריי הראשון "חושניה, המסגד", בהוצאת 'ספרית פועלים'. איש לא יכול היה אז לשער, ששירי "חושניה, המסגד", שעל שמו נקרא הקובץ, והמוקדש לזכר רצוחי חושניה, יבוא יום והוא יקושר לגלעד שליט היקר שכולנו מפללים לשחרורו הקרוב. בין רצוחי חושניה, אותה קבוצת חיילים מהחוליה הטכנית של מתקני הטנקים, שנרצחו באכזריות ונקברו בחופזה סמוך למחנה חושניה – היה גם דודו של גלעד, יואל שליט הי"ד. גם אני לא ידעתי אז, שבעומדי על ציר הנפט, ממש באמצע המלחמה, כשאני חש שמילים זרות, של שיר מפתיע, עולות בי מאליהן, יהפכו לאחר כמה שבועות לשיר. בדיעבד אני מכנה אותו שיר זיכרון. אבל ברגע היוולדו היה שיר קיומי יומיומי של הוויית החייל שהייתי.

מחנה חושניה עבר מיד ליד תוך כמה ימים. בתוך הריסותיו, לאחר בריחת הסורים, מצאנו חפצים רבים של חיילינו שהופתעו, ארנקים ותעודות, בגדים וחפצים אישיים ואפילו כלי נשק מפוחמים. אבל גילוי הרצוחים של החוליה הטכנית היה מראה מכאיב בהרבה.

כתבתי את השיר על גלויה מקומטת של 'הוועד למען החייל' ושלחתיה הביתה. משה שמיר ז"ל, שהיה אז עורך הספרות של "מעריב" התרגש מאד כשהשיר הגיע אל שולחנו, והוא פרסמו מייד. חברים טובים ממחלקת הסיור שלי גזרו את השיר מהעיתון, ותלו אותו על לוח המודעות הגדודי. שהינו אז במחנה 'יפתח' שבגליל המזרחי, ליד קיבוץ עמיעד, בהתאוששות, לפני ואחרי ישיבתנו בקו הקדמי של המובלעת. באותה השבת, סמוך לחנוכה תשל"ד, דצמבר 1973, ירדו גשמי זעף בגליל, ופיסת הנייר שעליה נדפס שירי הסתמרטטה מייד. אבל היו בין חיילי הגדוד שהספיקו לקרוא את השיר, ולזוכרו, גם שנים רבות לאחר מכן. אחד ממכריי מאז, שומר עד היום את גזיר העיתון ההוא בארנקו.

לאחר שיצא ספרי הוא התקבל בשתיקה מוחלטת. איש לא טרח לכתוב עליו בעיתונים או במוספי הספרות. או לומר עליו דברים באחת מתחנות הרדיו. יצא מכלל השותקים אז, ואני זוכרו מאז לטוב, בני ציפר, לימים העורך המרגיז והמתסיס של מוסף "הארץ" לספרות. בני היה אז חייל צעיר, וסייע לאהרון אמיר ז"ל, העורך המיתולוגי של הרבעון "קשת" הישנה, כשוליית עורך. הוא גם כתב ביקורות קצרות על ספרים חדשים. שנים שברתי את ראשי, מי הוא אותו ב"צ, שחתם על אותן כמה שורות מלאות שבח והתפעלות משיריי.

והיה עוד אחד שהתייחס לשירים, ובו אספר. מוטי בהרב ז'ל, משורר ומחזאי תסריטאי ובמאי, שעבד עבור גלי צה"ל אז. הוא התקשר אליי במפתיע והזמינני להתראיין לרדיו בביתו בתל אביב. אותה שנה למדתי בירושלים, ובדרכי מקיבוצי אל פנימיית "נווה שכטר" הסמוכה למוזיאון שבה למדתי, סרתי לדירתו התל אביבית והראיון החל.

הוא שאל ואני השבתי, וגם קראתי משירי הספר, בקול צרוד ורגש. במהלך הראיון התפרצתי לפתע. כל התסכול הזעם הפחד והצער מהמלחמה הארורה עלו בי בבת אחת. לא יכולתי עוד לשתוק. החוורתי והזעתי והרסתי את הראיון. מוטי בהרב הפסיק את ההקלטה, ואמר לי בשקט: אני מבין אותך. ננסה לעשות משהו מהבליל הזה. אבל זה יהיה קשה. תירגע, אני אתקשר אליך. אחרי כשבועיים הוא התקשר אליי למעון "נווה שכטר" בירושלים. הראיון לא ישודר, אמר, העורכים פסלו אותו. זעקתי אל הטלפון הציבורי: למה?? ומוטי בהרב השיב: הם פסלו אותו ואת השירים, כי הם תבוסתניים. צה"ל לא יכול להרשות לעצמו לשדר שירי תבוסה ברדיו. דממנו בטלפון, ואני שאלתי: אז מה יהיה? והוא השיב, ואני אזכור לו זאת לטובה כל חיי, השירים שכתבת הם מרגשים ויפים. הם יאריכו ימים גם אחרי שהעורכים של גלי צה"ל ייעלמו. הם משירי הזיכרון הכי יפים שקראתי בשירה החדשה.

מוטי ז"ל אמר ולא ידע שניבא נכונה. שנים רבות חלפו מאז, ספרי שיריי אינם זוכים כמעט לביקורת או להתייחסות גם היום. אבל שירי הזיכרון  מחלחלים מתוכם אל "המרחב הציבורי של הזיכרון". הם נקראים בעצרות יום הזיכרון במקומות שונים. מעפולה ועד אשדוד. ובשנת 2009 קרא שיר זיכרון מספרי הקריין נועם גילאור, בטקס המרכזי לזכר נופלי פעולות האיבה, שנערך על הר הרצל. והשנה, 2011, קרא אריה גולן את שירי "אשליה" באותו הטקס המכובד. משום מה, חטיבת שירי הזיכרון שבספריי מוצאת קוראים קשובים ולבבות פתוחים. וכשנקרא "שיר תבוסתני" שלי על במה בפני קהל, אני שב ונזכר בראיון האבוד, במוטי בהרב ז"ל ובנבואתו, ובנערים מהחוליה הטכנית, ובהם דודו של גלעד שליט, שנרצחו באכזריות על ידי הסורים, לא הרחק מהמסגד של חושניה.

חוּשְׁנִיֶה, הַמִסְגָד

מאת אלישע פורת

לזכר רצוּחֵי חושניה

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר

מִטִּיחַ כְּמוֹ עַין לְבָנָה

בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר,

האֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל

כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,

שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה

בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת

רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ

כְּמוֹ עַין הָרוֹאָה

אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים

הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין

לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם

הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ

שָרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת

לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.

אלישע פורת חושניה, רמת הגולן, אוקטובר 1973)

1

מִבַּיִת פּוֹעֵם אוֹרְלוֹגִין

לֶחֶם וּזְנַב-דָּג

בְּעֹנִי קְדֵרָה.

טָהוֹר הַיֶּלֶד בַּנַּחַל שֶׁהִמְצִיא לוֹ

חַלּוּקֵי זָהָב -

אוֹחֵז בַּשָּׁלֵם

וּמְאַבֵּד אֶת קְצוֹתָיו.

תֹּהוּ נִפְעָר

וּשְׂפָתוֹ נִמְשֶׁכֶת.

2

עָלִים שֶׁל שִׁכְחָה

עַל עֶרְוַתִי.

תֵּכֶף אָמִיר

בְּעֵירֹם הַשִּׁיר.

קו גס מקציף ברגע
נקודת יחסים ברצועה מוכרת
הגבול שלא הצבת בשרטוט דק
מצל על יבול בשל
בוא, בוא בלי ספק 
להפיק פרי חדש

(דנה בנטוב)

"ויא דולורוזה"

קבוצת אורתו-דה במופע חדש בצוותא

(העברה: ינון צפריר)

גיל-סקוט הרון

1.4.1949 - 27.5.2011, מגדולי המשוררים השחורים בארה"ב, הלך לעולמו בסוף השבוע שעבר. הקליפ הוא עיבוד ויזואלי לקטע הקלאסי "המהפכה לא תצולם לטלוויזיה"

(העברה: נוני טל)

באחת מההודעות הרבות שמציפות את תיבת הדואר של החדר ועניינן אירועי תרבות, מצאנו:

למימוש הנחה (במחיר הכרטיס) ווידוי מקום והכוונה יש לפנות אל:...  

וידוי: הודאה בפשע או בחטא שאותם ביצע האדם. ביהדות מהווה הוידוי שלב חשוב בתהליך התשובה. בנצרות, הוידוי הוא אחד משבעת הסקרמנטים והוא על פי רוב אישי ולא קבוצתי. המתוודה שופך את חטאיו בפני כומר, הלה גוזר לו עונש סמלי, ובכך מבוטל למעשה חטאו של המתוודה כאילו לא היה. (ויקיפדיה)

יש להבחין בין וידוי לבין וידוא.

וידוא הריגה הוא פעולה המבוצעת בעת קרב, או אחריו, ומטרתה לוודא כי חייל אויב הנראה פגוע הוא הרוג בלי ספק, ולכן אינו מהווה עוד איום על הכוחות הלוחמים. במקרים אחדים נטען כי וידוא הריגה היא פעולה בלתי מוסרית הפוגעת ב"טוהר הנשק".  (שם)

יש להניח שהכותבים התכוונו שנתקשר בהמונינו לוודא שאכן יש מקום פנוי באותו אירוע תרבותי, ולא התכוונו שנערוך וידוי יהודי או נוצרי לאותו מקום, ודאי לא התכוונו שנוודא כי המקום מת.

450 מילים מסונכרנות ומאוירות למונולוג המפורסם מסרטו של פאדי שייבסקי משנת 1975 "רשת שידור". השיר המלווה הוא "אהבה ומלחמה" של אימידיאט מיוזיק. (הועלה ע"י geek180)

המקור: "רשת שידור"
במאי: סידני לומט, משתתפים: פיי דאנאווי, ויליאם הולדן, פיטר פינץ', רוברט דובאל, וסלי אדי, נד ביטי, ביאטריס סטרייט.

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 03.06.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
סדר יום (משוער):

1. מה קורה?:  סבב דיבור אישי. כל מי שרוצה, יכול לומר כל דבר בכל נושא.

2. רצף חימום: תנועה, צליל, מלל. רענון מודעות אישית. קל ומתאים לכול. אפשר לצפות.

3. מנחה-שחקן: אחד עם אחד. חוויה אישית באמצעות טקסט נתון.

4. פרשת השבוע: שיחה בענייני פרשת השבוע בתורה, מנקודת מבטו של אדם-יוצר.

5. במה פתוחה: הצגת קטעי משחק, מחזות, שירה.

6. סרט קצר: (אופציה)

7. תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

8. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

9. כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה.
10. אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

אבנים

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

"אבנים" הינו מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

תודה לתיאטרון החדר

אחת לחודש באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30  

טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

פסטיבל "צו קריאה"

פסטיבל "צו קריאה" לקריאה מבוימת של מחזאות ישראלית מקורית מתקיים זו השנה  השישית בצוותא. במאים ושחקנים נרתמים למשימה המאתגרת - לתת למילים את מכת החיים הראשונה שלהם. זו הפקה בפני עצמה. קנה המידה היחידי הוא המילה הכתובה.

הפסטיבל יתקיים השנה בימים 23-25/6/11.

מחיר מיוחד לסטודנטים 20 שח לכרטיס. כרטיסים בקופות צוותא טל. 03-6950156

לוח זמנים:

יום חמישי 23/6: 20:00 - חלום של גבר / רותם ברוכין,  21:30 - מועדון המלאכים / טל בן בינה.

יום שישי 24/6: 12:00 - לורג גיל / אברהם אריאל,  13:30 - כל יום חמישי / אלירן כספי.

יום שבת 25/6: 19:00 - כלוב / עידו סתר,  20:30 - קלבסה / טל זגרבה,  22:00 - טקס סיום.

תודה, ענת נוי – שיווק צוותא 

"יש לי בלעדיות"

תולעת ספרים, הוצאת מסדה שמחים להזמינכם להשקת הספר "יש לי בלעדיות", מאת העיתונאי ירמי עמיר

בתוכנית: להקת הג'ז The New Orleans function jazz band (בחסות הגב' אלי רוזנפלד)

הזמרת מאיה בורשטיין בליווי הגיטריסט עומר ברגר.

שיחה קצרה בנושא: "עיתונאי זה לא מקצוע, זה מצב נפשי".

הספר "יש לי בלעדיות" יוצע לאורחים במחיר מוזל, עם הקדשה אישית של המחבר.

האירוע יתקיים ביום ראשון ה-5 ליוני בשעה 19:30, בחנות הספרים "תולעת ספרים", כיכר רבין 9, תל אביב. הכניסה חופשית.

מחול הגרגרים

ערב בין-תחומי לספר "גרגרים" מאת מאיה בז'רנו בהוצאת "קשב" לשירה.

יום רביעי, 15 ביוני 2011 בשעה 19:30

מרכז תרבות בבית אריאלה, שד' שאול המלך 25, תל-אביב.

בהשתתפות: רקדנית שלומית ירון, קריינית מאיה בז'רנו, צ'לן מיכאל הרן.

דברים על הספר: המשוררת טלי לטוביצקי.

מחיר הכרטיס 20 ש"ח. למשתתפי סדנאות שירה בבית אריאלה הכניסה ללא תשלום.

מספר המקומות מוגבל. מומלץ לרכוש כרטיסים מראש: טל': 6910141-5 (שלוחות 222,209,208), 6910146, פקס 6919024   www.tel-aviv.gov.il/ariela   

יום עיון

החוג ללימודי התיאטרון והארכיון הישראלי לתיאטרון, מודיעים על יום עיון המוקדש למערכת היחסים בין הרצל לתיאטרון.

רק לעתים רחוקות מתייחסים אל הרצל כאיש תיאטרון, אך למעשה הקריירה התיאטרונית שלו הייתה משמעותית וחשובה הן כמחזאי והן כמבקר תיאטרון, שפעל במסגרת התיאטרון הווינאי הפורח של סוף המאה ה-19. ביצירתו הדרמטית הציג הרצל את הבעייתיות של הקיום היהודי בגולה ואת הצורך למצוא פתרון למצב זה. ניתן אף לומר שהתיאטרון יכול להיתפס כגרעין לחזון המדיני שלו.

יום העיון ייערך בארכיון הישראלי לתיאטרון באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ביום חמישי כ"ט באייר תשע"א (2 ביוני 2011) החל משעה 17.00 עד 20.00.

החלק הראשון של יום העיון יכלול הרצאות:

הקומדיות של הרצל – משב בלזם

הרצל כשחקן ובמאי של הקונגרס הציוני – מוטי פרידמן

הרצל ושניצלר: מערכת יחסים תרפויטית  - יצחק וייס

מפגש של הרצל המחזאי עם קהל ישראלי: "סולון בלודיה" בתאטרון "האוהל "

בחלק השני תראיין ד"ר ז'נט מלכין את הבמאית רינה ירושלמי בנושא ההפקה החדשה של "הרצל."

בחלק השלישי יציג יפים רוזנברג את ההפקה החדשה שלו, המבוססת על היומנים של הרצל "מניין הרצל", שתוצג בבית הלל בהר הצופים. מיד לאחר יום העיון יוכל הקהל לצפות בהצגה זו בבית הלל (ניתן להזמין כרטיסים בבית הלל).

מבקר התיאטרון שי בר יעקב ינחה את יום העיון.

לפרטים על יום העיון נא צרו קשר אתנו בדוא"ל: moraly@mscc.huji.ac.il

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית: kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה.
יהודית קונפורטי

טראנס תיאטרוני במדבר

סדנת weekend

סדנאות העשרה משחקית. שחקנים במאים ובוגרי בתי ספר למשחק. ברחף - 10 דקות מערד, נפגשים לסופשבוע מול נוף מדברי קסום ובראשיתי ליצירה וחקירה משחקית, גם קבוצתית וגם אישית. סדנאות הטראנס התיאטרוני מתקיימות כבר שנה רביעית ומיועדות גם לסטודנטים, וליוצרים מתחומים שונים (מוסיקה, מחול, כתיבה).

עם היוצרת והבמאית איילת רון: "גוויותיי ורבותי" בתיאטרון המעבדה, "היידי בת זונה", הנחתה סדנאות משחק באוניברסיטת ניו יורק. מנחה אורחת - אסתי זקהיים.

הסדנה תתמקד בבניית דמות דרך הרחבת עולם הדימויים של השחקן, תוך שימוש בייחוד האישי. הסדנה הקרובה מתקיימת ב: 24-25 ליוני.

לאנשי החדר – הנחה. לפרטים והרשמה: 03-5250696, או במייל: Trance.theatre@gmail.com

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

תרבות קולנוע

שלום רב, 

שמחה לבשר על הולדת התוכנית לתואר שני MA בתרבות הקולנוע באוניברסיטת חיפה.

שולחת לכם הזמנה אישית לאירוע הפתיחה של התוכנית בשיתוף עם סינמטק חיפה ואגודת הסטודנטים. האירוע יתקיים בסינמטק חיפה. פרטים על התוכנית ניתן למצוא באתר שלנו http://film.haifa.ac.il  בפייסבוק חפשו: תואר שני בתרבות הקולנוע אוניברסיטת חיפה. להתראות בפייסבוק ובאירוע.

http://www.bbdo-i.co.il/gitam/haifa_uni/2243_Cinema/

אירוע פתיחת התכנית, סינמטק חיפה, 2.6.2011, בשעה 18:00.

שלכם, איבון קוזלובסקי גולן, ראש התוכנית לתואר שני MA בתרבות הקולנוע, אוניברסיטת חיפה

אמבולנס המשאלות

26.5.2011

פרויקט מדהים. מודל שהביאו מהולנד ועל פיו ציידו אמבולנס בכל הציוד הנדרש כדי לסייע לחולים סופניים להגשים משאלות. אמבולנס - יש, מתנדבים להפעילו - יש. מה אין מספיק? אין מספיק שיווק לפרויקט ולכן יש לא מעט ימים בשנה שהאמבולנס עומד בחניה ללא שימוש והמתנדבים נותרים חסרי מעש. מה שצריך לעשות זה לפרסם את המידע בין כמה שיותר אנשים כדי שיסייעו בדברים הבאים:

1. לפרסם את הפרויקט - עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, העברה בדוא"ל, וכיו"ב.

2. להגיע לבעלי התפקידים המתאימים בארגוני סיוע, ובבתי חולים, שיש להם קשר עם אוכלוסיה הזקוקה לשירות מסוג זה.

3. לחשוב על רעיונות נוספים לפרסום הפרויקט ולהביא למקסימום שימוש בציוד ובמתנדבים.

להלן הקישור לאתר שלהם :

http://www.mda-ambulance-wish.org.il/AmbulanceWish/Homepage.aspx

ניתן לחזור אלי עם רעיונות, פרטים של אנשי קשר מתאימים, ועוד, לדוא"ל: harel55@gmail.com  

תודה לכם, הראל

(העברה: רני אמיר)

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

צלמת

צלמת מקצועית המתמחה בצילומי תדמית ובוקים. לאנשי החדר - מחירים מוזלים.

גילה שוסטר, 054-2473552, contact@gilashuster.com , www.gilashuster.com

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------