הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר? קסם של תיאטרון!" (יורם קניוק, סופר)


ידידים קרובים שלי, שהתרגשו לפני שנה, מזכייתי בפעם השנייה, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, בקשוני לספר סיפור קצר מימי היותי לא מספר ולא משורר, אלא כתבן ומלכלך ניירות' מצוי. כיוון שהם מכירים היטב את מידת צניעותי, הם ביקשוני, למען קוראי האלמונים אך הקשובים, לחרוג ממידתי ולספר גם משהו אישי.

 

ובכן בקושי ולא מתוך שמחה, אני מביא כאן סיפור, כאוב ומרירי, מימי ראשית כתיבתי. כוונתי כמובן לכתיבת שיריי, משום שסיפורים, לילדים ולמבוגרים, כתבתי כבר לפני כן. נחזור אם כך לימים האפלים והרעים של מלחמת יום הכיפורים ומעט אחריה.

 

בחנוכה תשל"ו, דצמבר 1975, יצא לאור ספר שיריי הראשון "חושניה, המסגד", בהוצאת 'ספרית פועלים'. איש לא יכול היה אז לשער, ששירי "חושניה, המסגד", שעל שמו נקרא הקובץ, והמוקדש לזכר רצוחי חושניה, יבוא יום והוא יקושר לגלעד שליט היקר שכולנו מפללים לשחרורו הקרוב. בין רצוחי חושניה, אותה קבוצת חיילים מהחוליה הטכנית של מתקני הטנקים, שנרצחו באכזריות ונקברו בחופזה סמוך למחנה חושניה – היה גם דודו של גלעד, יואל שליט הי"ד. גם אני לא ידעתי אז, שבעומדי על ציר הנפט, ממש באמצע המלחמה, כשאני חש שמילים זרות, של שיר מפתיע, עולות בי מאליהן, יהפכו לאחר כמה שבועות לשיר. בדיעבד אני מכנה אותו שיר זיכרון. אבל ברגע היוולדו היה שיר קיומי יומיומי של הוויית החייל שהייתי.

 

מחנה חושניה עבר מיד ליד תוך כמה ימים. בתוך הריסותיו, לאחר בריחת הסורים, מצאנו חפצים רבים של חיילינו שהופתעו, ארנקים ותעודות, בגדים וחפצים אישיים ואפילו כלי נשק מפוחמים. אבל גילוי הרצוחים של החוליה הטכנית היה מראה מכאיב בהרבה.

 

כתבתי את השיר על גלויה מקומטת של 'הוועד למען החייל' ושלחתיה הביתה. משה שמיר ז"ל, שהיה אז עורך הספרות של "מעריב" התרגש מאד כשהשיר הגיע אל שולחנו, והוא פרסמו מייד. חברים טובים ממחלקת הסיור שלי גזרו את השיר מהעיתון, ותלו אותו על לוח המודעות הגדודי. שהינו אז במחנה 'יפתח' שבגליל המזרחי, ליד קיבוץ עמיעד, בהתאוששות, לפני ואחרי ישיבתנו בקו הקדמי של המובלעת. באותה השבת, סמוך לחנוכה תשל"ד, דצמבר 1973, ירדו גשמי זעף בגליל, ופיסת הנייר שעליה נדפס שירי הסתמרטטה מייד. אבל היו בין חיילי הגדוד שהספיקו לקרוא את השיר, ולזוכרו, גם שנים רבות לאחר מכן. אחד ממכריי מאז, שומר עד היום את גזיר העיתון ההוא בארנקו.

 

לאחר שיצא ספרי הוא התקבל בשתיקה מוחלטת. איש לא טרח לכתוב עליו בעיתונים או במוספי הספרות. או לומר עליו דברים באחת מתחנות הרדיו. יצא מכלל השותקים אז, ואני זוכרו מאז לטוב, בני ציפר, לימים העורך המרגיז והמתסיס של מוסף "הארץ" לספרות. בני היה אז חייל צעיר, וסייע לאהרון אמיר ז"ל, העורך המיתולוגי של הרבעון "קשת" הישנה, כשוליית עורך. הוא גם כתב ביקורות קצרות על ספרים חדשים. שנים שברתי את ראשי, מי הוא אותו ב"צ, שחתם על אותן כמה שורות מלאות שבח והתפעלות משיריי.

 

והיה עוד אחד שהתייחס לשירים, ובו אספר. מוטי בהרב ז'ל, משורר ומחזאי תסריטאי ובמאי, שעבד עבור גלי צה"ל אז. הוא התקשר אליי במפתיע והזמינני להתראיין לרדיו בביתו בתל אביב. אותה שנה למדתי בירושלים, ובדרכי מקיבוצי אל פנימיית "נווה שכטר" הסמוכה למוזיאון שבה למדתי, סרתי לדירתו התל אביבית והראיון החל.

 

הוא שאל ואני השבתי, וגם קראתי משירי הספר, בקול צרוד ורגש. במהלך הראיון התפרצתי לפתע. כל התסכול הזעם הפחד והצער מהמלחמה הארורה עלו בי בבת אחת. לא יכולתי עוד לשתוק. החוורתי והזעתי והרסתי את הראיון. מוטי בהרב הפסיק את ההקלטה, ואמר לי בשקט: אני מבין אותך. ננסה לעשות משהו מהבליל הזה. אבל זה יהיה קשה. תירגע, אני אתקשר אליך. אחרי כשבועיים הוא התקשר אליי למעון "נווה שכטר" בירושלים. הראיון לא ישודר, אמר, העורכים פסלו אותו. זעקתי אל הטלפון הציבורי: למה?? ומוטי בהרב השיב: הם פסלו אותו ואת השירים, כי הם תבוסתניים. צה"ל לא יכול להרשות לעצמו לשדר שירי תבוסה ברדיו. דממנו בטלפון, ואני שאלתי: אז מה יהיה? והוא השיב, ואני אזכור לו זאת לטובה כל חיי, השירים שכתבת הם מרגשים ויפים. הם יאריכו ימים גם אחרי שהעורכים של גלי צה"ל ייעלמו. הם משירי הזיכרון הכי יפים שקראתי בשירה החדשה.

 

מוטי ז"ל אמר ולא ידע שניבא נכונה. שנים רבות חלפו מאז, ספרי שיריי אינם זוכים כמעט לביקורת או להתייחסות גם היום. אבל שירי הזיכרון  מחלחלים מתוכם אל "המרחב הציבורי של הזיכרון". הם נקראים בעצרות יום הזיכרון במקומות שונים. מעפולה ועד אשדוד. ובשנת 2009 קרא שיר זיכרון מספרי הקריין נועם גילאור, בטקס המרכזי לזכר נופלי פעולות האיבה, שנערך על הר הרצל. והשנה, 2011, קרא אריה גולן את שירי "אשליה" באותו הטקס המכובד. משום מה, חטיבת שירי הזיכרון שבספריי מוצאת קוראים קשובים ולבבות פתוחים. וכשנקרא "שיר תבוסתני" שלי על במה בפני קהל, אני שב ונזכר בראיון האבוד, במוטי בהרב ז"ל ובנבואתו, ובנערים מהחוליה הטכנית, ובהם דודו של גלעד שליט, שנרצחו באכזריות על ידי הסורים, לא הרחק מהמסגד של חושניה.

 

חוּשְׁנִיֶה, הַמִסְגָד

 

מאת אלישע פורת

לזכר רצוּחֵי חושניה

 

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר

מִטִּיחַ כְּמוֹ עַין לְבָנָה

בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר,

האֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל

כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,

שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה

בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת

רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ

כְּמוֹ עַין הָרוֹאָה

אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים

הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין

לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם

הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ

שָרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת

לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.

 

אלישע פורת חושניה, רמת הגולן, אוקטובר 1973)

לאיגרת השבועית של 2011 . 6 . 2