הדקות שלפני ההמראה, שעה שאני יושב חגור במושב,הו  אלו שבהן אני עושה חשבון נפש. זהו הזמן שבו פיזית אני עדיין בארץ, אבל המחשבות נודדות אל היעד שאליו אני צריך להגיע. מין זמן ביניים של לא כאן ולא שם. הפעם נסעתי לסקוטלנד ולשמחתי הירחון של חברת התעופה עסק בהרחבה בסקוטלנד על נופיה היפים, טירות קסומות, הרים ואגמים. אך מכל הכתבות הצבעוניות כתבה אחת צדה את עיניי. זו הייתה כתבה על ייצור הוויסקי בסקוטלנד מולדת הוויסקי. המטוס אסף תאוצה על המסלול והמריא. התיישר ברום המרבי ואני חזרתי לקרוא על יצור הוויסקי, תהליכי הבישול והזיקוק ,ההחסנה המיוחדת בחביות העשיות מעץ האלון, ערבוב סוגים שונים של וויסקי עד לקבלת המשקה המוכר לנו. כאן נודע לי שהוויסקי המשובח ביותר הוא זה העשוי ממרכיב אחד (ONE MALT) והתיישן בחבית עץ האלון לפחות חמש עשרה שנים. הבטתי מבעד לחלון, מתחתינו ים כחול ואוניות שנראו קטנטנות כספינות צעצוע ניקדו את הים בנקודות צבעוניות ואז עלה בפי טעמו של הוויסקי הראשון שטעמתי.

הייתי נער סיפון צעיר. המלחים היו לוגמים בהנאה רבה מהמשקה הצהבהב. חשבתי שאני מספיק בוגר וביקשתי ללגום מהמשקה. "אם אתה רוצה להרגיש את המשקה, אתה צריך לשתות אותו נקי", אמר נחום ודחף לידי כוס מלאה בוויסקי עד חצייה, כשהוא מניף בגאווה את זרועותיו השריריות שהיו מקועקעות בציורים של נשים ערומות ששדיהן היו מתנפחים כל פעם שהיה מזיז את ידיו. עם נחום אסור להתעסק, ידעתי זאת מהיום הראשון שהגעתי לספינה. החזקתי בידי את הכוס והסתכלתי במשקה. ניערתי מעט את הכוס כדי להשהות את הלגימה לעוד מספר שניות. אם נחום מגיש לי את המשקה החביב עליו במיוחד כי אז אין לי ברירה אלא לשתות. קירבתי את הכוס אל פי, אדי האלכוהול עלו באפי וגרמו לי לעוות את פני. חברי לצוות עודדו אותי "נו, קדימה, קח לגימה". עצמתי את עיניי ולגמתי לגימה הגונה מהמשקה. בשנייה הראשונה לא חשתי בדבר ואז כמו מתוך כבשן לוהט עלה גל חום צורב מהקיבה אל הפה. לא יכולתי לנשום. עמוד אש עמד לי בפה וחסם את דרכו של האוויר אל ריאותיי. לחיי להטו, פי צרב, עיניי דמעו. כשהצלחתי להחדיר מעט אוויר לריאותיי, נשנקתי. בעודם מגחכים שאלו אותי  "נו, איך זה?". סימנתי להם בידיי שעדיין אינני יכול לדבר. כששבה אלי רוחי אמרתי: "זה היה נפלא". נחום עמד מולי מנפח את שדיהן של הנשים המקעקעות בזרועותיו העבות. ראשי היה סחרחר, כל אנשי הצוות נראו לי כאילו הם נמצאים בסערה גדולה אף שהים היה שקט מאד. ממעמקי הקיבה עלה גל של בחילה. רצתי אל דופן הספינה והקאתי כמו שלא הקאתי גם בסערות הקשות ביותר. לאחר מכן הוקל לי וירדתי לתאי.

ברבות הימים למדתי לשתות וויסקי וליהנות. ללגום לגימות קטנות, לחוש את הטעם המיוחד לכל סוג של משקה, החמימות המתפשטת בגוף כמו נר קטן שמוצב במרכז הגוף ומפיץ חום נעים שעולה למעלה ומגיע אל הראש. לפעמים הראש נהייה קל יותר, לפעמים כבד.

נחתנו בהיתרו ומשם בטיסת המשך לאדינבורו ועוד באותו הערב נסעתי לעיירה קטנה שנקראת "גאלש היל". זו לא הייתה הפעם הראשונה שאני מבקר באזור זה, והמלון החביב עלי הייתה טירה עתיקה שהפכה מלון הנקרא ""KING KNOWS ובו שלושה עשר חדרים בלבד. חדרים גדולים ומרווחים בכל אחד מהם אח בוערת בימות החורף הקרים. בקומת הביניים עמדו שריונים, מגנים וחניתות של האבירים מימים עברו ובשעות אחר הצהרים הוטלו משריוני האבירים צללים כאילו הם בעיצומו של דו קרב. העיירה "גאלש היל" היא אחת מאותן עיירות קטנות שאין בהן שום יחוד, רחוב ראשי אחד שמימנו מסתעפים עוד מספר רחובות צדדיים. מספר חנויות וכמספרן כך מספר הפאבים. כולם הכירו את כולם וכל זר בלט מאד.

את מיקומה של חנות המשקאות של מק'דגליש הזקן ידעתי עוד מביקוריי הקודמים בעיירה. הייתי חולף על פני החנות, משתהה מעט מביט בחלון הראווה הקטן שבו היו מוצגים לראווה סוגים שונים של משקאות חריפים, קוניאק החל מרמת S.O.P וכלה ב X.O המשובח ביותר, וכמובן מבחר גדול מאד של וויסקי. אבל אף פעם לא נכנסתי לחנות. גם הפעם חלפתי על פנייה. כהרגלו מימים רבים עמד מק'דגליש הזקן בפתח החנות הקטנה, מקטרת נעוצה בזוית פיו, משווה לפניו חרושי הקמטים מין חיוך ממזרי. החריצים שנחרצו סביב עיניו היו עדות אילמת לימים הרבים שפנים אלה היו חשופות לנתזי מים ורוחות סוערות. הוא היה מניף את כובע הספנים שכיסה רעמת שיער לבנה ומברך לשלום החולפים על פני החנות ונשים צעירות אף זכו לחיוך של ממש.

עצרתי ליד החלון והבטתי במבחר הגדול של הוויסקי. הכתבה שקראתי במטוס עמדה לנגד עיניי. זכרתי אותה לפרטי פרטים. שמות של וויסקי, תהליכי יצור ושמות של יצרנים המייצרים סדרות קטנות ואיכותיות. ואז בצעד בוטח ובאנגלית במבטא ישראלי כבד, ביקשתי את הוויסקי המשובח ביותר, זה המיושן בחבית עץ אלון חמש עשרה שנה בתנאים מיוחדים. מק'דגליש הזקן נעץ בי את עיניו, פיו נפער וניסגר חליפות כמנסה לומר דבר מה, המקטרת נשמטה מפיו, הוא כחכך בגרונו והלך לירכתי החנות. בזהירות רבה, כמטפל באוצר יקר שלף מאחד המדפים את הבקבוק. הביט בתווית הצהובה, שציור של אונית מפרש היה מצויר עליה וניקה אותו מאבק. שעה שארז לי את הבקבוק באריזת מתנה יפה, אמר לי בקול נרגש: "אדוני, אתה מבין בוויסקי. כבר זמן רב לא היה לי לקוח שבחר בטוב ביותר. רק מביני עניין מבקשים מהוויסקי הזה, אתה הזר הראשון שמבקש אותו".  עמדתי לעזוב את החנות ואז ניגש אלי מק'דגליש ואחז בזרועי: "אדוני, יש לי בקשה אחת. אם אפשר? את הוויסקי הזה תישתה בלגימות קטנות, נקי לגמרי, בלי תוספות".

(יוסי זיו חבר בקבוצת המנחים של תיאטרון החדר)