הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש הקשבה, יש קבלה" (מרטין מוגילנר, במאי, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2011 . 6 . 16

--------------

בימים אלו
מתקיימות פגישות הכרות
לקורסים השנתיים המרוכזים:
משחק, הנחייה ובימוי
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן
--------------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------
לאיגרות קודמות
--------------

באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: יצירה
•   חמוטל בר יוסף: תִּהְיֶה לָנוּ מְדִינָה
•   פרשת השבוע: 37. שלח-לך: במדבר י"ג - ט"ו.
•   מאיה בז'ראנו: כתב יד של רקדן/נית
•   נמר בוער: אפילוג 4
•   יואב איתמר: אדם עץ
•   סמדר שרת: שם
•   מיכאל פבזנר: והיה באחרית הימים
•   רן בן עזרא: לראות
•   אסנת ראם: בר-גוריון בן-יהודה
•   אלישע פורת: תמימות המשוררים
•   ג'וש שגיא: האמנתי
•   יוסי זיו: וויסקי
•   מיכל גיל: שיחה דמיונית עם אימא
•   שילה: אומרים כי אני אינני אני
•   קליפ: קוגרית
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצרצר - תרבות וחברה

- המרחב המשתרע מרגע זה אל עבר קו האופק של התודעה.

מקום בו ייעשה הבלתי ניתן להיעשות,

ייראה הבלתי ניתן להיראות

והמופלא יהיה ידוע.

קצה ההשגה האנושית

ומעבר לו - הנשגב.

קישור קבוע

תִּהְיֶה לָנוּ מְדִינָה, אֶת הַסּוֹד הַזֶּה

סִפֵּר לְהוֹרַי הָאִיש הַזָּר מֵהָרַדיוֹ,

אִישׁ מַפְחִיד, יוֹדֵעַ הַכֹּל, בּוֹכֶה חֲזָנוּת בְּשַׁבָּת.

 

עַל זֶה הֵם לֹא הִתְוַכְּחוּ.

בְּיַחַד, וּבְשַׁלְוָה נְדִירָה

הִקְשִׁיבוּ לָאִישׁ שֶׁאָמַר אַרְצוֹת הַבְּרִית

שֶׁל אֲמֶרִיקָה כֵּן רוּסְיָה כֵּן גְּוַאטֶמַלָה כֵּן

וְעוֹד אֲרָצוֹת שֶׁאֲפִלּוּ אַלְבּוֹם הַבּוּלִים לֹא מַכִּיר.

 

תִּהְיֶה לָנוּ מְדִינָה, אָמְרוּ לִי שְׁנֵיהֶם,

אָהּ, בְּיַחַד.

 

בַּבֹּקֶר יָצָאתִי לִרְאוֹת אִם כְּבָר יֵשׁ מְדִינָה

וְרָאִיתִי שֶׁעֶזְרָא עוֹמֵד לְיַד הַפַּרְדֵּס עִם רוֹבֶה.

עֶזְרָא, אָמַרְתִּי, כְּבָר יֵשׁ לָנוּ מְדִינָה!

כְּבָר לֹא צָרִיך סְלִיקִים וְעֹצֶר!

לֹא צָרִיךְ לְהַחְבִּיא כַּדּוּרִים שֶׁל אֶקְדָּח

 בְּיַלְקוּט בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלִי!

הַאִם עֶזְרָא שָׁמַע?

 

עַל רִצְפַּת בֵּית הָעָם שָׁכַב אוּרִי גַּנָּנִי, נֶהָג מְכוֹנִית הֶחָלָב,

מְכֻסֶּה בְּסָדִין שָׁחוֹר, אֲפִלּוּ הָרֹאשׁ.

עַל הָרִצְפָּה דָּלְקוּ שְׁנֵי נֵרוֹת אִם כִּי לֹא עֶרֶב שַׁבָּת. 

יָרוּ בּוֹ בַּכְּבִישׁ שֶׁל יַהוּד, אָמְרוּ וְאָמְרוּ.

יַהוּד יַהוּד יַהוּד, הִדְהֲדוּ קִירוֹת בֵּית הָעָם.

 

בְּיַהוּד, כְּשֶׁנּוֹסְעִים בְּקַו דְּרוֹם יֶהוּדָה,

רוֹאִים הֲמוֹן יְלָדוֹת בִּשְׂמָלוֹת וְרוּדוֹת עַד מְאֹד.

הֵן רָצוֹת וְקוֹפְצוֹת כָּכָה, בִּשְׂמָלוֹת,

עִם כָּל הַוָּרֹד הַזֶּה  הַמַּחֲרִיד.

יְלָדוֹת שֶׁל יַהוּד. מְדִינָה לֹא בְּרוּרָה.

 

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

 

37. שלח-לך: במדבר י"ג - ט"ו.

"וידבר יהוה אל משה לאמֹר: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען... ויספרו לו ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות, גדולות מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם... ניתנה ראש ונשובה מצרימה".

 

שבטי העברים "נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן". משה שולח שנים-עשר אנשים, נציגי העם, לתור את ארץ כנען. הם שבים ומביאים איתם זמורה ואשכול ענבים אחד, רימונים ותאנים. אבל יותר מזה: הם מביאים את סיפורה של הארץ. זהו סיפור שהיום היינו מכנים אותו "מאוזן". כלומר, חלק אומרים טובה היא וחלק אומרים רעה היא, או בלשון דיפלומטית זהירה ולא מתחייבת: יש פנים לכאן ולכאן. הארץ היא ארץ זבת חלב ודבש וזה טוב, אבל יש שם ענקים - פחד! "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". פשוט סכנת נפשות! אתה רק יוצא אל הרחוב, וספלאש! רגל ענקית נוחתת עליך מלמעלה ומורחת אותך על המדרכה. משה היה אמור לנחש מראש את תגובת התיירים. הרי הוא עצמו בחר בהם, כמובן במצוות האל, והרכיב נבחרת של נציגי כל השבטים. גם לא יכול היה לנהוג אחרת. כי אם היה שולח נציג או מספר נציגים המייצגים תפיסה פוליטית אחת מסוימת, עלול היה העם לבוא אליו בטענה שהוא חד-צדדי, או כפי שנוהגים לומר על יצירות אופוזיציוניות: "חד-צדדי! פשטני! מאכילים אותך בכפית! לא מאוזן!", או במילים אחרות: "תנו לנו דבר מאוזן כדי שלא נצטרך, חס וחלילה, לחשוב ולא נעמוד בפני האפשרות המפחידה שעלינו לשנות את דעתנו הקדומה ושלוותנו תהיה כשהייתה! הבוז לחשיבה המהפכנית!"

 

בכל אופן, כל שבט בעם היה נוטה להבין את דברי התיירים על פי דרכו. מצד עצמה, קבוצת התיירים אינה מתנהגת כמי שבאו לראות את הארץ המובטחת להם. הם דומים לאותם תיירים שנוסעים לחו"ל לראות, להתרשם, לערוך קניות, ולשוב לספר לחבר'ה על כוס קפה בערב-שבת עם סרט וידיאו וחוויות. מצד העם, מהווה הקבוצה הזאת ייצוג מאוזן של כל חלקיו. מספרם והרכבם מהווים סמל של אחדות, כמו ממשלת אחדות לאומית. וכמו בממשלת אחדות, אלה אומרים לבן ואלה אומרים שחור, ומושכים את עגלת הציפיות בכוחות מאוזנים לכל הכיוונים, והעגלה על מקומה עומדת. כי זו אחת מתכונותיה של ממשלת אחדות: היא יושבת בנקודת האפס של האירועים, בנקודה של אפס-דרמה, ומסרבת לנוע ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. שם היא תשב עד שההיסטוריה תבוא ותנער אותה, ואז היא תתפרק לחלקיה, ואלה יהיו אנוסים, ברצונם או בעל-כורחם, לקיים דיאלוג יוצר.  

 

יש אומרים שטעותם של התיירים הייתה בזה שתחילה סיפרו על טובת הארץ, שהיא זבת חלב ודבש, וסיימו בסיפור הענקים. כך נותר בזיכרון השומעים דבר הענקים המאיימים, ואילו החלב והדבש החווירו וטעמם נמוג. יש אומרים שלא משנה סדר הצגת הדברים, דברי חיוב מחווירים תמיד לעומת דברי שלילה. אולי הדבר נכון כשמדובר בקהל שתרבותו מלמדת אותו בעיקר לקבל את השלילה ולדחות את החיוב, או נכון יותר למצבם הנוכחי של העברים במדבר: כיוון שהם שרויים במצב של חוסר בטחון ביחס לעצמם ולעתידם, הם יהיו נוטים לצבוע כל דבר חדש הנקרה על דרכם בצבע הדיכאון, להתייחס בחשדנות למה שיוצג בפניהם באופן חיובי, ויקבלו דווקא את השלילה. כיוון שהתיירים אינם מחליטים אם טובה היא הארץ או רעה, הרי שבכך הם מניחים את רשות ההחלטה לאחרים.

כך גם האדם היוצר. בכל רגע נדרשת ממנו בחירה בין אפשרויות, בחירה אחת, חד משמעית.

 

אילו היה משה מקים קבינט בטחוני מצומצם, כמו שנהוג במתוקנות שבמדינות הצבא וברשויות טוטליטריות אחדות, היו התיירים מספרים את הדברים אך ורק למשה, במסגרת פגישת הקבינט, ומתחייבים לקשר של שתיקה כמו על סוד בטחוני שמור ביותר. אז יכול היה משה להציג בפני העם את תמונת המצב על פי ראות עיניו, ובלי ספק, החלטתו היתה אז ללכת אל הארץ. אבל התיירים חוזרים אל אוהליהם ואל בני משפחותיהם, והשמועה, כדרכן של שמועות, עוברת מפה לאוזן במהירות האופיינית לשמועות. גם העדויות שהביאו עימם מפרי הארץ, מדברות בעד עצמן. אשכול הענבים הנישא בשניים, שהפך בימינו לסמלה של חברת יינות ידועה, והוא גם סמלה של חברת התיירות הישראלית, מעורר מיד תגובות מעורבות. מתי לאחרונה ראו שבטי העברים, הנודדים במדבר השחון, אשכול ענבים? אשכול שלשאתו נדרשים שני אנשים, מלמד על עצמו שהוא בא ממקום שבו הכול ענקי עד אימה. ואפילו לא ראו האנשים את האשכול גופו, ואפילו היה זה אשכול רגיל בגודלו, ממין האשכולות המונחים על הבסטה בשוק, ורק שימעו הגיע אל אוזניהם, הרי שבפי השמועה, ומפה לאוזן, הולך האשכול וגדל עד לאין שיעור. אלו אומרים אשכול גדול ונפלא, ואלו אומרים אשכול גדול ומפלצתי, ומרגע לרגע הולכת המהומה ומתגברת, והמבוכה שולטת בעם.

נשאלת השאלה: מי גרם למהומה התקשורתית הזאת – שנים-עשר השליחים או העם? אפשר לומר כי השליחים עצמם גרמו לה. בהיותם נשיאי עדה, מכובדים ונעלים מעם, בדרגה השנייה בחשיבותם הפוליטית אחרי משה, זוכים לכל ההטבות השמורות לביורוקרטים בכירים, לא יהיו נוטים להמליץ על שינוי הסטאטוס קוו הפוליטי. הישיבה במדבר והתנועה מנווה אחד לשני, עם כל אי הנוחות היחסית הכרוכים בהם, לפחות הם דברים ברורים וידועים לכל. הארץ המובטחת היא בגדר של נעלם. מי יודע מה יקרה למעמדם הפוליטי לאור השינויים המתחייבים מכניסה אל הארץ המובטחת. הם עלולים לאבד את הסמכות היחסית עם כל ההטבות הנלוות לה, לטובת אי-אלו צוציקים פוליטיים נמרצים, שינצלו את השינוי לתפיסת השלטון.

 

אפשר לומר שהעם גרם למהומה, ומאותו טעם בדיוק: ההווה על כל קשייו וסבלותיו, טוב יותר מכל שינוי מתבקש, המחייב גם שינוי ערכים. על כך יש לומר: הפחד מפני ריפויו של מצב חולני, שקול לפחד מפני המחלה עצמה, הפחד מפני הארץ המובטחת, השחרור והעצמאות, שקול לפחד מפני הדיכוי הקיים...

קישור קבוע
או: כוריאוגרפיה של הנפש

12

רָאִיתִי אֶת גַּפַּי מִתְאָרְכוֹת

לְפֶתַע...

מִתְרַחֲקוֹת מִמֶּנִּי, הֵן פָּרְטוּ עַל קְלִידֵי פְּסַנְתֵּר

הָלוֹךְ וָשׁוֹב בִּדְמָמָה

פְּסַנְתֵּר אֵינְסוֹפִי שֶׁרִחֵף בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל אוֹתוֹ

אֲלַכְסוֹן

 

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

קישור קבוע

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

 

אפילוג 4

 

הנער נסים לוי, שהתכתש עם סביבתו הקרובה וכתב ביומנו "אני רוצה להיות מלך היהודים", תפש עצמו כבעל שליחות בתקופה של ליקוי מאורות. כמו הנתרן הנפלא, הוא ניסה להשתחרר מהמציאות הגשמית במחזותיו ובסיפורים שכתב אחרי מלחמת העצמאות.

נסים אלוני האמין שהוא נושא שליחות, אך הבין בהמשך חייו שלא יוכל להוציא אותה לפועל. "היה לי– משהו – בוער – בלב – בלב – בלב – בוער! – אתה עשית מזה פלורוצנט. רציתי להיות שליח, אבל אתה עשית ממני בדרן", זועק לוט, גיבורו היהודי-ישראלי של אלוני בהאם יש מקקים בישראל. לוט מפנה את הצעקה אל האמרגן הציני המרושע שלו. הנמר הבוער משעיר אחד לעזאזל, בער עדיין בראש של אלוני. הנמר הגמיש, המתוח, עם ההילה אל הנצחי, אל הבורא. האמן השואף למטאפיזי חשש שהוא נהפך לבדרן, כלוא בגן החיות הארצי לעיני סקרנים...

קישור קבוע

טיול שקט עובר בשורשיו

בסוף הערב יגלה שקיעות של יער

אדם עץ באמצע חייו

זוכר ילד לילדותו

פניו נגמרות בענפים קשים

(אלי בכר / תור לאהבה עמ' 48)

 

יש לו בפלאפון יותר אנשים מתים מחיים, שליבו משום מה לא ההין למחוק. רבים מהאנשים החיים מעוררים בו בושה. הוא איננו יודע אם הם חשים את התיעוב שהוא חושב שהם חשים כלפיו, הוא רק יודע שלעבור על שמם ברשימת הטלפון זה לחטוף זרם חשמלי מטפורי, אבל לא פחות כואב מהאמיתי, ואין לו כוח להתיר את הפלונטר שיצר. הוא בא לכאן לצייר עץ. הוא איננו מצייר אנשים, בגלל שהם יוצאים לו כמו קריקטורות, הוא אומנם יודע שיש ציירים שהיו עושים הכול כדי שתצא להם קריקטורה כמו שלו, או שעוטפים את כל העניין וקוראים לזה "אמנות נאיבית" אבל הוא משתין על האמנות הנאיבית, אם כי בגלל המחסור באנשים התמונות שלו יוצאות כמו גלויות נוף מתקתקות שאיש לא קונה.

 

הוא בא ערוך, משטח עץ גדול וקליפסים ועפרונות. כאשר ירטיב את הציור במים יהפכו לצבעי מים עם הרבה יותר דיוק ובשליטה על הגוון. הוא התיישב על הספסל באמצע הכיכר, בין בריכת הדגים החדשה שעשו כאן (והוא עוד מאלה שזוכרים את בריכת הדסה שהייתה פה עוד לפני העירייה ואת גן החיות) לא רחוק מקונסיליום הזקנות והמטפלות התאילנדיות שלהן, חיפש את נקודת המוצא שלו בציור, דבר אחד קטן שהוא נזקק לו שלא יקשה עליו לצייר והוא יתחיל. הוא בחר ברגל של הספסל והחל מצייר אותה בעיפרון B 1.5 שהיה אחד האהובים עליו.

 

"אתה עושה את זה לא נכון".

הוא קפץ.

"סליחה אם הבהלתי אותך". זו הייתה בחורה צעירה. היה לה אפילו אותו כתם לידה על הרקה. לפתע היה נדמה לו שזאת אותה חיילת צעירה שאהב בצבא, אבל היא יכולה להיות בתה, אם לא נכדתה. הוא משל ברוחו, הניח את עפרונו ושאל אותה "למה את מתכוונת?" היא חייכה והשיבה "זה נדמה כאילו אינך מבחין בפרטים, לכל עלה יש אינדיבידואליות משלו, והגזע, אתה רואה איך הוא מתעקל?" הוא אמר "אבל כבר ציירתי". היא השיבה "לא מאוחר לתקן." והוציאה מחק מכיסה. הוא רצה להדוף אותה, להשליך את כן הציור וללכת מכאן עד ליפו, אלא שנזכר במשפט שקרא בעיתון "בעולם הולך ומצטופף, אין ברירה אלא להושיט יד". בכל זאת רצה להתנשא מעליה: "מה תפקידך בכוח?" - "אני מורה לציור. בדרך כלל אני מדריכה ילדים אוטיסטים, אבל כבר נגמרה שנת הלימודים אז באתי להיות עם סבתי". המבט בקשישה המזילה ריר שישבה על כיסא גלגלים ליד שולחן המתכת, עורר בו את אותה חרדה כשראה זקן קטוע יד בעבודה של סבו, העולם חשך מבעדו.

 

הוא לא בדיוק ידע איך הגיע למיטת בית החולים, אולם שמח שאותה יעלת חן אחזה בידו כשהתעורר. לפתע לא ידע בן כמה הוא והיכן הוא נמצא, ואז הכה אור השמש בעיניו במיטת בית החולים. היא העלתה את המיטה שלו כך שיוכל להבחין בשקיעה. הוא חש את פניו מתרככים. הוא שאל אותה, "מה את רואה?" והיא ענתה לו. וכך יצא לו הציור הטוב ביותר שצייר מעודו.

קישור קבוע

*

שם

על ריצפת המועדון

היה לי חם ונעים

גברים כרכרו סביבי

וזעקו השמימה

היו שם עוד קולות

שבאו מהאדמה

והמלאכים היו תלויים

על הפנסים אשר האירו

את פני ואת גופי.

 

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

קישור קבוע

תשבי אימא, תנוחי, תירגעי, את לא צריכה לעבוד כל הזמן כ"כ קשה. תירגעי אימא; תשבי על הכסא, כאן בלב הממלכה שלך ותראי איך כל העבודה מתבצעת על ידי משרתייך הנאמנים.  בשביל זה הבאנו את ג'ונתן מזימבבואה ואת איזבלה מהפיליפינים. בכדי שהם יבצעו את כל שהיית רגילה לעשות.

 

אימא, אני יודע שזה קשה, אני מודע לעובדה שזה עשוי להרגיז אותך, אבל החלטנו לשרת אותך, לעשות ממך מלכה אמיתית, וזאת מבלי שתצטרכי לחלק הוראות כל הזמן. אז עכשיו, אימא, נכין לך שניצל עם תפוחי אדמה וקצת ירקות.  ג'ונתן, לך בבקשה ותקלף את התפוחים, לכי איזבלה ותחתכי בבקשה את הירקות, ואני אימא, אני אכין את השניצלים שזה כ-30 שנה את מנסה ללמד אותי כיצד להכין אותם..

 

אימא, אל תגידי לי בבקשה איך להכין.  אימא, אל תלמדי את ג'ונתן איך לקלף תפוחי אדמה. אימא, אל תסבירי לאיזבלה איך לחתוך ירקות. בבקשה אימא תפסיקי, בבקשה!  אימא, אם לא תפסיקי נאלץ לדאוג לכך שתפסיקי.  אימא די! אימא זה בלתי אפשרי! לך ג'ונתן וקשור לאימא את הפה עם מטפחת.  בעדינות ג'ונתן, זכור שאימא נמצאת בלב ממלכתה ועלינו להתייחס אליה בכבוד הראוי...

 

בעצם, למה להכין לאימא אוכל כ"כ בנאלי ונדוש? למה שלא נכין לה מזון מלכות אמיתי? מתכון שהוא גאוות הממלכה שלה, הספצייאליטה של השושלת, מתכון אשר אותו הנחילו לה אמהות אמהותיה.  אנו נכין לאימא קנידליצקי אמיתיים! אימא, האם הבחנתי בזעזוע קל, משהו המעיד על אי שביעות רצון? את עוד תראי אימא איך ג'ונתן הכושי מזימבבואה ואיך איזבלה מלוכסנת העיניים, יכינו לך קניידליצקי שלא יפלו באיכותם, מהקניידליצקי שהוכנו בצ'סקה-בודיוביצה אשר בחבל בוהמיה.

 

בואי איזבלה, בוא ג'ונתן, בואו נכין את המצרכים.  לך ג'ונתן ותוציא מן המקרר כחצי קילו שזיפים וכחמש ביצים.  לכי איזבלה, הוציאי מן הארון 200 גר' קמח, קורט של מלח, ואת אימא, אל תעקמי את העין, לא שכחנו את הקינמון.  קח ג'ונתן את התפוחים המקולפים והכנס אותם לסיר.  קחי איזבלה את השזיפים והוציאי מהם בבקשה את החרצנים.

 

המים בסיר רותחים.  אדים עולים ומתמרים אל תוך קולט האדים... ואימא, אימא מתפוצצת.  עין אחת שלה גדלה וטופחת ומקבלת ממדים של צלחת מרק ענקית, והשנייה נעשית צרה וצרה כמו שערה דקה.  לבסוף אימא קמה! היא קמה וקרבה! לך ג'ונתן ותחזיר את אימא ללב ממלכתה; אחוז באימא בעדינות, ג'ונתן, הושב אותה על הכס וקשור אותה סביב סביב סביב כאילו אתה עודה לה שרשראות ופנינים.

 

עכשיו, לך ג'ונתן, לך ובדוק את מצב התפוחים.  התפוחים רכים? אחוז ג'ונתן בסיר, שפות את המים לכיור ומעך.  מעך בכול הכוחות העומדים לרשותך.  עכשיו, שפכי איזבלה את הקמח והביצים על התפוחים המעוכים...

 

אימא מעלה על פניה מבט מתגרה, ספקני, מבט של ניצחון העומד בשער... צר לי לאכזב אותך אימא, אנו יודעים בדיוק היכן נמצא המערוך.  גשי איזבלה והוציאי אותו מהמגירה השמאלית, הושיטי אותו לג'ונתן וקדימה.  רדד ג'ונתן את העיסה, רדד ולוש, רדד ג'ונתן את העיסה, רדד ולוש, ואת איזבלה תחתכי את העיסה השטוחה ריבועים ריבועים, העמידי את השזיפים נטולי הגלעינים במרכז הרבועים ועטפי אותם.  רגע! רגע! עצרי איזבלה, אל תשכחי להכניס סוכר לשזיפים.  עתה שימו בזהירות את האוצרות הקולינריים במים המבעבעים.

 

אימא לא יכולה לשאת זאת.  עין אחת שלה גדלה כמו צלחת מרק ענקית והשנייה הולכת ונעשית צרה וצרה כמו שערה דקה.  היא קמה! היא קמה שפופה עם הכסא כרוך סביב גופה ומתחילה לנוע לכוון הדלת.  אימא רוצה לברוח.  אימא רוצה לברוח מהבית!  אולם ג'ונתן, ללא הסברים מיותרים, אוחז באימא הכרוכה לכסא, ומחזיר אותה בכבוד הראוי ללב הממלכה.  אחר-כך, כפסיכולוג מומחה, הוא מחבר את הכסא עם ברגי 'פיליפס' לרצפה בכדי שאימא תתחבר לסביבה ובכדי שאנו לא נסבול מחסך רגשי כתוצאה מאי-נוכחותה.

 

האכל מוכן! בואי איזבלה, הגישי בבקשה לאימא את הקניידליצ'קים העסיסיים.  תאכלי אימא, תאכלי...

 

אימא מסרבת.  אימא מניעה ראשה מצד לצד בכעס נוראי. אימא לא מסכימה בשום פנים ואופן לאכול קניידליצקי שהוכנו ע"י ג'ונתן הכושי.  הפעם זה לא יעזור לך אימא... בא ג'ונתן, בא ותחזיק לאימא את הראש, ואת איזבלה, תכניסי לה לפה קנידליצקי פריך וטעים עם סוכר וקינמון בדיוק כמו שאימא שלה לימדה אותה, ובדיוק כמו שאימא של אימא שלה לימדה את האימא שלה.

 

הו אימא, כ"כ הייתי מעוניין לדאוג לך. בגלל זה רציתי להביא משרתים.  את ג'ונתן מזימבבואה ואת איזבלה מהפיליפינים... רציתי שנדאג לך.  רציתי שלא יחסר לך דבר. רציתי שננכש את כל העשבים במקומך, רציתי שנמחץ את כל התולעים שעל כל העצים במקומך.  רציתי שנלך לחנות המכולת במקומך, רציתי שנשטוף את הכלים ונעשה התעמלות במקומך.  היינו יכולים לדפוק מסמרים בקיר מבלי לקבל הנחיות ממך באיזה זווית לדפוק אותם ובאיזה עוצמה, וגם לא איך להחזיק את האצבע על הפיה של הצינור בכדי שהוא ישפריץ בעוצמה הנכונה ובכוון הנכון... היינו גם יכולים לנגב, במקומך, את הפיפי מהאסלה... אבל את לא רוצה, אימא...

 

אז אימא... תכיני לי בבקשה סנדביץ' עם מרגרינה ונקניק.

 

(מיכאל פבזנר, אדריכל וסופר)      

קישור קבוע

(גבר צעיר, עומד מול מראה)

 

זהו, הגענו למעמד (מחייך) אני חושב שזה הזמן והמקום לומר לך את כל מה שרציתי לומר כבר הרבה מאד זמן, אבל לא הצלחתי. המחשבות הללו תוקפות אותי פעמים רבות, לא בזמן מוגדר. זה יכול לקרות ברגע הכי לא צפוי, גם כשאני עסוק בדברים אחרים. אין לזה חוקיות. מחשבות פטאליות על מהות החיים ואם יש כזו בכלל. בכל פעם אני חושב שהדבר שהכי נכון לעשות אותו הוא לשלוף פנקס ולכתוב אותן. הבעיה היא שאני לא מיישם. הרי תמיד טוב ונכון לדחות דברים ואז לשכוח אותם. כך הכי נוח. אולי זו איזו תסמונת כללית של רוב בני האדם, לדחות למחר את מה שהם לא יכולים לבצע עכשיו ובניגוד גמור למה שהם מטיפים לאחרים לעשות.

 

הפעם החלטתי לספר לך על המחשבה הדומיננטית ביותר שתוקפת אותי בזמן האחרון. כולם מסביבי צבועים ומתחסדים ולאף אחד לא ממש אכפת אם אני אהיה פה מחר או לא. אני עובר בין אנשים ברחוב ומתבונן בהם. כולם ממהרים תמיד, לא עוצרים להביט באחרים. גם אם הם מתבוננים, העיניים שלהם מביעות איזו ביקורת נסתרת. הם מזלזלים בך בלי להכיר אותך, מתייגים אותך על פי גובה, משקל, צבע עור, צורת הליכה, הבעת פנים. גם את לא שונה מהם. בכל פעם שאנחנו נפגשים את מזכירה לי שאני לא מושלם, אבל את אף פעם לא טורחת לברר האם אני באמת רוצה להיות מושלם. את מזכירה לי את השורה "גם אם שוב אעצום את עיניי, השמש תזרח, כולם יחיו כאן טוב גם בלעדיי". אני כלוא פה. כלוא בין ארבע קירות ואת היא כל מה שיש לי. זה סוג של ברירת מחדל. אני משווע למעט חום ומגע אנושי אבל אני ממש לא רוצה להביט בך עוד. את בלתי נסבלת. את ממש כמו כולם, את רק מראה לי אבל לא אומרת את האמת. למה כל כך קשה לך להשתנות? למה את אדישה כלפיי? מה אני מבקש?

 

את שותקת. שתיקה כהודאה? האמת קשה לך? אני מביט בך ורואה את עצמי, ומה שאני רואה לא כל כך מוצא בעיניי. אני רואה אדם שאיבד כל תקווה לעתיד, שחשב פעם שיש בעולם הזה איזו תכלית שאליה הוא שואף וגם יצליח להגיע. שמעוניין במימוש עצמי שהוא לא רק חלקי אלא שלם. שרוצה לזכות באהבת הקהל בזכות עבודה והשקעה רבה ולא ברגע רדוד ושטחי.

 

אבל רק את היא זו שגורמת להצלחה! את זו שקובעת את עתידי! את זו שגרמת לכך שהעדיפו על פני מישהו שנראה טוב יותר ממני. הוא זכה בתהילה ואני נשארתי בשוליים. ובגלל זה אני כלוא פה עכשיו בין ארבע קירות והכול באשמתך! אז אולי עדיף שלא תמשיכי להתקיים עוד. אל תדאגי, השמש שוב תזרח, כולם יחיו כאן טוב גם בלעדייך. זו לא תהיה נחמה מושלמת בשבילי, אבל זה יקל עליי במעט (מנתץ את המראה) לא לראות את עצמי בתוכך! לא לראות את האמת! לא להתבונן אל תוך עצמי!

 

(בוהה במראה ועל פניו ארשת מעוותת שלא הייתה עד כה).

קישור קבוע

אֲנִי אוֹכֶלֶת וְלא

מוֹתִירָה.

עוֹד חֲתִיכַת עַגְבָנִיָּה, עוֹד רֹטֶב, עַד שֶׁ

הַצַּלַּחַת מִתְרוֹקֶנֶת.

אַתָּה אָכַלְתָּ קְצַת

וְהוֹתַרְתָּ אוֹתִי נְבוֹכָה עַל שֶׁ

אֲנִי אוֹכֶלֶת הַכֹּל וְלא דוֹאֶגֶת

לַגִּזְרָה.

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתְךָ מַה עִם

הַצִּיּוּר,

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה לֹא מְצַיֵּר הַרְבֵּה

אֲנִי מְבִינָה: אַתָּה

אָכוּל.

קישור קבוע

שני מכתבים שמצאתי לאחרונה, שאינם רצופים בזמן, משל המשורר עוזר רבין, 1921-1999, ממחישים יפה את מה שאני מכנה "תמימות המשוררים".

 

בראשון אנו קוראים כיצד חלפו יותר מארבע שנים(!) בין הגשת כתב היד של ספר שיריו השני, "שוב ושוב", להוצאה לאור, לבין הדפסת הספר. ארבע שנים של קוצר רוח, של אכזבה, של תחושת החמצה קשה. אך לפלא בעיניי הוא שלא נמצאו בפרק הזמן הזה מכתבים נזעמים שלו אל ההוצאה! אך ייתכן שהיו כאלה ולא שרדו.

 

המשורר התמים, עוזר רבין, מתבשר בשורה שאין משמחת ממנה, ששלונסקי הגדול, אבי השירה העברית החדשה, בכבודו ובעצמו, בחר בספר שיריו להוציאו. והחוזה אכן נחתם באוגוסט אותה שנה, 1963. אך למרבה הצער והדאבה הוצאת הספר נתעכבה ונדחתה עד קיץ 1967. רבין כבר היה משורר מאד מוכר ומוערך אז, זה היה אמור להיות ספרו השני, הספר הראשון "עד עפר", יצא בשנת 1953. ושירים לא מעטים משלו נדפסו במוספים הספרותיים, וזכו לתגובות מצוינות. מבקרי ספרות מהשורה הראשונה קידמו את פניו בברכה, והוא היה בדרכו אל צמרת חבורת המשוררים של דור הפלמ"ח.

 

הוצאת "ספרית פועלים", שבשנות החמישים והשישים עוד ישבה בקיבוץ מרחביה, חבה לעוזר רבין חוב ברור. הוא היה כמה שנים טובות חבר קיבוץ מרחביה בעצמו, מורה ומדריך, והיה זה אך טבעי שההוצאה תהיה ביתו הספרותי. ואמנם לאחר שיצא שם ספרו הראשון היה ברור לכל המתעניין שגם ספריו הבאים ייצאו במרחביה. גם לאחר שעזב את הקיבוץ עם משפחתו, בשנת 1946, המשיך לבקר שם וללמד. ידידו הטוב היה המשורר טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל, והוא חיבב מאד את הסופר והפזמונאי הצעיר יעקב שבתאי.

 

מכתב ראשון

חג שבועות

אין תאריך רשום, אך מדובר בראשית שנות הששים. כנראה 1963.

ח. י., (עזריאל אוכמני? דוד הנגבי?)

א. שלונסקי הודיעני, כי מערכת "ספרית הפועלים" החליטה להוציא את ספר שירי. [מדובר בספרו "שוב ושוב", 1963].

ההחלטה היא, כפי שנאמר לי, שהספר יופיע בראשית 1964, ואם אפשר עוד לפני כן.

רצוני אפוא, לגשת למימוש החלטה זו. ואני מציע שאפגש עמך ונערוך חוזה, כנהוג במקרים כאלה.

אודה לך מאד, אם תקבע לי מועד לפגישה, בשעות אחה"צ. מ-4 ואילך (פרט לימי א').

בכבוד רב

עוזר רבין

כתובת: עוזר רבין, רח' בר-כוכבא 8, תל-אביב.

 

המכתב השני של "תמימות המשוררים", נוגע לאמונתו של המשורר, שכל מבחר קטן ושולי משיריו, יוכל לחולל את הפלא ולהביא את המשורר הנשכח אל מרכז הבמה הספרותית. גם עוזר רבין היה משורר תמים שכזה. הזמנה צנועה של הוצאת "עקד", של המשורר איתמר יעוז קסט, שהייתה אז אמנם הוצאה אופנתית אך קטנה ולא ממש חשובה, הביאה את עוזר רבין לכתיבת מכתב הבקשה שלפנינו.

 

ובאמת הוציאה "עקד" בשנת 1970 ואחריה מבחר משירי משוררי הארץ החשובים. אבל אמונתו של המשורר, שבעקבות הוצאת המבחר ייזכרו בו המוני קוראי השירה העברית הייתה אמונה תמימה לגמרי ואפילו ילדותית משהו. מעמדם של משוררים בקנון של זמנם אינו משתנה באחת, בעקבות מבחר משיריהם היוצא לשוק הספרים. בין מבחר רב כמות ובין מבחר קטן וצנוע, מעין ספרון מתנה.

 

מכתב שני:

25.6.70, ע. רבין, רח' חנקין 9, תל אביב

לכב' הנהלת ספריית הפועלים

ח. י.,

הריני פונה אליכם בבקשה רבה. ניתנת לי הזדמנות להיכלל במפעל למען השירה, שיוזמת ועושה הוצאת "עקד". הכוונה לסדרה של ספרונים – מבחר קטן ביותר מיצירותיו של משורר, שכל כוונתו לשמש למעין היכרות ראשונה, וקיים הסיכוי שבעקבות כך, יימצאו כמה שירצו להרחיב ההיכרות, עד כדי דרישה לספרים, כגון ספריי "עד עפר" [שיצא בשנת 1953, מרחביה, ספרית פועלים], ו"שוב ושוב" [שיצא בשנת 1967, תל אביב].

מבקש אני מכם אפוא, לתת לי סיכוי זה, ולאפשר ל"עקד" לקחת משיריי כראות עיניהם. ועל כך תבורכו.

מובטחני שלא תמנעו ממני סיכוי זה.

בתודה והוקרה

עוזר רבין.

 

חרף מכתביו היה עוזר רבין משורר נשכח עוד בחייו. ואולי נרכך קצת את הביטוי ונאמר, שהיה משורר למשוררים. שירתו היא קשה, מוצפנת ומתוחכמת, ואינה מתפצחת בנקל לקוראיה. שנה לפני מותו, בשנת 1998, הוציא נתן זך, כמחווה מיוחדת לכבודו חוברת שלימה של כתב העת "הנה" קונטרס לשירה. ומחווה נוספת עשה לו, לאחר פטירתו, המו"ל רפי וייכרט, המעריך מאד את שירתו, כשהוציא בשנת 2005 מבחר משיריו בהוצאת "קשב לשירה". עורכי הספר היו טוביה ריבנר המשורר ורות רבין, אלמנת המשורר.

 

על המשורר עוזר רבין ועל חייו ויצירתו ניתן ללמוד הרבה משני הערכים המורחבים שנכתבו עליו. האחד בויקיפדיה העברית והשני בלקסיקון הספרות העברית המקוון של יוסף גלרון.

ספריו:

עד עפר (מרחביה : ספרית פועלים, 1953)

שוב ושוב : שירים (תל-אביב : ספרית פועלים, תשכ"ז 1967)

משירי עוזר רבין (תל-אביב : עקד, 1970)

בטרם תעבור : שירים (רמת גן : מסדה, 1975)

הולך סובב הולך : שירים (ירושלים : מוסד ביאליק, תשמ"ב 1982)

הנה : קונטרס לשירה. חוברת מס' 18: עוזר רבין / עורך, נתן זך (תל-אביב : ירון גולן, מאי 1998)

למה לא תקום? והברק (תל-אביב : הוצאת קשב לשירה, תשס"ה 2005) <השירים מ-1953 עד 1998, נבחרו בידי טוביה ריבנר ורות רבין>

 

הערותיו של טוביה ריבנר:

שלום אלישע,

אכן, כל דבריך נכוחים. עוזר רבין היה תמים ומכונס בתוך עצמו. בהתדיינות תמידית עם עצמו, תיקו מלא טיוטות שירים, ותיק זה לא מש מידו, התקשה לסיים שיר ומעמיק בלשון מאין כמותו. (הוא לא אהב לכתוב "כמותו" והיה משנה ל"כמוהו").

מדוע נשכח - שאל את "קברניטי תרבות ישראל."

אני העליתי לפני רפי וייכרט את הרעיון לנסות ולהחיות את זכרו, והרי אתה יודע עד מה הצלחנו. מי שאוהב את שיריו ימשיך לאהבם. לפחות יישמר מתחייה מזויפת.

טוביה

 

הערותיו של רפי וייכרט:

אלישע היקר,

למרבה הצער "מקרהו" של עוזר רבין איננו ייחודי בתולדות ספרותנו. זה עתה שבתי מפסטיבל מטולה שבמסגרתו יזמתי והנחיתי ערב שהוקדש למשוררים נשכחים. משוררים בני זמננו קראו מיצירתם של  זלמן שניאור, ויעקב פיכמן, יהודה קרני ואברהם בן-יצחק, יעקב שטיינברג ואביגדור המאירי ואחרים. כל אחד מאלה נשכח, מי יותר ומי פחות, מסיבותיו שלו ועל פי דרכו. כזכור, לכל פרט ולכל משפחה אופן האומללות הייחודי להם.

גורלו של עוזר רבין איננו שונה מגורלם של עזרא זוסמן או אליהו טסלר, למשל. ואם נחשוב על המפה הספרותית בעוד כמה עשורים מהיום, אפשר לסמן כבר עכשיו את רוב הנשכחים-לעתיד-לבוא, מוצדקים או שלא.

שירתו של עוזר רבין היא בת קיימא כל עוד הלשון העברית קיימת וכל עוד למקצת מזעיר מאוהביה יהיה גם עניין  בשירתהּ. בפרסום מבחר משיריו נתנו, טוביה והוצאת "קשב לשירה", אפשרות לקורא הישראלי לגשת לספר חדש המציג עשרות שנים של עשייה שירית מעולה. אמר מי שאמר בהקשר אחר "ירצו יאכלו" ואני אומר "ירצו יקראו". מי שיבין – אשריו, מי שיתרגש - שמחה גדולה.

תודה לך אלישע על גילוי הפרשה הנשכחת.

גם למשוררים נשכחים היו פרקים מרתקים בביוגרפיות שלהם,

מסבי אושר ומנחילי סבל.

בקידת הוקרה

רפי

(אלישע פורת)

קישור קבוע

ואני האמנתי כי נוכל לעזור זה לזו

נדמה כי צדודיתה הרכה נתאבנה

התקרבתי במהירות החילזון

האם הרחקתי לכת

חשבתי שהפעם תענה

לא ענתה ולא נענתה

את חשה ברע

התכווצה בפחד והציתה סיגר

ענתה יהיה בסדר

התקרבנו לשדרת הצפצפות הערפילית

הסתכלה בי כבתערוכת חתולים

עלינו לסירה ושטנו מתחת

לערבות בכות

שפשפה את רגליי הקרות להחם

אותן

בלי משים גיששה למצוא

מתוך מבוכה משכתיה

שתיקה עקשנית לא שמחה

אינני בטוח שיש לי יסוד

לטינה שלי אל

עצמי.

קישור קבוע

הדקות שלפני ההמראה, שעה שאני יושב חגור במושב,הו  אלו שבהן אני עושה חשבון נפש. זהו הזמן שבו פיזית אני עדיין בארץ, אבל המחשבות נודדות אל היעד שאליו אני צריך להגיע. מין זמן ביניים של לא כאן ולא שם. הפעם נסעתי לסקוטלנד ולשמחתי הירחון של חברת התעופה עסק בהרחבה בסקוטלנד על נופיה היפים, טירות קסומות, הרים ואגמים. אך מכל הכתבות הצבעוניות כתבה אחת צדה את עיניי. זו הייתה כתבה על ייצור הוויסקי בסקוטלנד מולדת הוויסקי. המטוס אסף תאוצה על המסלול והמריא. התיישר ברום המרבי ואני חזרתי לקרוא על יצור הוויסקי, תהליכי הבישול והזיקוק ,ההחסנה המיוחדת בחביות העשיות מעץ האלון, ערבוב סוגים שונים של וויסקי עד לקבלת המשקה המוכר לנו. כאן נודע לי שהוויסקי המשובח ביותר הוא זה העשוי ממרכיב אחד (ONE MALT) והתיישן בחבית עץ האלון לפחות חמש עשרה שנים. הבטתי מבעד לחלון, מתחתינו ים כחול ואוניות שנראו קטנטנות כספינות צעצוע ניקדו את הים בנקודות צבעוניות ואז עלה בפי טעמו של הוויסקי הראשון שטעמתי.

 

הייתי נער סיפון צעיר. המלחים היו לוגמים בהנאה רבה מהמשקה הצהבהב. חשבתי שאני מספיק בוגר וביקשתי ללגום מהמשקה. "אם אתה רוצה להרגיש את המשקה, אתה צריך לשתות אותו נקי", אמר נחום ודחף לידי כוס מלאה בוויסקי עד חצייה, כשהוא מניף בגאווה את זרועותיו השריריות שהיו מקועקעות בציורים של נשים ערומות ששדיהן היו מתנפחים כל פעם שהיה מזיז את ידיו. עם נחום אסור להתעסק, ידעתי זאת מהיום הראשון שהגעתי לספינה. החזקתי בידי את הכוס והסתכלתי במשקה. ניערתי מעט את הכוס כדי להשהות את הלגימה לעוד מספר שניות. אם נחום מגיש לי את המשקה החביב עליו במיוחד כי אז אין לי ברירה אלא לשתות. קירבתי את הכוס אל פי, אדי האלכוהול עלו באפי וגרמו לי לעוות את פני. חברי לצוות עודדו אותי "נו, קדימה, קח לגימה". עצמתי את עיניי ולגמתי לגימה הגונה מהמשקה. בשנייה הראשונה לא חשתי בדבר ואז כמו מתוך כבשן לוהט עלה גל חום צורב מהקיבה אל הפה. לא יכולתי לנשום. עמוד אש עמד לי בפה וחסם את דרכו של האוויר אל ריאותיי. לחיי להטו, פי צרב, עיניי דמעו. כשהצלחתי להחדיר מעט אוויר לריאותיי, נשנקתי. בעודם מגחכים שאלו אותי  "נו, איך זה?". סימנתי להם בידיי שעדיין אינני יכול לדבר. כששבה אלי רוחי אמרתי: "זה היה נפלא". נחום עמד מולי מנפח את שדיהן של הנשים המקעקעות בזרועותיו העבות. ראשי היה סחרחר, כל אנשי הצוות נראו לי כאילו הם נמצאים בסערה גדולה אף שהים היה שקט מאד. ממעמקי הקיבה עלה גל של בחילה. רצתי אל דופן הספינה והקאתי כמו שלא הקאתי גם בסערות הקשות ביותר. לאחר מכן הוקל לי וירדתי לתאי.

 

ברבות הימים למדתי לשתות וויסקי וליהנות. ללגום לגימות קטנות, לחוש את הטעם המיוחד לכל סוג של משקה, החמימות המתפשטת בגוף כמו נר קטן שמוצב במרכז הגוף ומפיץ חום נעים שעולה למעלה ומגיע אל הראש. לפעמים הראש נהייה קל יותר, לפעמים כבד.

 

נחתנו בהיתרו ומשם בטיסת המשך לאדינבורו ועוד באותו הערב נסעתי לעיירה קטנה שנקראת "גאלש היל". זו לא הייתה הפעם הראשונה שאני מבקר באזור זה, והמלון החביב עלי הייתה טירה עתיקה שהפכה מלון הנקרא ""KING KNOWS ובו שלושה עשר חדרים בלבד. חדרים גדולים ומרווחים בכל אחד מהם אח בוערת בימות החורף הקרים. בקומת הביניים עמדו שריונים, מגנים וחניתות של האבירים מימים עברו ובשעות אחר הצהרים הוטלו משריוני האבירים צללים כאילו הם בעיצומו של דו קרב. העיירה "גאלש היל" היא אחת מאותן עיירות קטנות שאין בהן שום יחוד, רחוב ראשי אחד שמימנו מסתעפים עוד מספר רחובות צדדיים. מספר חנויות וכמספרן כך מספר הפאבים. כולם הכירו את כולם וכל זר בלט מאד.

 

את מיקומה של חנות המשקאות של מק'דגליש הזקן ידעתי עוד מביקוריי הקודמים בעיירה. הייתי חולף על פני החנות, משתהה מעט מביט בחלון הראווה הקטן שבו היו מוצגים לראווה סוגים שונים של משקאות חריפים, קוניאק החל מרמת S.O.P וכלה ב X.O המשובח ביותר, וכמובן מבחר גדול מאד של וויסקי. אבל אף פעם לא נכנסתי לחנות. גם הפעם חלפתי על פנייה. כהרגלו מימים רבים עמד מק'דגליש הזקן בפתח החנות הקטנה, מקטרת נעוצה בזוית פיו, משווה לפניו חרושי הקמטים מין חיוך ממזרי. החריצים שנחרצו סביב עיניו היו עדות אילמת לימים הרבים שפנים אלה היו חשופות לנתזי מים ורוחות סוערות. הוא היה מניף את כובע הספנים שכיסה רעמת שיער לבנה ומברך לשלום החולפים על פני החנות ונשים צעירות אף זכו לחיוך של ממש.

 

עצרתי ליד החלון והבטתי במבחר הגדול של הוויסקי. הכתבה שקראתי במטוס עמדה לנגד עיניי. זכרתי אותה לפרטי פרטים. שמות של וויסקי, תהליכי יצור ושמות של יצרנים המייצרים סדרות קטנות ואיכותיות. ואז בצעד בוטח ובאנגלית במבטא ישראלי כבד, ביקשתי את הוויסקי המשובח ביותר, זה המיושן בחבית עץ אלון חמש עשרה שנה בתנאים מיוחדים. מק'דגליש הזקן נעץ בי את עיניו, פיו נפער וניסגר חליפות כמנסה לומר דבר מה, המקטרת נשמטה מפיו, הוא כחכך בגרונו והלך לירכתי החנות. בזהירות רבה, כמטפל באוצר יקר שלף מאחד המדפים את הבקבוק. הביט בתווית הצהובה, שציור של אונית מפרש היה מצויר עליה וניקה אותו מאבק. שעה שארז לי את הבקבוק באריזת מתנה יפה, אמר לי בקול נרגש: "אדוני, אתה מבין בוויסקי. כבר זמן רב לא היה לי לקוח שבחר בטוב ביותר. רק מביני עניין מבקשים מהוויסקי הזה, אתה הזר הראשון שמבקש אותו".  עמדתי לעזוב את החנות ואז ניגש אלי מק'דגליש ואחז בזרועי: "אדוני, יש לי בקשה אחת. אם אפשר? את הוויסקי הזה תישתה בלגימות קטנות, נקי לגמרי, בלי תוספות".

 

(יוסי זיו חבר בקבוצת המנחים של תיאטרון החדר)

קישור קבוע

בא לי לצרוח

אההה!

צורחת, צורחת, צורחת

 

אימא אומרת שנשמע אמין

ועכשיו אני גם שחקנית

עונה שבא לי להרוג מישהו

אימא בחרדה קלה אומרת

שתמיד היה לי רצון חזק

 

זה לא באמת שאני כזאת

אנטי סוציאלית

פשוט המשפט הזה

שממש רציתי להגיד

ואני לא יכולה

 

למה, שואלת אימא

למה, למה, למה

אני צורחת שוב

 

היונה מתה, היונה מתה

הרגו אותה לפני ארבעים וארבע שנה

בשישה ימים בלבד

 

טוב זה לא בדיוק המשפט

יצא לי קצת ליד

אבל המסר ברור

ואם לא

אז אצרח חזק יותר

 

אני ישראלית

אני לא מאירופה

חסרת נימוסים, חסרת שליטה עצמית

פרועה ומשולחת רסן

הא, הא, הא

איזה עצבים

 

אימא אומרת

שתמיד ידעה שאני כזאת

עוד מגיל שש

ושאין מה לעשות.

קישור קבוע

(נכתב יומיים לפני ההפצצה)

אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?

המחשבות מתבלבלות לי. מה קורה ? הכול כל כך מעורפל. כולם אומרים שמלחמה זה שלום, שמוסר זה חטא, שהבל הבלים זו האמת. אז עכשיו אני שותקת. הולכת לעבודה ואז חוזרת הביתה ובעיניים מזוגגות מורחת את הקוטג' על פרוסת הלחם ומביטה בטלוויזיה. החדשות מהדהדות בכל השכונה. יריות נשמעות. כולם יורים כאן. בגולן יורים. בעזה יורים. בשכם יורים. בהתנחלויות יורים. בלבנון יורים. ברחוב יורים והרבה מתים. הרבה הרבה מתים. 

 

אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?

כולם צורחים אז גם אני צורחת. צריך להראות להם. לכולם. זה משחרר מתחים. אמרו את זה גם בטלוויזיה. אפילו הממשלה אישרה. ראש הממשלה ושר הביטחון ושר החוץ ושר הפנים ושר הבריאות. הם הרי יודעים מה שהם עושים. להרוג את כל הערבים. ובהזדמנות זו לחסל גם את כל הבוגדים. ואת כל הטרוריסטים. ואת כל האנטישמים ואת כל המוסלמים והנוצרים. ואת אובמבה גם. את כולם. ויפה שעה אחת קודם.

 

היטלרים ארורים. פולנים ארורים. אנטישמים כולם. כל העולם אושוויץ. אושוויץ. אושוויץ. צריך להשמיד את כולם. אנחנו ממשיכים לירות. לא אתן להם. אני רואה אותם. הם מגיחים מכל החורים. אני שומעת אותם. לא אתן להם. הם מתקרבים וצועקים ומפגינים. אני מבועתת. אני שונאת אותם. נבלות רודפות דם. מפלצות חסרי צלם אנוש. אני משתנקת, מזיעה כולי. סוגרת את החלונות נועלת את כל הדלתות. והם ממשיכים ומתקרבים אלי מכל הפינות אני שומעת אותם מעבר לקירות. אני שומעת איך שהם צורחים. אני בקושי נושמת. באמת צריך לעשות משהו. כל העולם אושוויץ. אושוויץ. אושוויץ.

 

אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?

האם אני פשיסטית ? האם אני שמאלנית ? האם אני בוגדת ? האם מותר לי לחשוב ? למי להאמין ? מה להגיד ? מה לעשות ?

 

אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?

המומחים מדווחים שאם יורים בילדים זה מפחית את הסכנה שיהיו גדולים. אם יורים בזקנים זה לא נחשב. אם יורים במחבלים זה ממש מצוין. אם יורים בערבים זה מותר. אם יורים ברגליים זה מוסרי. אם יורים לאשכים זה כואב אך הכרחי. אם יורים בראש זה סימן שזהו פושע מתפרע. אם יורים בנשים הרי שהן היו במקום הלא נכון. ובכלל, אנחנו במלחמה. כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקב"ה (טנקס גוד !) מצילנו מידם.

 

אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?

השעה שתיים בלילה. השעון מתקתק תיק-תק תיק-תק. הליקופטרים נשמעים מבעד לחלון. מטח קצר של יריות מכיוון השכן. תיק-תק תיק-תק. אני מנסה להירדם. אני יודעת שאנשים טובים יושבים עכשיו וחורשים מזימות. תיק-תק תיק-תק. הם מגנים על המדינה. הם מגנים על עם ישראל, על העם היהודי. הם שריריים. מבטם עז. עיניהם בורקות. מוחם קודח. תיק-תק תיק-תק. השעה מתקרבת לשלוש. הלילה נגמר כמעט. שקט מוזר עומד באוויר. אני מרגישה רגועה נורא. אני יודעת שעוד מעט זריחה חדשה. חום מתוק הולך ומציף אותי. יומיים לפני ההפצצה. תיק-תק תיק-תק.

 

אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?

 

(שילה)

קישור קבוע

עם עלייתן המתגברת של קוגריות אל המסך הגדול והקטן, הנה תזכורת לקטע קלאסי: דסטין הופמן ואן בנקרופט, "הבוגר", 1967.






















ועוד אחד:

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 17.06.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

 

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

יום א', 17.7.2011,  יום ד', 3.8.2011.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום א', 26.6.2011,  יום ג', 12.7.2011,  מוצ"ש, 13.8.2011, יום ד', 31.8.2011.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר

טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.


גולומ

"מערער, אלים, בועט. צעקה של הפרט, שהיא כולה צעקה של בן האנוש בזכות החיים, ובגנות נכות המנהיגים וחולשת האדם". (שאול ביבי, יוצר ואיש תקשורת)

מסעו רווי הדמים של יצור כלאיים המניע את מכונת המלחמה האנושית ומציב מראה חשופה ונוקבת אל מול פניה של החברה הישראלית. מופע בועט ואקטואלי המשלב מוזיקה חיה, תנועה וטקסט נוקב.

מאת: דרור קדם ותומר גולדברג

הדרכת יוצרים: שלי גורל. יעוץ אמנותי: אמיר אוריין

היצירה נולדה בתיאטרון החדר, והועלתה לראשונה במסגרת מרכז הבמה ירושלים.

מוצ"ש, 18 יוני‏ בשעה 20:30‏‏, ‏מיקום: סלון מזל, יצחק שדה 32, תל אביב‏‏.

הכניסה חינם 052-7458321.

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית:
kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה. - יהודית קונפורטי

 

סלבוי ז'יז'ק

מתארח ביום ו', 24.6.2011, בשעה 17:00, ב"תולעת ספרים", ברחוב מאז"ה תל-אביב, ומדבר על ספרו של אודי אלוני "מה רוצה יהודי".

 

פסטיבל "צו קריאה"

פסטיבל "צו קריאה" לקריאה מבוימת של מחזאות ישראלית מקורית מתקיים זו השנה  השישית בצוותא. במאים ושחקנים נרתמים למשימה המאתגרת. זו הפקה בפני עצמה.

הפסטיבל יתקיים השנה בימים 23-25/6/11.

מחיר מיוחד לסטודנטים 20 שח לכרטיס. כרטיסים בקופות צוותא טל. 03-6950156

לוח זמנים:

יום חמישי 23/6: 20:00 - חלום של גבר. 21:30 - מועדון המלאכים.

יום שישי 24/6: 12:00 - לורג גיל,  13:30 - כל יום חמישי.

יום שבת 25/6: 19:00 - כלוב,  20:30 - קלבסה,  22:00 - טקס סיום.

ענת נוי – שיווק צוותא 

 

טראנס תיאטרוני במדבר

סדנת weekend

סדנאות העשרה משחקית לשחקנים במאים, מוסיקאים רקדנים ובוגרי בתי ספר למשחק. בישוב רחף - 10 דקות מערד, נפגשים לסופשבוע מול נוף מדברי קסום ובראשיתי ליצירה וחקירה משחקית, גם קבוצתית וגם אישית. מנחה: היוצרת והבמאית איילת רון. מנחה אורחת - אסתי זקהיים. הסדנה הקרובה מתקיימת ב: 24-25 ליוני. לאנשי החדר הנחה: 03-5250696 במייל:Trance.theatre@gmail.com

 

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

 





















יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

קישור קבוע

מדינת קומבינה

מילים: תמיר קמחי
לחן: אייל מזיג

לא חייב להיות יפה כדי להיות דוגמן
לא מוכרח ללמוד משחק כדי להיות שחקן
לא חייב קול מיוחד כדי להיות זמר
בלי קואורדינציה וניתור להיות רקדן אפשר
לא חייב לקרוא תווים כדי להיות פה מנצח
ואומנות זה רק עניין של טעם ושל ריח

מדינת קומבינה עוד מימים ימימה
הכול אפשר עם טיפ טיפת עזרה
זו מדינת קומבינה עוד מימים ימימה
גם עובדים זרים עזרו לנוח בתיבה...

 





















עובדים עלינו

הגשש החיוור במשדר הבחירות 81

מה נשתנה?





















-------------- -------------- --------------

עצומה

נגד סגירת הספרייה בקרית שמונה:

http://www.atzuma.co.il/kiryatshmon

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

לקח

אני (בת 7): אבא, אתה היית ילד. אתה התלוננת הרבה. אין לך הרבה זמן לשנות. אני ילדה, יש לי עוד הרבה זמן לשנות. לך אין הרבה זמן לשנות. אתה הבנת מה שאמרתי? 

(אלי הוז)

-------------- -------------- --------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il