(נכתב יומיים לפני ההפצצה)
אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?
המחשבות מתבלבלות לי. מה קורה ? הכול כל כך מעורפל. כולם אומרים שמלחמה זה שלום, שמוסר זה חטא, שהבל הבלים זו האמת. אז עכשיו אני שותקת. הולכת לעבודה ואז חוזרת הביתה ובעיניים מזוגגות מורחת את הקוטג' על פרוסת הלחם ומביטה בטלוויזיה. החדשות מהדהדות בכל השכונה. יריות נשמעות. כולם יורים כאן. בגולן יורים. בעזה יורים. בשכם יורים. בהתנחלויות יורים. בלבנון יורים. ברחוב יורים והרבה מתים. הרבה הרבה מתים.
אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?
כולם צורחים אז גם אני צורחת. צריך להראות להם. לכולם. זה משחרר מתחים. אמרו את זה גם בטלוויזיה. אפילו הממשלה אישרה. ראש הממשלה ושר הביטחון ושר החוץ ושר הפנים ושר הבריאות. הם הרי יודעים מה שהם עושים. להרוג את כל הערבים. ובהזדמנות זו לחסל גם את כל הבוגדים. ואת כל הטרוריסטים. ואת כל האנטישמים ואת כל המוסלמים והנוצרים. ואת אובמבה גם. את כולם. ויפה שעה אחת קודם.
היטלרים ארורים. פולנים ארורים. אנטישמים כולם. כל העולם אושוויץ. אושוויץ. אושוויץ. צריך להשמיד את כולם. אנחנו ממשיכים לירות. לא אתן להם. אני רואה אותם. הם מגיחים מכל החורים. אני שומעת אותם. לא אתן להם. הם מתקרבים וצועקים ומפגינים. אני מבועתת. אני שונאת אותם. נבלות רודפות דם. מפלצות חסרי צלם אנוש. אני משתנקת, מזיעה כולי. סוגרת את החלונות נועלת את כל הדלתות. והם ממשיכים ומתקרבים אלי מכל הפינות אני שומעת אותם מעבר לקירות. אני שומעת איך שהם צורחים. אני בקושי נושמת. באמת צריך לעשות משהו. כל העולם אושוויץ. אושוויץ. אושוויץ.
אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?
האם אני פשיסטית ? האם אני שמאלנית ? האם אני בוגדת ? האם מותר לי לחשוב ? למי להאמין ? מה להגיד ? מה לעשות ?
אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?
המומחים מדווחים שאם יורים בילדים זה מפחית את הסכנה שיהיו גדולים. אם יורים בזקנים זה לא נחשב. אם יורים במחבלים זה ממש מצוין. אם יורים בערבים זה מותר. אם יורים ברגליים זה מוסרי. אם יורים לאשכים זה כואב אך הכרחי. אם יורים בראש זה סימן שזהו פושע מתפרע. אם יורים בנשים הרי שהן היו במקום הלא נכון. ובכלל, אנחנו במלחמה. כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקב"ה (טנקס גוד !) מצילנו מידם.
אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?
השעה שתיים בלילה. השעון מתקתק תיק-תק תיק-תק. הליקופטרים נשמעים מבעד לחלון. מטח קצר של יריות מכיוון השכן. תיק-תק תיק-תק. אני מנסה להירדם. אני יודעת שאנשים טובים יושבים עכשיו וחורשים מזימות. תיק-תק תיק-תק. הם מגנים על המדינה. הם מגנים על עם ישראל, על העם היהודי. הם שריריים. מבטם עז. עיניהם בורקות. מוחם קודח. תיק-תק תיק-תק. השעה מתקרבת לשלוש. הלילה נגמר כמעט. שקט מוזר עומד באוויר. אני מרגישה רגועה נורא. אני יודעת שעוד מעט זריחה חדשה. חום מתוק הולך ומציף אותי. יומיים לפני ההפצצה. תיק-תק תיק-תק.
אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל ?
(שילה)
