הצטרפו לאיגרת השבועית

הצלחה היא לא מה שאחרים אומרים עליך, אלא היא היכולת שלך להתמיד ביצירה מתוך אמונה בצדקת הדרך.


(גבר צעיר, עומד מול מראה)

 

זהו, הגענו למעמד (מחייך) אני חושב שזה הזמן והמקום לומר לך את כל מה שרציתי לומר כבר הרבה מאד זמן, אבל לא הצלחתי. המחשבות הללו תוקפות אותי פעמים רבות, לא בזמן מוגדר. זה יכול לקרות ברגע הכי לא צפוי, גם כשאני עסוק בדברים אחרים. אין לזה חוקיות. מחשבות פטאליות על מהות החיים ואם יש כזו בכלל. בכל פעם אני חושב שהדבר שהכי נכון לעשות אותו הוא לשלוף פנקס ולכתוב אותן. הבעיה היא שאני לא מיישם. הרי תמיד טוב ונכון לדחות דברים ואז לשכוח אותם. כך הכי נוח. אולי זו איזו תסמונת כללית של רוב בני האדם, לדחות למחר את מה שהם לא יכולים לבצע עכשיו ובניגוד גמור למה שהם מטיפים לאחרים לעשות.

 

הפעם החלטתי לספר לך על המחשבה הדומיננטית ביותר שתוקפת אותי בזמן האחרון. כולם מסביבי צבועים ומתחסדים ולאף אחד לא ממש אכפת אם אני אהיה פה מחר או לא. אני עובר בין אנשים ברחוב ומתבונן בהם. כולם ממהרים תמיד, לא עוצרים להביט באחרים. גם אם הם מתבוננים, העיניים שלהם מביעות איזו ביקורת נסתרת. הם מזלזלים בך בלי להכיר אותך, מתייגים אותך על פי גובה, משקל, צבע עור, צורת הליכה, הבעת פנים. גם את לא שונה מהם. בכל פעם שאנחנו נפגשים את מזכירה לי שאני לא מושלם, אבל את אף פעם לא טורחת לברר האם אני באמת רוצה להיות מושלם. את מזכירה לי את השורה "גם אם שוב אעצום את עיניי, השמש תזרח, כולם יחיו כאן טוב גם בלעדיי". אני כלוא פה. כלוא בין ארבע קירות ואת היא כל מה שיש לי. זה סוג של ברירת מחדל. אני משווע למעט חום ומגע אנושי אבל אני ממש לא רוצה להביט בך עוד. את בלתי נסבלת. את ממש כמו כולם, את רק מראה לי אבל לא אומרת את האמת. למה כל כך קשה לך להשתנות? למה את אדישה כלפיי? מה אני מבקש?

 

את שותקת. שתיקה כהודאה? האמת קשה לך? אני מביט בך ורואה את עצמי, ומה שאני רואה לא כל כך מוצא בעיניי. אני רואה אדם שאיבד כל תקווה לעתיד, שחשב פעם שיש בעולם הזה איזו תכלית שאליה הוא שואף וגם יצליח להגיע. שמעוניין במימוש עצמי שהוא לא רק חלקי אלא שלם. שרוצה לזכות באהבת הקהל בזכות עבודה והשקעה רבה ולא ברגע רדוד ושטחי.

 

אבל רק את היא זו שגורמת להצלחה! את זו שקובעת את עתידי! את זו שגרמת לכך שהעדיפו על פני מישהו שנראה טוב יותר ממני. הוא זכה בתהילה ואני נשארתי בשוליים. ובגלל זה אני כלוא פה עכשיו בין ארבע קירות והכול באשמתך! אז אולי עדיף שלא תמשיכי להתקיים עוד. אל תדאגי, השמש שוב תזרח, כולם יחיו כאן טוב גם בלעדייך. זו לא תהיה נחמה מושלמת בשבילי, אבל זה יקל עליי במעט (מנתץ את המראה) לא לראות את עצמי בתוכך! לא לראות את האמת! לא להתבונן אל תוך עצמי!

 

(בוהה במראה ועל פניו ארשת מעוותת שלא הייתה עד כה).

לאיגרת השבועית של 2011 . 6 . 16