טיול שקט עובר בשורשיו

בסוף הערב יגלה שקיעות של יער

אדם עץ באמצע חייו

זוכר ילד לילדותו

פניו נגמרות בענפים קשים

(אלי בכר / תור לאהבה עמ' 48)

יש לו בפלאפון יותר אנשים מתים מחיים, שליבו משום מה לא ההין למחוק. רבים מהאנשים החיים מעוררים בו בושה. הוא איננו יודע אם הם חשים את התיעוב שהוא חושב שהם חשים כלפיו, הוא רק יודע שלעבור על שמם ברשימת הטלפון זה לחטוף זרם חשמלי מטפורי, אבל לא פחות כואב מהאמיתי, ואין לו כוח להתיר את הפלונטר שיצר. הוא בא לכאן לצייר עץ. הוא איננו מצייר אנשים, בגלל שהם יוצאים לו כמו קריקטורות, הוא אומנם יודע שיש ציירים שהיו עושים הכול כדי שתצא להם קריקטורה כמו שלו, או שעוטפים את כל העניין וקוראים לזה "אמנות נאיבית" אבל הוא משתין על האמנות הנאיבית, אם כי בגלל המחסור באנשים התמונות שלו יוצאות כמו גלויות נוף מתקתקות שאיש לא קונה.

הוא בא ערוך, משטח עץ גדול וקליפסים ועפרונות. כאשר ירטיב את הציור במים יהפכו לצבעי מים עם הרבה יותר דיוק ובשליטה על הגוון. הוא התיישב על הספסל באמצע הכיכר, בין בריכת הדגים החדשה שעשו כאן (והוא עוד מאלה שזוכרים את בריכת הדסה שהייתה פה עוד לפני העירייה ואת גן החיות) לא רחוק מקונסיליום הזקנות והמטפלות התאילנדיות שלהן, חיפש את נקודת המוצא שלו בציור, דבר אחד קטן שהוא נזקק לו שלא יקשה עליו לצייר והוא יתחיל. הוא בחר ברגל של הספסל והחל מצייר אותה בעיפרון B 1.5 שהיה אחד האהובים עליו.

"אתה עושה את זה לא נכון".

הוא קפץ.

"סליחה אם הבהלתי אותך". זו הייתה בחורה צעירה. היה לה אפילו אותו כתם לידה על הרקה. לפתע היה נדמה לו שזאת אותה חיילת צעירה שאהב בצבא, אבל היא יכולה להיות בתה, אם לא נכדתה. הוא משל ברוחו, הניח את עפרונו ושאל אותה "למה את מתכוונת?" היא חייכה והשיבה "זה נדמה כאילו אינך מבחין בפרטים, לכל עלה יש אינדיבידואליות משלו, והגזע, אתה רואה איך הוא מתעקל?" הוא אמר "אבל כבר ציירתי". היא השיבה "לא מאוחר לתקן." והוציאה מחק מכיסה. הוא רצה להדוף אותה, להשליך את כן הציור וללכת מכאן עד ליפו, אלא שנזכר במשפט שקרא בעיתון "בעולם הולך ומצטופף, אין ברירה אלא להושיט יד". בכל זאת רצה להתנשא מעליה: "מה תפקידך בכוח?" - "אני מורה לציור. בדרך כלל אני מדריכה ילדים אוטיסטים, אבל כבר נגמרה שנת הלימודים אז באתי להיות עם סבתי". המבט בקשישה המזילה ריר שישבה על כיסא גלגלים ליד שולחן המתכת, עורר בו את אותה חרדה כשראה זקן קטוע יד בעבודה של סבו, העולם חשך מבעדו.

הוא לא בדיוק ידע איך הגיע למיטת בית החולים, אולם שמח שאותה יעלת חן אחזה בידו כשהתעורר. לפתע לא ידע בן כמה הוא והיכן הוא נמצא, ואז הכה אור השמש בעיניו במיטת בית החולים. היא העלתה את המיטה שלו כך שיוכל להבחין בשקיעה. הוא חש את פניו מתרככים. הוא שאל אותה, "מה את רואה?" והיא ענתה לו. וכך יצא לו הציור הטוב ביותר שצייר מעודו.