חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

אפילוג 5

מוזר, אבל המיתוס הגנוסטי מספר כי השליח המגיע מעולם האור להשמיע קריאת התעוררות ליושבי העולם הזה חשוף לסכנה. הוא עלול להזדהם בחברת בני אדם, להיטמע, לשכוח את מקורו. נסים אלוני הרגיש שהכתיבה שלו לעולם הבידור, שנבעה בדרך כלל מסיבות כלכליות, היא אות להידרדרות. (לדוגמא: כתיבתו ל"הגשש החיוור" – העורך)

מסעו של אלוני בעולם נועד בעיניו ליצור מקדש בתיאטרון. "לפי הנחתי, לאט-לאט, המקום היחיד בעולם למפגש בין בני אדם לבני אדם יהיה התיאטרון. ובהגיע העולם אל קצו יהיה התיאטרון מין בית כנסת. מקום משותף לשחקנים ובני אדם שעוד אינם יודעים שהם שחקנים", אמר בהרצאותיו בירושלים בשנות השבעים. "במסתרים, מתחת למזרונים, כולנו מתגעגעים לאלוהים", אמר אז. נסים אלוני לא היה דתי במובן של מקבל מרות אל ומקיים מצוותיו, אך הוא היה אדם רליגיוזי: בעל כמיהה אל הבלתי גלוי לעין, המשגיב את האדם.

זו הייתה שליחותו של אלוני: לעורר היזכרות בעולם נעלה, עולם שמולך בו יופי נשגב. נסים אלוני, הנתרן הנפלא, רצה להביא יופי לעידן העוני. את השליחות הזאת נשא ואף מימש. יופי שבור, יופי פגום, יופי שהמילים אינן מצליחות להכילו באופן רציף ואחיד. יופי מוזר ובלתי-נתפש. יש לדבר עליו מתוך הצו לזכור את קיומו של יופי נשגב בתוך חיי השעה של ההמון. מאז נסים אלוני לא ניסה אף מחזאי ישראלי לנחם את "עידן העוני" ביופי בימתי כזה, יופי חולמני של נער שאינו מתבגר...