דנה דבורין, שחקנית, במאית, מפיקה, הגישה תכניות ילדים בטלוויזיה, בוגרת תיאטרון החדר, מספרת על תקופת לימודיה בקבוצת המנחים (בימוי, משחק, הנחייה), בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.
מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן. |
 האיגרת השבועיתיום ה', 2011 . 6 . 23עכשיו ההרשמה מידע נוסף כאן -------------- ייעוץ אישי ליוצרים יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת -------------- -------------- --------------
אֶרֶץ כְּחוּשָׁה וּנְחוּשָׁה צוֹעֶדֶת אַרְבָּעִים שָׁנָה לְאֹרֶךְ שְׂפַת הַיָּם. שֶׁמֶש יַדְעָנִית מְצַפָּה אֶת הָעוֹר הַפָּלִיט בְּרִקּוּעֵי נְחֹשֶׁת. אֵיךְ הָיָה קוֹרֵן וְאֵיךְ מְצַלְצֵל בִּצְחוֹק הַצִּפּוּי אֶל הַקּוֹרֵץ מֵאֲחוֹרֵי גַּבֵּךְ הַמִּשְׁתַּזֵּף לְרַאֲוָה! כָּעֵת מִתְהַדֶּקֶת עַל סַנְטֵרֵךְ וּסְבִיב שְׂפָתַיִךְ גְּזֵרַת הַנְּחֹשֶׁת כְּמוֹ שִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים. בְּהִתְאַמְּצוּת לְחַיֵּך מִתְקַלְּפוֹת שְׂפָתַיִךְ, נֶחְשָׂף הַקְּלָף, נוֹשֵׁר הַטִּיחַ, וְכָל אֶחָד יָכֹל לִרְאוֹת קְמָטִים. (מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים) 38. קרח: במדבר ט"ז - י"ח
"ויקח קֹרח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן-פלת בני ראובן". פרשה שתחילתה בסיפור מוסר מפחיד, וסופה בהבטחת-הכנסה. קרח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, אוסף קבוצה של אנשים וקורא תגר על סמכותם של משה, אהרן, ובני לוי "כלי הקודש" המשרתים במשכן: "רב-לכם, כי כל-העדה כלם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על-קהל יהוה". הפירוש הנפוץ לפרשה זו הוא שקרח ועדתו הם בני בליעל שקריאתם מאיימת לפלג את העם. לכאורה זה מזכיר טענות ומענות של כל שלטון ריכוזי, כנגד דברי הביקורת המושמעים נגדו. אל מול הביקורת מעמיד השלטון את הצורך באחדות העם. קרח מסכן את האחדות הזאת בעצם מעשה ההתרסה כנגד סמכותו של משה. אולם "אחדות" עלולה לגלוש במהרה ל"אחידות". במילים אחרות: אחדות חברתית, במקרה הרע, עלולה לגרום לאחידות של שלטון טוטליטרי דכאני. קרח ועדתו אינם קבוצה קיקיונית של חולמים בהקיץ, המבקשים לברוא עולם חדש, בלא שתהיה להם השקפה ברורה על דרכם. מדובר במאתיים וחמישים "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם", שהם נציגי משפחות ענפות וחסידיהם. זוהי קבוצה אופוזיציונית נכבדת. הם אינם כופרים בעיקרי האמונה והפולחן הדתי. אינם מבקשים להציע תרבות חלופית. לא מבקשים להחזיר את פולחן העגל. להיפך, הם מדברים בשפתו של משה, שאמר זה לא מכבר "ומי יתן כל-עם יהוה נביאים, כי-יתן יהוה את-רוחו עליהם", ולא פעם דיבר על העם בלשון קדושים. אם כך, אם כולם קדושים וטובים, יש לפתוח את המסגרת השלטונית לכל אדם. במילים אחרות: בחירות עממיות. בנוסף לכך נרמזת כאן מחאה כנגד ריכוז הסמכויות בידי משה. כיצד המפרשים מחזקים את הטיעונים כנגד קרח? בשתי דרכים תעמולתיות. הדרך האחת היא הכינוי שהם מצמידים לקרח. הם מכנים אותו "קרח ועדתו". כלומר, לא רוב העם חושב כמוהם ואם "קול המון כקול שדי" אזי עדה אחת היא בבחינת האחר של ההמון, הזר, הנפרד, מי שהוא "לא משלנו". הדרך השנייה היא אזכורו כעשיר, מכאן "עשיר כקרח". אף אחד לא ממש אוהב עשירים. מכבדים אותם, פוחדים מהם, מעריצים אותם, אבל לא אוהבים. גם הכינוי "עשיר כקרח" הנתמך על ידי פרשנויות לרוב, מייחד את קרח ומבודד אותו בקרב קהל ישראל. מאז ומתמיד היה משה הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. הוא הממשלה, הוא בית המשפט והוא המשטרה. רק לאחרונה הפקיד משה שבעים מזקני ישראל להיות זקני העם ושוטריו, ובכך יצר הפרדה חלקית בין הרשות המחוקקת למבצעת. קורח מרמז על הפרדה מלאה בין הרשויות. קרח ועדתו הם, אם כן, גרסה מוקדמת מאד ופשוטה למדי, אולי פרימיטיבית, של הטוענים לחברה פתוחה ודמוקרטית...
או: כוריאוגרפיה של הנפש
13 עַל רֹאשִׁי אֲנִי מַנִּיחַ תָּמִיד אֶת הַיָּקָר לִי, מַה שֶּׁאֲנִי מַאֲמִין בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי מַצִּיג בָּרַבִּים: חַי-צוֹמֵחַ-דּוֹמֵם וְלִפְעָמִים זֶה מִשְׁפָּט אוֹ טִעוּן שֶׁמִּתְגַּלֵּם בְּחַיָּה נַנִּיחַ אוֹגֵר לָבָן אוֹ פְּתִית שֶׁלֶג אִם אֲנִי הַר שֶׁנִּקְרָא אֲרָרָט וְנוֹתַר עָלַי פְּתִית שֶׁלֶג אַחֲרוֹן שָׂרִיד לַמַּבּוּל הַנּוֹרָא פְּתִית שֶׁלֶג נָמֵס בְּמוֹרַד גֵּוִי כְּמוֹ אוֹגֵר לָבָן הַהוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט נֶעֱלָם בְּאֵיבָרַי... אָז אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת נֹחַ, בְּחִיר אֱלֹהִים (מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)
חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים. אפילוג 5 מוזר, אבל המיתוס הגנוסטי מספר כי השליח המגיע מעולם האור להשמיע קריאת התעוררות ליושבי העולם הזה חשוף לסכנה. הוא עלול להזדהם בחברת בני אדם, להיטמע, לשכוח את מקורו. נסים אלוני הרגיש שהכתיבה שלו לעולם הבידור, שנבעה בדרך כלל מסיבות כלכליות, היא אות להידרדרות. (לדוגמא: כתיבתו ל"הגשש החיוור" – העורך) מסעו של אלוני בעולם נועד בעיניו ליצור מקדש בתיאטרון. "לפי הנחתי, לאט-לאט, המקום היחיד בעולם למפגש בין בני אדם לבני אדם יהיה התיאטרון. ובהגיע העולם אל קצו יהיה התיאטרון מין בית כנסת. מקום משותף לשחקנים ובני אדם שעוד אינם יודעים שהם שחקנים", אמר בהרצאותיו בירושלים בשנות השבעים. "במסתרים, מתחת למזרונים, כולנו מתגעגעים לאלוהים", אמר אז. נסים אלוני לא היה דתי במובן של מקבל מרות אל ומקיים מצוותיו, אך הוא היה אדם רליגיוזי: בעל כמיהה אל הבלתי גלוי לעין, המשגיב את האדם. זו הייתה שליחותו של אלוני: לעורר היזכרות בעולם נעלה, עולם שמולך בו יופי נשגב. נסים אלוני, הנתרן הנפלא, רצה להביא יופי לעידן העוני. את השליחות הזאת נשא ואף מימש. יופי שבור, יופי פגום, יופי שהמילים אינן מצליחות להכילו באופן רציף ואחיד. יופי מוזר ובלתי-נתפש. יש לדבר עליו מתוך הצו לזכור את קיומו של יופי נשגב בתוך חיי השעה של ההמון. מאז נסים אלוני לא ניסה אף מחזאי ישראלי לנחם את "עידן העוני" ביופי בימתי כזה, יופי חולמני של נער שאינו מתבגר...
בשבילו את אלוהים. רואים בעיניים שלו כשאתם מחליפים מבטים והוא מצפה לך שתדעי גם אם אין לך הוא אומר לך את עימי, את חשובה ואת מיד חוזרת בתשובה בשבילו את אלוהימא זה מדהים ה... ערגה הציפייה, הענקה כשקורה גן העדן כשאת מניקה והטוב בעיניים שגומל לך חסדים ומשכיח כל רע בחיבוק העדין בשבילו את בשביל איתו תשחץ החיים שולח בך ענפים של יקיצת הפרח ביום שמשי במיוחד והתגלמות החיוך שהוא רצונך את מחזיקה את ידו בשפת היחד שלכם עוד טרם מילים אך מבטו קורא לך את, אימי את חשובה וליבך מיד חוזר אליו בתשובה
מן הראוי לכל אמן לזכור ולהזכיר שהוא חוליה בשלשלת, ושהוא בעל חוב לאלה שקדמו לו, ובעיקר למוריו. אלה שלי היו פיטר פריי ונולה צ'לטון. רק בהמשך הדרך פגשתי מורים נוספים. בארץ – ניסן נתיב, וביפן – המאסטר שיגיאמה סנגורו, שאצלו למדתי קיוגן – הקומדיה העתיקה של יפן. אך ראשית הדרך הייתה בהשראת המורים מאמריקה, חניכי "השיטה", שהיא בעצם סטניסלבסקי בלבוש אמריקאי. הפיתוח של "השיטה" באמריקה נשען בעיקר על מקום הבכורה שנטלה לעצמה הפסיכולוגיה בהבנת האדם, אופיו ומסתרי נפשו. ההישגים הגדולים של ממשיכי פרויד באמריקה סיפקו לאנשי התיאטרון קרקע מדעית לדיון בשאלות מפתח הקשורות למשחק. אופי וגורל נפגשו והיו לאחד בחיי הנפש. החידות הגדולות הנעוצות במסתרי הנפש ניתנות לגילוי ולפענוח. הדבר איפשר לנקוט עמדות נחרצות בשאלות שמטבען הן אסתטיות, שהרי המשחק אמנות הוא, במונחים מהתחום האתי: טוב-רע, אמיתי-מזויף, נכון-לא-נכון וכו'. קביעות נחרצות אלה קיבלו משקל יתר מכיוון שהן נשענו על קביעות מדעיות. קל להבין שלשפה הפסיכולוגית היה יתרון מובנה וגדול בעיני אנשי התיאטרון. זכינו במפתח פותח כול. איזו תחושה של עוצמה ועליונות אפפה את השיח התיאטרלי, וזאת, משום ש"הנפש הפועלת", כפי שקראו בעבר למושג "הדמות", קיימת בפועל רק בנפשו של השחקן המגלם אותה. קיימת רק נפש אחת בלבד, נפשו של השחקן ובה מגולמות כל הנפשות כולן. יש צורך לחפור מעט וליטול את החומר הנחוץ לתפקיד, והסיפור פתור. כך תופסת הנפש מקום בכיר בהבנת התהליך הבונה של הצגת תיאטרון: החזרה. אותה נפש לשחקן ולדמות. זו רק פתיחה לתהליך וגם כותרת לסיום מוצלח של התהליך. התהליך עצמו, מרתק ככל שיהיה, עלול להיות גם מייסר, משום שהוא תובע סיגול והתאמה בין השניים וגם דורש יכולת צלילה למעמקי הנפש הפרטית של השחקן, וכן יכולת רבה בהתבוננות בנפשם של אחרים. זה מחייב שליטה רבה בארכיב הזיכרון, כמו גם בגוף הפיזי. זה מחייב אומץ ונחישות רבה כדי לעמוד אל מול עצמך ואל מול זולתך חשוף לגמרי וחושף באותה מידה. אין תמה בכך שהעוסקים במלאכה העדינה הזאת היו רוצים מינוח מדויק וחד משמעי: לדעת שישנם מונחים אובייקטיביים, כמו גם כלי עבודה כאלה. שתהיה הסכמה רחבה על הטיב והאיכות של "המוצר הסופי", הסכמה שאיננה אך ורק שמועה מידבקת, בחינת עוף השמים נשא את הקול, אלא שתישען על אמיתות מוסכמות, שניתן יהיה להיסמך עליהן כבלתי ניתנות לערעור. הפסיכולוגיה לא היססה להציע את עצמה. היא פרשה לפני המבקשים משנה סדורה, מדעית לעילא, של חיי הנפש, עם יומרה רצינית ביותר לתת מענה תקף לתרים את מסתרי הנפש על האוצרות הרבים החבויים בה. נוסף על כך, היא הוכיחה את עוצמתה באמצעים אמנותיים, על ידי מחזאים ענקיים, שאו שגילו אותה לעולם, כמו איבסן או צ'כוב, או שהשתמשו בכוחה, כמו או'ניל או טנסי ויליאמס ורבים אחרים. המאה הקודמת האמינה במדע ונתנה לו כבוד אלים. והנה הפסיכולוגיה ראתה עצמה כמדע הנפש, ואמנות התיאטרון זכתה בשפה ובכלים מדעיים. אהדת הקהל והביקורת העיתונאית לא עוד משמשים כקנה מידה יחיד להערכה. אם להישפט, אזי עדיף בשפה ובערכים המקובלים עליך. פעם מעדת ופעם אחרת – זכית במלוא ההערכה. המאה הקודמת גם הנחילה לנו את תורת היחסות ויחד עמה את הרעיון שהכול יחסי ושאין ודאויות מחלטות. באמנות רעיונות כאלה מולידים תחושה שהכול מותר, הכול אפשרי,anything goes . ובכל זאת ישנה תחושה פנימית שאין זה כך. יש ערך למעשה האמנות. ואם יש ערך, אזי חייבת להיות דרך להעריך. בעיקר אמורים הדברים בהערכה הפנימית, בין האמן לבין עצמו ובינו לבין עמיתיו. טוב היה לדעת שנפש היא נפש, בדיוק כמו שיד היא יד ורגל היא רגל. קיים מבנה נפשי אוניברסאלי משותף לכל האדם למרות ההבדלים והשוני, ולכן כה קל להזדהות עם הדמות, הן עבור השחקן והן עבור הצופה. ניתן לקרוא ולהבין את מסתרי נפשו של האדם. היא חדלה להיות ארץ בלתי נודעת. הדרמה והתיאטרון הינם מטפורה ודימוי לחיים עצמם ואת החיים כולנו מכירים. אנחנו חווים אותם. האירועים הדרמטיים מתרחשים על הבמה, משל היו אמת לאמיתה. למרות ידיעתנו שהכול משחק, הם מתרחשים על הבמה כאילו היו בפועל ממש. המילה "כאילו", המופיעה גם בדימוי המראה של המלט, היא מילת המפתח, מכיוון שזה רק כאילו אמיתי, אך נותן תחושה מלאה שזה "אמיתי". המילה "כאילו" פותחת פתח לכל הדמיון היצירתי כדי למלא ולהמציא אלף ואחד דברים שיעמדו במקום הדבר עצמו – שהרי באמנות אנו עוסקים. המאה העשרים גם הביאה בכנפיה תיאטרון אחר, על כל סוגיו ומגוון תופעותיו. ברכט, ארטו, בקט, יונסקו, צ'ייקין, גרוטובסקי ועוד רבים אחרים, שהרחיבו את היריעה ואת האופקים. ואם יותר לי להזכיר בזאת גם את האכסניה לדבריי, הרי גם כאן, בארצנו נבנתה שיטה מקורית: "שיטת אוריין - המעגל הפתוח". אין שיטה אחת. הדרכים שונות ומגוונות. עליך ובידך להחליט באיזו תבחר ללכת. הדברים הללו שהינם בעלי אופי תיאורטי אינם שיחות אקדמיות לשמן. הרעיונות, המחשבות, האידיאות – הם שמניעים את גלגלי העשייה התיאטרונית. אידיאות וחשקים, רעיונות וחוסר נחת, חוברים דרך פריזמת האמנות, משנים ואפילו הופכים קערות עמוסות על פיהן, ופורצים דרכים חדשות ואופני ביטוי רעננים. אופייה החתרני של האמנות קובע מדי פעם איזה דלי ייהפך וכמה חלב יישפך. לכן אל לנו לזלזל במשקלם של רעיונות, מחשבות, אידיאות. תאמרו: כל אלה מעולמם של במאים, מחזאים, מנהלים. אין בזה מענה למצוקת השחקן, שרוצה לשחק היטב בכל תפקיד, בכל הצגה ובכל ערב. איך לחדור את מעטפות הלב ולענבל בו את פעמון החירות אצל כל אחד ואחד מן הצופים שבקהל. אני הייתי אומר שהשאלות משותפות לכל היוצרים. התשובות שייתנו השחקנים יהיו אחרות, שונות ומיוחדות לקהילת השחקנים האמנים. במרכז המעשה המשחקי מצויים החיים עצמם. בתוך החיים עצמם אנו כבולים בכבלים רבים. הזמן והמקום, קשרי המשפחה והדם, מסורות, מנהגים, דרישות החוק וקול ההמון. אנו פועלים בתוך כל אלה ועושים כמיטב יכולתנו להימנע מחיכוך יתר לגלות את מרב הגמישות כדי להצליח להטות את ספינת חיינו למחוז חפצנו. אך הגבולות מוחשים ומשמעותיים. בנוסף על אלה קיימים הכבלים הפנימיים. אופי, גורל, גודל השאיפות אל מול היכולת, היחסים המחייבים אותנו, השדים הקטנים שבמעמקי נפשנו. אך אנו לומדים את הכללים ומנווטים בתוך החיים. המשחק מציע משהו אחר. משהו השקול בכוחו לכל אותם כבלים. הוא מציע את החירות עצמה כפעולה מודעת ושלמה. יתרה מזאת, פעולה מתוך בחירה והחלטה, כששיקולים של טעם ואסתטיקה, הם הקובעים והמביאים את השחקן עד למקום הרחוק שבו הוא מניח את הכול מאחוריו וסומך לחלוטין על כל מה שבנה, ובעיקר על עצמו, ומאפשר לעצמו את "הנפילה החופשית" לתוך המשחק, כמאמין בנסים ובנפלאות. אז נפערות דלתי פנימיותו לרווחה, זאת ההזדמנות של המוזות לחבור אליו ולהניפו מעלה כמו מעבר לכוחות הכבידה השונים הלוכדים אותו. במעשה זה נפתחת אפשרות אנושית יחידה במינה. כל מגבלות החומר האופפים מאבדים מכוחם, ונוכחותה של הרוח במעשה ובפעולה המשחקית קובעת חוקיות חדשה, חוקיותה של חירות האדם כשדה הפעולה, החושפת את משמעויות הקיום האנושי על פני האדמה. זה אמור להיות לא פחות מניצחון גדול של רוח האדם על נפשו. הנפש אינה משעבדת במצב משחקי זה, היא מקבלת על עצמה את עליונות הרוח היוצר של האמן. הפחדים, התסכולים, העכבות – כל השדים הקטנים עם הגדולים מגורשים ממקום הבכורה שהקצתה להם הנפש אל מקומם הראוי – ארגז הכלים – שממנו מוציאים בשעת הצורך את מה שנזקקים לו, לזמן קצוב. גם הפסיכולוגיה אינה השפה היחידה או הבכירה, או "המדעית" יותר. טעם, שאר רוח, מקצב, הרמוניות ודיסהרמוניות, מעקב אחרי התפתחות של רעיון, ניסוח ספרותי, פיוט, התבוננות פנימית, התבוננות מעמיקה החוצה – אלה הופכים להיות עיקר בשיח האמנותי. פסיכולוגיה היא אחד ממרכיבי העזר של הדיון, וכלל לא מרכזי, שלא לומר יחידי שבהם. אמת היא שהאמנות מיוסדת על אוּמנות. כלומר ההיבט הטכני והנרכש של האמנות, ההיבט הנלמד, זה השולח אותנו אל מאסטרים אמנים, הוא היבט מעשי, שימושי, ומועיל. אמנות מאז ומתמיד עברה מדור לדור, כשכל דור מנסה לרשת את הסודות המקצועיים של קודמיו, וגם להמציא את הגלגל מחדש. ככה נבנית תרבות. במהלך היסטורי זה אין לזלזל כלל. ההפך הוא הנכון. יש לכבד, ללמוד ולהעריך את המסורות, ואת קודמינו באמנות. עלינו ללמוד להוקיר את קודמינו. לזכור אותם ולהזכיר לעצמנו שאנו חוליה בשרשרת הדורות. מה שאני מנסה לרמוז כאן הוא שיש מרכיב נוסף באמנות המשחק שנמצא מחוץ ומעבר לאני המשַחק. מרכיב פלאי זה, שהיוונים קוראים לו מוזה, הוא מרכיב שהמסורות שעליהן גדלנו התעלמו ממנו, משום שאין ללמוד וללמד אותו. משום שהוא נתפס כאיזו מטאפורה פיוטית למשהו שנראה כהצלחה מוכחת על ידי כול, ולא היא. לדעתי עליך, השחקן, להשאיר מקום פנוי ובלתי מכוסה על ידי פרשנות או הערות והארות מבחוץ. משהו אמור להישאר בלתי מואר ובלתי מוער ופתוח לחלוטין לאופן ידיעה מן הסוג הפחות מוכר, ידיעה שאינה קשורה בחושים, שאין מקורה בעצמי, ושהיא עשויה להתאפשר, כשאתה יוצא לדרך ללא מפה, ללא מצפן, לבדך, במסע שתכליתו היחידה הינה המסע עצמו. אני מקווה שדברי לא נשמעים כאזוטריים ורציניים מדי, דברים שנועדו רק ליודעי חן. אני יודע שאמנים מנוסים יבינו ויהיו אולי בני שיח לדברים הנאמרים בזאת,כחלק מדיאלוג בין עמיתים. (אילן תורן – במאי ושחקן)
בהזיה ראיתי סוס אדום עולה ומנצח עומד מול השדים מלא פחדים. הייתי סוס אדום הייתי הרוכבת הייתי הפרסות הנרמסות הייתי הברק והשדים מתחת על זרועותיי עוד סימני השוט. (שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)
הספר הובא בסודי סודות לתוך הארמון, המלך ישב שם על כס המלוכה עטוי ברדס, שערו גולש על כתפיו, הכתר מנצנץ על ראשו. בניגוד למיתוס הוא לא אמר שזה סוד. ההיסטוריה תתווכח אם הצמיד אצבע לשפתיו או לחש דבר מה, אך משהסיר את הכובע היה ברור: למלך מידאס יש אוזני חמור. הספר עשה את מלאכתו נאמנה, אבל ההתרגשות גאתה בליבו מרגע לרגע עד שהיה לכלי שלא יכול היה להכיל את הסוד, הוא קיבל את הכסף אך כל אותו היום לא היה בן אדם, הוא כמו היה במקום אחר משום שכל היות חשב על ההשלכות על כך שלמלך מידאס יש אוזני חמור, כשצעק את זה לתוך ההד, הוא קיווה שקולו יתעוות והסוד הזה יתרחק הרחק ממנו, אלא שההד הדהד את קולו במדויק "למלך מידאס יש אוזני חמור" בדיוק בטון כולו, קני הסוף חיללו את מה שאמר, היה נדמה שכל הטבע שר שלמלך מידאס יש אוזני חמור. מה יוכל לעשות עכשיו? גאתה החרדה בליבו, המלך מעסיק את כל משפחתו, שלא לדבר על עצמו, שהמלך בוודאי יבקש לקצץ את ידיו או שיתבע אותו למשפט, מדובר בנזק היקפי! הייאוש אכל אותו בכל פה. הספר נעשה הצל של עצמו, ונכנס כמעט לדיכאון קליני. אלא שהתוצאות היו הפוכות, המלך, שהבין שעוף השמיים מוליך את הכול, לא עשה דבר והתוודה, וישנן גרסאות האומרות שאפילו זכה לסליחת האלים.
ברחוב Twarda ב-Warszawa סוידו הבניינים הכביש נסלל ולא תמצא עוד דם זורם במדרגות בגטו. רחוב Twarda עליז, שוקק בעשרות מבקרים במסעדות – מזון כשר, אוכל של אימא וילדים בלונדינים עם עיניים כחולות מנגנים על כינורות שירים חסידיים. הילד עם הידיים המורמות מככב במוזיאונים ובאתרי הזיכרון. רחוב Twarda, כמו העולם כולו הוא נחלתם של תיירים מסוקרנים.
אימה עוטפת את הרפת. יום העצמאות עבר, עוד מעט ל"ג בעומר. אלו ששרדו את הטבח תוהות האם תשרודנה את הבא. אחרי זה שבועות, חג שמחת החלב בו מינון ההורמונים עולה. תקופה מלחיצה, לראות את כולן כך נפוחות והזויות. בשוקת מספר ארבע יש אחת שכבר לא יכולה ללכת, גבה שפוף ושק העטינים שלה שקוע בבוץ. הרוב שונא את הבוץ והיו מעדיף את האחו. לפחות לחיות חיים הגונים, גם אם לגמור בתוך שקית בשר להמונים. שמעתי ממזל הכלבה של הרפתן שביום העצמאות היא ראתה מישהו זורק לפח חבילת נקניקיות שלמה, סגורה, שאפילו לא נפתחה. לא סיפרתי את זה לאף אחת. מה כבר אפשר לעשות. מהבוץ הזה, שינוי הקיים הוא קרוב אך רחוק כמו החיים מעבר לגבעה הזו, שלעולם לא אזכה לראות. והחלב? כל ליטר חלב הם מחשבים שנה מראש, עבור כל ראש. פרה או בן אנוש. אך התנובה אינה תנובה והם לא יודעים. מחזקים עצמם אך נחלשים. מפרים את חוקי הטבע הנצחיים. חיים כאילו לא הייתה להם ברירה אחרת, כמוני כאן ברפת. המהפכה מעבר לגבעה... שמעבר לגדר...
רציתי מילקשייק אבל לא קיבלתי. לא נשארו להם כוסות מיוחדות למילקשייק. והרי אי אפשר להגיש מילקשייק בסתם כוס! או לחילופין בכוס יפה ומהודרת אבל לא מתאימה למילקשייק. זו הייתה פשוט סיטואציה עגומה, אולי לא "עגומה" אבל ללא ספק מאתגרת ביותר. הייתי צריכה לחשוב מה הצעד הבא שאעשה, האם אני נשארת שם מבלי לקבל מילקשייק או הולכת למקום שבו יגישו לי מילקשייק באופן מושלם אבל אולי לא ארגיש בו בנוח. להרגיש לא בנוח זו לא אופציה טובה וכדאי שאשקול אותה שנית לפני שאני מחליטה על דרך פעולה. פתאום הבנתי שאולי לא יהיה לי הערב שום דבר אחר במקום מילקשייק, שאולי זה משהו שאני חייבת וששום דבר לא יכול להחליף. הסתכלתי על המכונה שמערבבת את המילקשייק והראש שלי הסתחרר. הסתכלתי על המיכלים הקטנים שאכלסו דובדבנים, סוכריות ונטיפי שוקולד, ועל ברז הקצפת המשונה שגוש סמיך הצטבר בפיו, והחלטתי שברגע זה, לא אחד ולא שניים אחריו, אני מקיאה. הקאתי על הרצפה של המקום שבו הכינו את המילקשייק. אנשים אחרים שהגיעו לשם כבר לא רצו מילקשייק. חסכתי להם את ההתלבטות המטומטמת הזו. הם חייבים לי תודה. למה לי אף פעם לא עוזרים כשאני צריכה?
אני יולדת את הרחם שלי שנולדת מתוך רחם שנולדת מתוך רחם שנולדת מתוך מלכודות עוברים רזרביות שלא נגמרות בלונים נכזבים המחוזרים על ידי ילד כאילו מישהו חשב שאתחרט כמו הכינו תוכנית חירום למקרה בו אוציא את הרחם עדיף לוויתן לעוס בפי עובר אנוש, על עובר אנוש לעוס בפי לוויתן כך חכמינו אומרים. עוברי אנוש – פרעושי רחם, מוצצים חוכמת שופטים, אין להם פנים אבל קורמים להם כתר. עטופי אשליה שהם המין הנעלה, נרקומנים עלובים - כבר צמאים לשכפל את הסבל, לשדל את הדור הבא, המשכיות למה? המשכיות למה? המשכיות למה? המשכיות למה? המשכיות למה? המשכיות למה? המשכיות למה? המשכיות למה? המ כבר ילדתי את האחרונה? אם יש אקדח, במוקדם או במאוחר הוא יירה שבמקום רחם יצמח לי זנב שבמקום ילד יהיה לי סרטן עוללים טורפים בעגלות דורסניות של כסף לאן כולם שועטים? יצורים מופלאים - בגיל שלוש כבר יודעים להפוך פרח לחרב, ים לקולה, דבש למלט, אני מחוסנת? מארובת האושר עולים אנשים מאודים מחופשים לענני גשם, מה אמת? מה אשליה? כבר ילדתי את האחרונה? אני רוצה לצרוח אבל צרחות מביאות אנשים לעולם אני מסרבת להיות בת אנוש מסרבת להיות - לא הסכמתי מעולם גם אני כמו כולם רוצה לשפוך דם את הדם שלי האם תגיע לראותו רוקד כאסיר משוחרר על גופי העירום? אולי רק אז יגאה ליבך, ופיך יפרח חנוק וכנוע כעלה מתאבד? גם בחלומות כדורי השינה היו מחזרי היחידים אנשים הם קברים מהלכים לא אתנגד להיקבר בך כבר הסרתי את כתר הבשר הכבד והלא מוצדק הזה את שמי תרמתי לגרגר אבק כבר שכחתי איך ללכת, אולי לא ידעתי מעולם עכשיו אני כמעט מושלמת – הולכת וקטנה העולם המתקדם והמתפתח, עושה לי חשק להיות אנורקטית עד שתבוא בטח אקטן עוד אני מתרגלת תנוחה של עובר מרוב תרגולים כבר הגעתי למשקל היוולדי – שני קילו 300 אולי כך תצליח לאהוב אותי? קר לי. קר לי נורא האם תבוא לחתל אותי במעט אהבה? אני מתחילה להגליד אפשר להכריז כבר רשמית? שאף אחד לא ייכנס לתוכי חוץ ממני ואף אחד לא ייצא מתוכי חוץ ממני? אתה כצפוי לא מגיע, ואני כבר לא יכולה לחכות להיכנס לרחם שלי וללדת את עצמי מתה (כמו שהייתי צריכה ב – 24/9/1983 ) ילדה יקרה שלא נולדה לי ברת מזל שכמותך - לו אמי הייתה כמוני... הלוואי וכולן יהיו כמוני. גם כשהרגשת לרגע מקופחת ובכית על כך שכולם נולדים חוץ ממך, אני לא התפתיתי, לא נפלתי בפח. ראית אותי - איך יכולתי לגדל אותך? איך יכולתי להגן עליך? לידהריגה, אני לא רציתי להרוג אותך. עכשיו זה רשמי, ניצלת. עכשיו את מוגנת - לנצח אוהבת מאוד ומקווה שאת מבינה וסולחת אמך שלא ילדה אותך © 2010 כל הזכויות שמורות לנטלי כהן וקסברג (נטלי כהן וקסברג, מחזאית ומשוררת)
הלהב רימונה, לא רימונה, זה כואב מאוד. אני חש את הלהב ננעץ, חודר אל הלב. אני שומע את חיתוך הבשר. אני פתאום, שומע רימונה את נגינת העוד. אני חוזר אי שם לצלילי העוד הראשונים. הצלילים נושאים אותי ברוח המדברית. הלב מזיל דמעות של דם. אני קורא לך בכינויים שאהבת רימונה "היהלום שבכתר", "יוסף". עם חדירת הלהב אני שומע צלילים אחרונים של חיים. תנעצי ברכות לצלילי הוואלס. אותה הלב שמע אבל לה הוא לא מחובר. סובבי רימונה את הסכין בקצב הוואלס. אחיך רימונה מצא פסוק בהלכה שמכשיר רצח הורה. אני שומע את קולו מברך על המת. הנוצה שפורטת על מיתרי העוד עפה לה כאילו נישאה בידי מלאכים. יש בהם שרוקדים לקצב העוד ויש שרוקדים לקצב הוואלס. נפתחים כגוף אחד כמו היו פרח הוורד. תנעצי רימונה. כבר לא כואב, מענג. שדות ירוקים, אחו ענקי, לא מפחיד. כל כך יפה ושקט ואין סופי. תנעצי את הלהב בדממת הבריאה. אני רואה אלוהים בורא עולמות אחרים. "אל תרצח. כבד את אביך ואת אמך. אני מבדיל בין חושך לאור". אני מאושר שומע שוב את צלילי העוד. נגן לי עוד עד הפריטה האחרונה. הכנס חוד הסכין אל תוך לבי עד הצליל האחרון. קולה של אום כלתום בוקע. מהדהד בחלל הולך וחוזר עד שננעץ בתוך חלל הלב. קולה סובב במעגלים. אני לא יודע היכן אני. הכול סובב ומתערפל. אני נשאב לתוך חלל אין סופי, עולה ויורד. חלל ענק. אני נקרע לגזרים, מתפורר לגרגירי עפר זעירים. המחשבה אינה מרפה. עדיין העולם פה על פני האדמה. יש עולם אחר? אני פוחד. פוחד שמא אאבד את שפיות הדעת שלי. פוחד שלא אוכל לשוב. קיר בלתי עביר. פוחד לנפץ את הקיר. פוחד ממה שמאחורי הקיר. חושך ועוד חושך, לילה ועוד לילה. להיות ילד. פוחד למות, פוחד מהשדים. משפחה, אבא, סבתא, בן דוד. אני אוהב. אהבה ללא גבולות. גינה, עצים, מדרגות, משפחה, בני אדם, צרחות, עציץ נשבר, צרחות. עולם האמת. מה האמת? למחוק את היש. למחוק את שהיה. למחוק זהות. למחוק את מה שעשינו. למחוק את מה שעשו לנו. חלל ריק. זה אני פה למטה. מפנים את הגופה. האמבולנס לא צופר. (רימון שמש, בוגר תיאטרון החדר, שחקן וסופר)
ליבי פועם עדיין בקצבך
(דנה בנטוב)
אלאן וואטס (העברה: טאל לוי)
הייתה השבוע בישראל. קטע קלאסי: סופרמן
נא לעבור לדף אודישנים דרושים.
"המליאה" של תיאטרון החדר פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה. הפגישה הבאה של המליאה בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818 במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי "המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818 אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט - מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה "אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה. המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם. יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל. יום א', 17.7.2011, יום ד', 3.8.2011. "אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית. יום א', 26.6.2011, יום ג', 12.7.2011, מוצ"ש, 13.8.2011, יום ד', 31.8.2011. כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. תודה לתיאטרון החדר טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא. אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן" מופע מחול נשי ועוצמתי, תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של צחוק וטירוף חושים. בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי. ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר. יום שישי, 22.7.11, בשעה 13:00, בתיאטרון של יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. כרטיס: 60 ש"ח. להזמנות בתיאטרון: טל', 03-5185563 או בטל': 052-5284234, 054-5335135 יחסים עם יהודית ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459 אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה. - יהודית קונפורטי סלבוי ז'יז'ק מתארח ביום ו', 24.6.2011, בשעה 17:00, ב"תולעת ספרים", ברחוב מאז"ה תל-אביב, ומדבר על ספרו של אודי אלוני "מה רוצה יהודי". פסטיבל "צו קריאה" פסטיבל "צו קריאה" לקריאה מבוימת של מחזאות ישראלית מקורית מתקיים זו השנה השישית בצוותא. במאים ושחקנים נרתמים למשימה המאתגרת. זו הפקה בפני עצמה. הפסטיבל יתקיים השנה בימים 23-25/6/11. מחיר מיוחד לסטודנטים 20 שח לכרטיס. כרטיסים בקופות צוותא טל. 03-6950156 לוח זמנים: יום חמישי 23/6: 20:00 - חלום של גבר. 21:30 - מועדון המלאכים. יום שישי 24/6: 12:00 - לורג גיל, 13:30 - כל יום חמישי. יום שבת 25/6: 19:00 - כלוב, 20:30 - קלבסה, 22:00 - טקס סיום. ענת נוי – שיווק צוותא טראנס תיאטרוני במדבר סדנת weekend סדנאות העשרה משחקית לשחקנים במאים, מוסיקאים רקדנים ובוגרי בתי ספר למשחק. בישוב רחף - 10 דקות מערד, נפגשים לסופשבוע מול נוף מדברי קסום ובראשיתי ליצירה וחקירה משחקית, גם קבוצתית וגם אישית. מנחה: היוצרת והבמאית איילת רון. מנחה אורחת - אסתי זקהיים. הסדנה הקרובה מתקיימת ב: 24-25 ליוני. לאנשי החדר הנחה: 03-5250696 במייל:Trance.theatre@gmail.com אלי הוז - מספר לך סיפור לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com
עורך: גיא דוידי איש החדר כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין (ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר ) לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי. לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries (גיא דוידי) -------------- תיקון מחשבים שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net -------------- שיפוצים יניב מויאל משפץ דירות ובתים. הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338. -------------- מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות: כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים. -------------- אמיר אוריין - תיאטרון החדררחוב הירקון 29, תל אביב 6801138  |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
