הלהב רימונה, לא רימונה, זה כואב מאוד. אני חש את הלהב ננעץ, חודר אל הלב. אני שומע את חיתוך הבשר. אני פתאום, שומע רימונה את נגינת העוד. אני חוזר אי שם לצלילי העוד הראשונים. הצלילים נושאים אותי ברוח המדברית. הלב מזיל דמעות של דם. אני קורא לך בכינויים שאהבת רימונה "היהלום שבכתר", "יוסף".
עם חדירת הלהב אני שומע צלילים אחרונים של חיים. תנעצי ברכות לצלילי הוואלס. אותה הלב שמע אבל לה הוא לא מחובר. סובבי רימונה את הסכין בקצב הוואלס. אחיך רימונה מצא פסוק בהלכה שמכשיר רצח הורה. אני שומע את קולו מברך על המת. הנוצה שפורטת על מיתרי העוד עפה לה כאילו נישאה בידי מלאכים. יש בהם שרוקדים לקצב העוד ויש שרוקדים לקצב הוואלס. נפתחים כגוף אחד כמו היו פרח הוורד.
תנעצי רימונה. כבר לא כואב, מענג. שדות ירוקים, אחו ענקי, לא מפחיד. כל כך יפה ושקט ואין סופי. תנעצי את הלהב בדממת הבריאה. אני רואה אלוהים בורא עולמות אחרים. "אל תרצח. כבד את אביך ואת אמך. אני מבדיל בין חושך לאור". אני מאושר שומע שוב את צלילי העוד. נגן לי עוד עד הפריטה האחרונה. הכנס חוד הסכין אל תוך לבי עד הצליל האחרון. קולה של אום כלתום בוקע. מהדהד בחלל הולך וחוזר עד שננעץ בתוך חלל הלב. קולה סובב במעגלים. אני לא יודע היכן אני. הכול סובב ומתערפל. אני נשאב לתוך חלל אין סופי, עולה ויורד. חלל ענק. אני נקרע לגזרים, מתפורר לגרגירי עפר זעירים. המחשבה אינה מרפה. עדיין העולם פה על פני האדמה.
יש עולם אחר? אני פוחד. פוחד שמא אאבד את שפיות הדעת שלי. פוחד שלא אוכל לשוב. קיר בלתי עביר. פוחד לנפץ את הקיר. פוחד ממה שמאחורי הקיר.
חושך ועוד חושך, לילה ועוד לילה.
להיות ילד.
פוחד למות, פוחד מהשדים. משפחה, אבא, סבתא, בן דוד. אני אוהב. אהבה ללא גבולות. גינה, עצים, מדרגות, משפחה, בני אדם, צרחות, עציץ נשבר, צרחות. עולם האמת. מה האמת? למחוק את היש. למחוק את שהיה. למחוק זהות. למחוק את מה שעשינו. למחוק את מה שעשו לנו. חלל ריק.
זה אני פה למטה. מפנים את הגופה. האמבולנס לא צופר.
(רימון שמש, בוגר תיאטרון החדר, שחקן וסופר)
