אימה עוטפת את הרפת.

יום העצמאות עבר, עוד מעט ל"ג בעומר.

אלו ששרדו את הטבח תוהות האם תשרודנה את הבא.

אחרי זה שבועות, חג שמחת החלב בו מינון ההורמונים עולה.

תקופה מלחיצה, לראות את כולן כך נפוחות והזויות.

בשוקת מספר ארבע יש אחת שכבר לא יכולה ללכת, גבה שפוף ושק העטינים שלה שקוע בבוץ. הרוב שונא את הבוץ והיו מעדיף את האחו. לפחות לחיות חיים הגונים, גם אם לגמור בתוך שקית בשר להמונים.

שמעתי ממזל הכלבה של הרפתן שביום העצמאות היא ראתה מישהו זורק לפח חבילת נקניקיות שלמה, סגורה, שאפילו לא נפתחה. לא סיפרתי את זה לאף אחת.  מה כבר אפשר לעשות. מהבוץ הזה, שינוי הקיים הוא קרוב אך רחוק כמו החיים מעבר לגבעה הזו, שלעולם לא אזכה לראות.

והחלב? כל ליטר חלב הם מחשבים שנה מראש, עבור כל ראש. פרה או בן אנוש.

אך התנובה אינה תנובה והם לא יודעים. מחזקים עצמם אך נחלשים. מפרים את חוקי הטבע הנצחיים. חיים כאילו לא הייתה להם ברירה אחרת, כמוני כאן ברפת.

המהפכה מעבר לגבעה... שמעבר לגדר...