ליאון רוזנברג, שחקן, במאי, מנחה טלוויזיה, מדבר על תקופת לימודיו בתיאטרון החדר והופעתו כשחקן במחזה "נו-אקסיט" במסגרת הצגות החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.
הילד שלי והאודישנים
מכתב זה שהגיע אלי, הוא אחד מיני רבים שמציפים את תיבת הדוא"ל של תיאטרון החדר:
"בני בן ה 10 דרמטי מאוד ושחקן במהותו. הוא הולך לאודישנים רבים ומקבל מחמאות רבות ויחד עם זאת בסופו של דבר לא מקבל תפקידים... נראה לי נושא הנוכחות שלו והביטחון בעצמו זקוק לסיוע. האם יש לך עצה עבורנו ? מסגרת לימוד לילדים "?(השם שמור במערכת)
אימא יקרה לי, יקרה,
אני משוכנע שהבן שלך הוא הדבר היקר לך ביותר. אני משוכנע שאת רוצה לתת לו את הטוב ביותר. אני משוכנע שאת רוצה שיגדל ויהיה אדם בטוח בעצמו, יצירתי, נדיב ומאושר, שיגדל לתפארת המשפחה, העם והמדינה. אני מאמין לך שהוא "דרמטי מאד ושחקן במהותו". אבל אף אם כל זה נכון, אימא, אנא, אל תשלחי את הילד שלך לאודישנים.
אודישן, אותה מפלצת ערמומית והרסנית, הוא משחק הימורים בבורסה של תעשיית התרבות. אודישן הוא כמו מפעל הפיס, לוטו, טוטו, ווינר וכיוצא באלה מפלצות תעשייה. הוא מקום אליו נושאים ההמונים עיניהם בתקווה לזכות בממון או בפרסום, לזכות בחסד ולא לזכות בזכות. כלומר, לזכות בפרס הגדול, לא בזכות עבודה לגיטימית, אלא בחסד אלוה: "מגיע לי לזכות בפרס הגדול, ולא בגלל תכונותיי הטרומיות, העבודה שהשקעתי בקידום עצמי, לא בגלל ההשכלה שרכשתי, הידע, הנדיבות שלי, אלא בגלל שאני זקוק לאישורו של כוח עליון לכך שמישהו שם למעלה אוהב אותי".
אכן, אודישן לבמה או למצלמה דורש הכנה מסוימת, מיומנות וכשרון כלשהו, אבל מכול בחינה אחרת זהו הימור. יש מעטים שזוכים בתפקיד או בממון או בפרסום ויש רבים שיוצאים מאוכזבים, מתוסכלים, ממורמרים, מדוכאים – עד שמוכרז ההימור הבא. על כן, אימא, אל תשלחי את הבן שלך לאודישנים.
בעניין הפרסום: אולי זה לא משנה לך, אבל מישהו בתעשייה עושה הון על בסיס הפרסום של ילדך, שהרי הוא לא היה משקיע ממון בילדך אם לא היה צופה לרווחים על גבו. למין הרגע שבו נכנס ילדך לקדירת התעשייה, הוא הופך לפריט במערכת המרכיבים של המוצר התעשייתי. ולא משנה מהו אותו מוצר תעשייתי: סרט פרסומת, סרט טלוויזיה, קולנוע, הצגת תיאטרון תעשייתית, מוצר מזון, הלבשה וכיוצא באלה. מרגע זה חלים על ילדך חוקי התעשייה: עלות לעומת רווח, משך הפרסום, זמן תפוגה.
האם היית רוצה להפוך את ילדך למוצר תעשייתי? אכן זה מפתה. במשך זמן קצר, ובדיעבד זה תמיד יהיה זמן קצר מדי, הוא יזכה לתשומת לבו של המפיק, הבמאי, המאפרת וצוות ההפקה. הוא יהיה מלך ליום אחד או לימים אחדים או אפילו לשנה. חברים שלו יעריצו אותו וההערצה זו תפוג כעשן פורח לאחר שתמונתו תרד מהמסכים ואיש לא יזכור אותו. ואז יחול עליו זמן התפוגה של הילד שהפך למוצר והוא יישכח. כל מה שיישאר לכם יהיה זיכרון מתוק של תקופת מלוכה קצרה מדי ותסכול הולך ומתמשך. הפצע הזה לעולם לא יגליד באמת.
התעשייה היא חיה טורפת. היא בולעת ילדים ומעבדת אותם, משתמשת וזורקת. אולי המשפחה תרוויח ממון לכיסוי חובות אבל גם ממון זה ייעלם כלא היה. ישנם מקרים בודדים של ילדים ששרדו את מטחנת התעשייה ונותרו שלמים בגופם וברוחם. למשל, הכוכבת הישראלית-אמריקאית נטלי פורטמן, שהחלה כילדה שחקנית. היא גדלה במשפחה תומכת ובריאה שבודדה אותה מסיכוני התעשייה ודאגה ללמד אותה שכול הפרסום הזה, ההערצה הזאת, הם אשליה חולפת ומה שבאמת חשוב הוא שהיא תלמד, תרבה השכלה ותעמוד ברשות עצמה כשתהיה גדולה. על כל נטלי פורטמן אחת כזאת יש עשרות אלפי "נטלי" שבורות בגופן וברוחן. על פרוזק דיברנו? לא כדאי להיכנס לזה. אימא, אני מתחנן בפניך, אל תשלחי את הבן שלך לאודישנים.
האם היית משקיעה את כל היקר לך בכרטיס הגרלה, אם היית יודעת שהסיכוי לזכות בפרס הגדול הוא אחד למיליון? אולי כן. אני לא הייתי מעז ללכת על הימור אבסורדי כזה. בכל מקרה, אימא, אל תשלחי את הבן שלך לאודישנים.
אולי ילדך עצמו הוא זה שרוצה ללכת לאודישנים כי "כולם הולכים" או כי הוא חושב שיזכה בממון ובפרסום. אנא, השתדלי לשכנע אותו שלא כדאי הדבר, כי לא כל מה ש"כולם עושים" הוא טוב ונכון וכן כל הסיבות שמנינו כאן ואחרות הידועות לך ולו במסגרת המשפחתית והסביבתית שלכם. "הצלחה" או "כישלון" באודישן אינם מלמדים דבר על הילד שלך ועל כישוריו, אלא רק על תפיסת העולם של הבוחנים. יש להם חזון והם מחפשים לממש אותו. אם הילד מתאים לוקחים אותו. אם לאו, לא לוקחים. בקשי ממנו להמתין עד גיל מסוים, בוגר יותר, והבטיחי לו שהתכונות הטובות שלו יישמרו גם בעתיד ואפילו יתגברו עם ההתבגרות. אבל אנא, אל תשלחי אותו לאודישנים מיוזמתך שלך ואל תשלחי אותו לסוכנים מפוקפקים המבטיחים לו "פרסום ועושר" וגוזלים את כספך הטוב תמורת הבטחה שלעולם לא תמומש.
כן, הניחי לו לגדול על פי דרכו. הקשיבי לו יותר ממה שאת מקשיבה למשאלות ליבך ביחס אליו. שאלי אותו לאיזה חוג העשרה הוא רוצה ללכת, אבל אל תרבי בחוגים. חוג אחד מספיק. מכת החוגים הנופלת על ילדים היום היא פועל יוצא להזנחה הורית. השתדלי להיות לצידו וללוות אותו בבטחה, בשלווה, בעידוד, אבל על תכפי את עצמך עליו. אל תלכי שולל אחרי הגירויים התוקפניים של תרבות ההמונים. נתקי אותו במידת האפשר, מטבורה של מפלצת האודישנים התעשייתית. הקיפי אותו בתרבות טובה, לא זו המתפרצת אל התודעה שלנו מבעד למסכי הטלוויזיה המרכזית ומטמטמת אותנו בערכים של ממון ופרסום, בהפחדות חוזרות ונשנות על איך את נראית ומה את לובשת, ובפיתויים להשליך את כספך למען אשליה זו או אחרת, אלא זו המלמדת ערכים של אנושיות מתקנת, לא צינית, לא פסימית, אלא אופטימית. זו המאמינה בטוב שבאדם. ומעל לכול, המעיטי בביקורת שוללת והרבי בעידוד ובאהבה. הילד שלך לא זקוק לאודישן של חברת פרסום זו או אחרת. הוא זקוק לאהבתך. כך תגדלי את הבן שלך לחיים בריאים ויצירתיים, ובכול מקרה, אימא, אל תשלחי את הבן שלך לאודישנים.
את כותבת: "נראה לי (ש)נושא הנוכחות שלו והביטחון בעצמו זקוק לסיוע". לא אימא. לא הנוכחות שלו זקוקה לסיוע. לא הביטחון שלו זקוק לסיוע. הנוכחות והביטחון שלך זקוקים להם ואת הסיוע לא יוכל איש לתת לך אלא רק את לעצמך. כאשר תדעי בידיעה עמוקה ביותר ובאמונה שלמה ואוהבת, שהילד שלך הוא הישות המופלאה ביותר שיכולת להביא לעולם והוא יגדל כאדם מופלא על פי דרכו, כי אז לא תהיי זקוקה עוד לאשליית הזכייה באודישנים על מנת לחיות כבת אנוש שלמה עם עצמה. הידע הזה הוא הכלי הטוב ביותר לצמיחה האישית שלך ושלו, ואז, רק אז, מישהו למעלה באמת אוהב אותך.
לכשיגדל ויהיה אדם שבוחר בדרכו באמונה שלמה ובשיקול דעת מובהק, ויחליט ללכת לאודישנים, ברכי אותו ואמצי את ליבו. בינתיים, אימא, אל תשלחי את הבן שלך לאודישנים.
אני תמיד מוכן להקשיב לך,
באהבה
אמיר
