הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2011 . 6 . 30

--------------

עכשיו ההרשמה
לקורסים השנתיים המרוכזים:
משחק, הנחייה ובימוי
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן
--------------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------
לאיגרות קודמות
--------------

באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: מדברים על... הילד שלי ואודישנים
•   חמוטל בר יוסף: היה לנו
•   פרשת השבוע: 39. חקת: במדבר י"ט - כ"ב 1
•   מאיה בז'ראנו: או: כוריאוגרפיה של הנפש
•   נמר בוער: אפילוג 6
•   סמדר שרת: פתאום
•   איתן: רישומים בפורטו
•   יונתן ברקאי: רצף מילולי 3
•   רן בן עזרא: להכין מראש
•   אודל: "את חולת נפש"
•   תמר טרוזמן: שיר ליהודה
•   פינה חמה ליוצר/ת: איימי וויינהאוז, לואיס בּוּנְיוּאֵל
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות

ליאון רוזנברג, שחקן, במאי, מנחה טלוויזיה, מדבר על תקופת לימודיו בתיאטרון החדר והופעתו כשחקן במחזה "נו-אקסיט" במסגרת הצגות החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.
























הילד שלי והאודישנים

מכתב זה שהגיע אלי, הוא אחד מיני רבים שמציפים את תיבת הדוא"ל של תיאטרון החדר:

 

"בני בן ה 10 דרמטי מאוד ושחקן במהותו. הוא הולך לאודישנים רבים ומקבל מחמאות רבות ויחד עם זאת בסופו של דבר לא מקבל תפקידים... נראה לי נושא הנוכחות שלו והביטחון בעצמו זקוק לסיוע. האם יש לך עצה עבורנו ? מסגרת לימוד לילדים "?(השם שמור במערכת)

 

אימא יקרה לי, יקרה,

אני משוכנע שהבן שלך הוא הדבר היקר לך ביותר. אני משוכנע שאת רוצה לתת לו את הטוב ביותר. אני משוכנע שאת רוצה שיגדל ויהיה אדם בטוח בעצמו, יצירתי, נדיב ומאושר, שיגדל לתפארת המשפחה, העם והמדינה. אני מאמין לך שהוא "דרמטי מאד ושחקן במהותו". אבל אף אם כל זה נכון, אימא, אנא, אל תשלחי את הילד שלך לאודישנים.

 

אודישן, אותה מפלצת ערמומית והרסנית, הוא משחק הימורים בבורסה של תעשיית התרבות. אודישן הוא כמו מפעל הפיס, לוטו, טוטו, ווינר וכיוצא באלה מפלצות תעשייה. הוא מקום אליו נושאים ההמונים עיניהם בתקווה לזכות בממון או בפרסום, לזכות בחסד ולא לזכות בזכות. כלומר, לזכות בפרס הגדול, לא בזכות עבודה לגיטימית, אלא בחסד אלוה: "מגיע לי לזכות בפרס הגדול, ולא בגלל תכונותיי הטרומיות, העבודה שהשקעתי בקידום עצמי, לא בגלל ההשכלה שרכשתי, הידע, הנדיבות שלי, אלא בגלל שאני זקוק לאישורו של כוח עליון לכך שמישהו שם למעלה אוהב אותי".

 

אכן, אודישן לבמה או למצלמה דורש הכנה מסוימת, מיומנות וכשרון כלשהו, אבל מכול בחינה אחרת זהו הימור. יש מעטים שזוכים בתפקיד או בממון או בפרסום ויש רבים שיוצאים מאוכזבים, מתוסכלים, ממורמרים, מדוכאים – עד שמוכרז ההימור הבא. על כן, אימא, אל תשלחי את הבן שלך לאודישנים.

 

בעניין הפרסום: אולי זה לא משנה לך, אבל מישהו בתעשייה עושה הון על בסיס הפרסום של ילדך, שהרי הוא לא היה משקיע ממון בילדך אם לא היה צופה לרווחים על גבו. למין הרגע שבו נכנס ילדך לקדירת התעשייה, הוא הופך לפריט במערכת המרכיבים של המוצר התעשייתי. ולא משנה מהו אותו מוצר תעשייתי: סרט פרסומת, סרט טלוויזיה, קולנוע, הצגת תיאטרון תעשייתית, מוצר מזון, הלבשה וכיוצא באלה. מרגע זה חלים על ילדך חוקי התעשייה: עלות לעומת רווח, משך הפרסום, זמן תפוגה.

 

האם היית רוצה להפוך את ילדך למוצר תעשייתי? אכן זה מפתה. במשך זמן קצר, ובדיעבד זה תמיד יהיה זמן קצר מדי, הוא יזכה לתשומת לבו של המפיק, הבמאי, המאפרת וצוות ההפקה. הוא יהיה מלך ליום אחד או לימים אחדים או אפילו לשנה. חברים שלו יעריצו אותו וההערצה זו תפוג כעשן פורח לאחר שתמונתו תרד מהמסכים ואיש לא יזכור אותו. ואז יחול עליו זמן התפוגה של הילד שהפך למוצר והוא יישכח. כל מה שיישאר לכם יהיה זיכרון מתוק של תקופת מלוכה קצרה מדי ותסכול הולך ומתמשך. הפצע הזה לעולם לא יגליד באמת.

 

התעשייה היא חיה טורפת. היא בולעת ילדים ומעבדת אותם, משתמשת וזורקת. אולי המשפחה תרוויח ממון לכיסוי חובות אבל גם ממון זה ייעלם כלא היה. ישנם מקרים בודדים של ילדים ששרדו את מטחנת התעשייה ונותרו שלמים בגופם וברוחם. למשל, הכוכבת הישראלית-אמריקאית נטלי פורטמן, שהחלה כילדה שחקנית. היא גדלה במשפחה תומכת ובריאה שבודדה אותה מסיכוני התעשייה ודאגה ללמד אותה שכול הפרסום הזה, ההערצה הזאת, הם אשליה חולפת ומה שבאמת חשוב הוא שהיא תלמד, תרבה השכלה ותעמוד ברשות עצמה כשתהיה גדולה. על כל נטלי פורטמן אחת כזאת יש עשרות אלפי "נטלי" שבורות בגופן וברוחן. על פרוזק דיברנו? לא כדאי להיכנס לזה. אימא, אני מתחנן בפניך, אל תשלחי את הבן שלך לאודישנים.

 

האם היית משקיעה את כל היקר לך בכרטיס הגרלה, אם היית יודעת שהסיכוי לזכות בפרס הגדול הוא אחד למיליון? אולי כן. אני לא הייתי מעז ללכת על הימור אבסורדי כזה. בכל מקרה, אימא, אל תשלחי את הבן שלך לאודישנים.

אולי ילדך עצמו הוא זה שרוצה ללכת לאודישנים כי "כולם הולכים" או כי הוא חושב שיזכה בממון ובפרסום. אנא, השתדלי לשכנע אותו שלא כדאי הדבר, כי לא כל מה ש"כולם עושים" הוא טוב ונכון וכן כל הסיבות שמנינו כאן ואחרות הידועות לך ולו במסגרת המשפחתית והסביבתית שלכם. "הצלחה" או "כישלון" באודישן אינם מלמדים דבר על הילד שלך ועל כישוריו, אלא רק על תפיסת העולם של הבוחנים. יש להם חזון והם מחפשים לממש אותו. אם הילד מתאים לוקחים אותו. אם לאו, לא לוקחים. בקשי ממנו להמתין עד גיל מסוים, בוגר יותר, והבטיחי לו שהתכונות הטובות שלו יישמרו גם בעתיד ואפילו יתגברו עם ההתבגרות. אבל אנא, אל תשלחי אותו לאודישנים מיוזמתך שלך ואל תשלחי אותו לסוכנים מפוקפקים המבטיחים לו "פרסום ועושר" וגוזלים את כספך הטוב תמורת הבטחה שלעולם לא תמומש. 

כן, הניחי לו לגדול על פי דרכו. הקשיבי לו יותר ממה שאת מקשיבה למשאלות ליבך ביחס אליו. שאלי אותו לאיזה חוג העשרה הוא רוצה ללכת, אבל אל תרבי בחוגים. חוג אחד מספיק. מכת החוגים הנופלת על ילדים היום היא פועל יוצא להזנחה הורית. השתדלי להיות לצידו וללוות אותו בבטחה, בשלווה, בעידוד, אבל על תכפי את עצמך עליו. אל תלכי שולל אחרי הגירויים התוקפניים של תרבות ההמונים. נתקי אותו במידת האפשר, מטבורה של מפלצת האודישנים התעשייתית. הקיפי אותו בתרבות טובה, לא זו המתפרצת אל התודעה שלנו מבעד למסכי הטלוויזיה המרכזית ומטמטמת אותנו בערכים של ממון ופרסום, בהפחדות חוזרות ונשנות על איך את נראית ומה את לובשת, ובפיתויים להשליך את כספך למען אשליה זו או אחרת, אלא זו המלמדת ערכים של אנושיות מתקנת, לא צינית, לא פסימית, אלא אופטימית. זו המאמינה בטוב שבאדם. ומעל לכול, המעיטי בביקורת שוללת והרבי בעידוד ובאהבה. הילד שלך לא זקוק לאודישן של חברת פרסום זו או אחרת. הוא זקוק לאהבתך. כך תגדלי את הבן שלך לחיים בריאים ויצירתיים, ובכול מקרה, אימא, אל תשלחי את הבן שלך לאודישנים.

 

את כותבת: "נראה לי (ש)נושא הנוכחות שלו והביטחון בעצמו זקוק לסיוע". לא אימא. לא הנוכחות שלו זקוקה לסיוע. לא הביטחון שלו זקוק לסיוע. הנוכחות והביטחון שלך זקוקים להם ואת הסיוע לא יוכל איש לתת לך אלא רק את לעצמך. כאשר תדעי בידיעה עמוקה ביותר ובאמונה שלמה ואוהבת, שהילד שלך הוא הישות המופלאה ביותר שיכולת להביא לעולם והוא יגדל כאדם מופלא על פי דרכו, כי אז לא תהיי זקוקה עוד לאשליית הזכייה באודישנים על מנת לחיות כבת אנוש שלמה עם עצמה. הידע הזה הוא הכלי הטוב ביותר לצמיחה האישית שלך ושלו, ואז, רק אז, מישהו למעלה באמת אוהב אותך.

 

לכשיגדל ויהיה אדם שבוחר בדרכו באמונה שלמה ובשיקול דעת מובהק, ויחליט ללכת לאודישנים, ברכי אותו ואמצי את ליבו. בינתיים, אימא, אל תשלחי את הבן שלך לאודישנים.

 

אני תמיד מוכן להקשיב לך,

באהבה

אמיר

קישור קבוע

הָיָה לָנוּ כֹּחַ שֶׁנּוֹלַד מִן הַנְּעוּרִים וּמִן הַזָּרוּת

לִצְרֹחַ שִׁירִים לִפְנֵי הַשֵּׁנָה בְּמִטָּה עֲשׂוּיָה מִבַּרְזֶל

וְלִפֹּל בְּסוֹפָם, כְּמוֹ טְרוּמְפֶּלְדּוֹר, אַפְּרַקְדָּן.

 

הָיָה לָנוּ כֹּחַ לִרְכַּב עַל אוֹפַנַּיִם עִם רָמָה בָּרֶוַח הַצַּר

שֶׁבֵּין מַצֵּבוֹת מְכֻסּוֹת מַחֲטֵי אֳרָנִים לַחִים

בְּיַדַיִם פְּשׂוּקוֹת  - תִּרְאוּ! צָעַקְנוּ.

 

מֵרָחוֹק, מִפַּרְדֵּס הַפּוֹמֶלוֹת שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּבִישׁ,

נַעֲנָה זִמְזוּם מְנֻמְנָם שֶׁל צְרָעוֹת

שֶׁדִּבְּרוּ גַּם הֵן בְּשָׂפָה לֹא מוּבֶנֶת.

 

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

 

39. חקת: במדבר י"ט - כ"ב 1

"וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרן לאמֹר. זאת חֻקת התורה".

 

פרשת פרה אדומה. לוקחים "פרה אדומה תמימה אשר אין-בה מום, אשר לא עלה עליה עול". מוציאים אותה אל מחוץ למחנה, שוחטים אותה, שורפים אותה, ואת אפרה מניחים למשמרת למי נידה, אלו המים המרחיקים את הטומאה. "זאת חֻקת התורה", כלומר, דין תורה שלא נתבאר טעמו. ישנם דינים שטעמם ידוע או לפחות מנומק במקור. לדוגמא: מתוך עשרת הדיברות, חמשת הראשונים סיבתם מבוארת במקור. החמישה הבאים אחריהם לא מבוארים. מתוך אותם דינים שאינם מבוארים, על חלקם ניתן לשער את טעמם, על פי טבעו של הדין. למשל: הדיבר "לא תרצח", אינו זקוק לנימוק, משום שהוא מבוסס על עקרון מוסר אוניברסלי, שממנו נגזרים עקרונות המוסר האנושי, אותו מוסר המתגלם בדמותו של האל העברי, כפי שדיברו עליו נביאי ישראל. על חלק מהדינים והחוקים קשה לשער את טעמם, אלה הם בבחינת "חוקת התורה", ועליהם נכתבו תילי-תילים של פרשנויות ופרשנויות-נגד. דין פרה אדומה הוא "חוקת התורה" שלא נתברר טעמו.

 

ככלל, חוק תורה אינו חייב לנמק את עצמו. דת אינה מחויבת להסביר או לנמק את מצוותיה. בהיותה נשענת על אמון הציבור בתוקפה. לכאורה, יכול כותב הדינים להציג דינים ככל אוות-נפשו, אין הוא חייב דין וחשבון למאמיניו, ואינו מחויב לנמק על שום מה נכתב דין זה כך ולא אחרת. זה טבעה הכללי של דת, והוא בניגוד לטבעו של המדע. מדע חייב להציג תיאוריה, שהיא המקבילה המדעית לתורה. אבל עליו לנמק תיאוריה זו בכל פעולת מחקר, לשער השערות, לבדוק אותן בכלים מדעיים מוסכמים, להוציא מסקנות פשוטות, ברורות, ניתנות ליישום ולשחזור, ויש אומרים שתיאוריה טובה חייבת להכיל בתוכה גם מבחן מכריע שיכול להפריך אותה בניסוי חוזר. תיאוריה מדעית טובה שואפת להכיל בתוכה את אפשרות מתן האמון בה, בצד האפשרות להטלת הספק בה. תורה דתית שואפת להשיג תגובה אמונית מוחלטת. רק בתחום התיאולוגיה הדתית קיימת האפשרות להטלת ספק בגבולות ידועים מראש, וללא פריצה אל מעבר להנחות היסוד שלה.

 

ובכל זאת, יש רואים יותר מדמיון אחד בין דרכה של דת, לדרכו של מדע. גם כותב החוקים הדתי אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. הוא מחויב להתחשבות בטבעו של האדם, העולם, והתנאים הנתונים הקיימים בזמנו. לדוגמא: חוק שהוא בבחינת "גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה", ואפילו הוא נראה בעין המתבונן כחוק נפלא, הוא אינו תקף. תוקפו לוקה באי-יכולתו של רוב הציבור לקיים אותו, ונזקו עלול להיות גדול מתועלתו, עד כי הציבור עלול להטיל ספק, לא רק בחוק המסוים, אלא בכותב עצמו ובתורתו כולה.

 

תכונה נוספת של החוק עשויה להתגלות במחקר ההיסטורי. לרבים מהחוקים הדתיים העתיקים יש בסיס בתקופת הזמן שבהם נחקקו, או קודם לכן. לדוגמא: איסור אכילת חזיר מנומק בכך שהוא "מפריס פרסה ושֹׁסע שֶׁסע פרסה, והוא גֵרה לא יגר, טמא הוא לכם".

אולם חוקרים אחדים מציעים הסבר חקלאי-כלכלי לאיסור אכילת חזיר. מקובל היה שחזיר הינו בעל חיים הזקוק למים רבים יחסית, לשם גידולו. במזרח התיכון השחון, שבו יש תקופות חוזרות ונשנות של בצורת, לא היה זה רווחי לגדל חזיר. אם כן, הנימוק הראשון לאיסור גידול חזיר בארץ כנען, הוא כלכלי. ד"ר דוד אילן, שניהל חפירות ארכיאולוגיות בתל-דן טוען ששורשיו של הרעיון המונותיאיסטי טמונים בראשית תקופת הברזל הראשונה בארץ כנען. באותו הזמן נעלמו הצלמים והפסלים מהאמנות ומהפולחן.

 

התופעה בולטת במיוחד באתרי "ההתנחלות" של אזורי הספר: ההר, המדבר, כמו בצפון הארץ, תל דן למשל. לדעתו, האליטה החברתית-הדתית פסקה, על רקע משבר כלכלי וחברתי שהתבטא במחסור של מתכת, שלצלמים אין כל כוח, קביעה שלהערכתו התפתחה בהמשך לאיסור המקראי עליהם במסגרת הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה...". אם לצלמים אין השפעה רוחנית או סמלית, אפשר היה ליטול בלי חשש פסלי מתכת מקברים ומקדשים קדומים ולכתת את החומר שממנו הם עשויים לכלי נשק, לחרמשים ולגרזנים.  

קישור קבוע

14

וַאֲנִי חוֹזֵר לְגַן הָעֵדֶן עִם בַּת זוּגִי.

  אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים עַל סִפּוֹ שֶׁל גַּן הָעֵדֶן.

זְמַן רַב עָבַר מֵאָז יָצָאנוּ מִכָּאן

הִשְׁאַרְנוּ בַּחוּץ אֶת בְּגָדֵינוּ, הֵסַרְנוּ אֶת כָּל הַנִּדְרָשׁ

וְנִכְנַסְנוּ

רַק אֶת נַעֲלֵינוּ שָׁכַחְנוּ לְהָסִיר (נַעֲלַיִם אָפְנָתִיּוֹת)

הַסִּפּוּר מַתְחִיל שׁוּב?

אֱלֹהִים אֲנִי פּוֹחֵד

אֱלֹהִים אֲנִי פּוֹחֶדֶת

מֶה עָשִׂינוּ, הֵיכָן נִסְתַּתֵּר מֵהַגֶּשֶׁם וְהַסּוּפָה

בּוֹאִי נְשַׁלֵּב יָדַיִם

נַמְשִׁיךְ לְהַשִּׁיק כְּתֵפַיִם,

הַפַּעַם לֹא נְוַתֵּר וְלֹא נֵצֵא מִפֹּה

נִשָּׁאֵר עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת

גַּן הָעֵדֶן הוּא שֶׁלָּנוּ!

נְפַיֵּס אֶת הַמַּלְאָכִים

נְפַיֵּס אֶת אֱלֹהִים

  בְּמָחוֹל

 

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

קישור קבוע

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

 

אפילוג 6

"מעכשיו, תספור. זה זמן העניים", אומרים באדי קינג.

שני מיני עוני הטרידו את אלוני: האוניברסאלי והישראלי.

עֲנִיּוּת אוניברסאלית הייתה בעיניו חיים ללא אלוהים ומלך, חיים ללא אמונה בנעלה מן האדם. "מטילים עלינו להיות קטנוניים, עלובים, מסכנים, קמצנים, חסרי ידיעה", אמר אלוני למשה נתן שראיין אותו ערב העלאת אדי קינג. זמנם של האדי קינגים הוא זמנם של הפליטים, המהגרים, העקורים, ההמונים חסרי האמצעים, הנבערים, חסרי הזהות, המנסים לפרוץ את גורלם ולהגיע לפסגה.

 

עניות היא רכישת עינוגים קטנים במחיר שווה לכל נפש המכבים את האש האמיתית. משום כך "היצרים מתרופפים, התאוות יורדות עד לחצי", בדמוקרטיה השוויונית שנסים לועג לה בהנסיכה האמריקאית.

גם הבורסה, בגדי המותגים, תאגידי התקשורת, עולם הפרסום, תעשיית הקולנוע המסחרי, הם עדויות על עוני. הם מכחידים את הדמיון האנושי. "אני לא פרנואיד, אני כאילו מזהיר, אני חושב שיש קנוניה לא רשומה, לא מודעת, להכחיד את העולם בדרך של קיום מאושר, להכחיד את הייחוד של כל אחד מאיתנו דרך הענקת האושר", אמר בהרצאותיו באוניברסיטה העברית.

 

אלוני ביכה את דת הקניונים – בתי הכנסת או הקתדראלות של החילונים – עוד לפני שזו הספיקה להפיץ את הבשורה שלה.

 

עניות מקומית הייתה בעיניו חיים ישראליים שדלותם היא כיעורם, דלות שבתוכה גדל: השיכונים, מרפסת מול מרפסת, הטיח המתקלף, המכולת, הקיוסק, מכנסי החאקי, הגופייה המיוזעת, הספרייה העירונית, המשכנתה. הצפיפות, האחידות.

קישור קבוע

פתאום

בדירה של נועם

מול הים

יכולתי פשוט לבקש ממך כוס מים.

 

אתה היית הגבר האחרון בעולם

השמש עוד לא עלתה

והייתה שם כוס מים אחת

גדולה ויחידה ואהובה

שהבאת לי

וקוביות הקרח

התרוצצו בפנים

כמו דגים מכושפים.

 

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

קישור קבוע

זהו. נחתתי בעיר פורטו.  פעם ראשונה שאני בפורטוגל. השעה קרוב לחצות. אני תמה, אין איש ברחובות, בכל זאת מדובר בעיר גדולה המונה כמיליון תושבים. לא ידעתי דבר על פורטוגל לפני שהגעתי. הרושם הראשוני שעובר לי בראש, מזכיר קצת את חדרה. רק בגדול.

 

בבוקר, אני בדרך לעבודה. יושב ברכבת הקלה, העוברת מהחלק הדרומי של פורטו הנקרא גייה. בדרך עוברת הרכבת על גשר ארוך והנוף מדהים ביופיו כל פעם מחדש. כל הפורטוגזים שברכבת קוראים את המקומון היומי המחולק חינם בתחנה. קצת מוזר, אפילו מטופש שכולם מעלעלים באותו מקומון. בכל החודשים שהייתי בפורטו לא יצא לי לראות ולו פעם אחת מישהו קורא עיתון של ממש. ברור שספרים הם עניין לחלל החיצון.

 

טוב, עניין הספרים לא מדויק לגמרי. אולי חברי לרכבת לא קוראים אותם אבל יש כאלה שאולי כן. אני אוהב ללכת לחנות של רשת "פנאק" שזו אחת מרשתות הספרים היפות שראיתי. מוכרים שם בנוסף לספרים גם מוזיקה וכל מיני סוגי מדיה אחרים. העיצוב של החנויות מדהים. קירות בצבע אפור כהה, שטיחים מקיר לקיר ונוריות הלוגן המאירות את הקירות ואת הספרים. אני אוהב לשבת על ספסלי העור במחלקת ספרי האומנות ולעלעל באלבומים. עד שגיליתי את החנות הזאת לא ידעתי שיש כל כך הרבה מסטרים פורטוגזים שציירו אומנות נהדרת.

 

הפורטוגזים די דומים אחד לשני מבחינה חזותית. בחורים שחרחרים ובחורות שמנמנות ושחרחרות. טיפה מזכירים את הישראלים אבל לא בדיוק. הגברים לבושים יפה. לעבודה הם הולכים כמעט תמיד בחליפות טובות ומחמיאות אבל גם כשלא, הם לבושים בגדים איכותיים בעלי גזרה טובה, צבעים טובים ונעליים יפות תואמות. הבנות מזכירות את הישראליות אבל גוצות יותר והרבה הרבה יותר חייכניות. לזכותם של הפורטוגזים יאמר, גם אם הם לא עם חכם במיוחד, וסליחה על ההכללה, הם תמיד מאד נחמדים. תמיד.

 

הפורטוגזים שכאמור דומים אלו לאלו, אוהבים לשבת בבתי קפה שגם הם דומים מאד זה לזה בעיצוב ובמראה. בתי הקפה האלה תמיד אפלוליים משהו. כולם יושבים ומעשנים בין קירות אפורים כשמנורות פלורוסנט ממעל מקרינות אור חיוור. כשהחבר'ה נכנסים מתחיל ריטואל קבוע. הם מתיישבים, מדליקים סיגריה ומזמינים קפה. הקפה שמגיע מזכיר את מה שאנחנו מכירים כאספרסו אבל הוא קצר יותר ומאד חזק. את הקפה לא שותים מיד. קודם כל מנערים מספר פעמים את שקית הסוכר בארשת חשיבות, שמים לכוס ובוחשים עם כפית קטנה. רק אז הקפה מוכן לשתייה. שותים טיפה ומניחים את הכוס. כך מספר לגימות קטנות והנחת הספל הקטנה עד לסיום הטקס. כל העסק מלווה בשיחה ערה ונרגשת במיוחד, על עניינים הנראים כהרי גורל. אני תמה, על מה כבר יש לדבר בעיר המחוז הזאת, במדינה השוכנת בפינתה של אירופה? אין לי מושג אבל עובדה, לפורטוגזים יש הרבה על מה לדבר.  

 

החודשים עוברים. שבת בצהריים. אני יושב על הבר, שותה קפה ואוכל קרואסון כי הבוקר התחיל לי רק עכשיו. עברתי שבוע די מתיש של עבודה אינטנסיבית עם פורטוגזים חביבים וחייכנים שעבודה אצלם נחשבת טרחה גדולה ובכלל, לא אוהבים לחשוב יותר מדי על ביזנס. בעצם, לא אוהבים לחשוב יותר מדי, נקודה.

 

את הבר הזה אני אוהב. מסביב יש מספר אנשים שאוכלים צהריים ולכל אחד מוגש בקבוק יין קטן. היין תמיד מצוין. אין כמו היין הפורטוגזי. על הבר עצמו יושבים אורחים קבועים, טיפוסים קצת בודדים כאלה. הרי הזוגות והקבוצות ישובים ליד השולחנות. האווירה אפלולית כמו שאוהבים פה. זה גם אולי בגלל שאנחנו רחוקים מהחלון ואור הפלורוסנט הנוגה והאנרגיה שמקרינים השכנים שלי מוסיפים להוויה. עד לפני כחודש כולם עישנו פה, כמו שנדרש ממקום אפלולי מכובד שכזה. מתחילת ינואר חל איסור על עישון במקומות ציבוריים. אפילו לשבת בעגמומיות עם סיגריה כבר אי אפשר. תקנה חדשה של האיחוד האירופאי. הזמנים השתנו, אפילו במקום שנראה כעוצר מלכת.

 

הימים עוברים. ערב יורד על פורטו. זה הזמן לבהות בטלוויזיה. הם תמיד מאד אוהבים לרקוד בתוכניות הטלוויזיה שלהם. מיתון יש. אבטלה לא חסר. העיקר להמשיך לרקוד. אני אוכל מה שנשאר בשקית הצ'יפס. את השקית קיבלתי יחד עם עוף צלוי שקניתי בדרך חזרה מהעבודה. העופות הצלויים פה הם עניין מיוחד. הם שוכבים פתוחים ליד גריל גדול, כאילו משתזפים להם ליד הבריכה. נראה לי שהם תיכף עומדים לעוף אבל הם כבר צלויים למחצה מהבוקר. ככה הם שוכבים לראווה מול החלון במשך כל היום, מחכים ללקוחות. אולי הצלייה הראשונית הזו היא שיטה עתיקה לדאוג שהעוף לא יתקלקל. ביקשתי עוף אחד מבעל הבית והוא שם אחד על האש. לוקח איזה 10 דקות עד שהעוף המשתזף נצלה טוב טוב. בסוף קיבלתי עוף מוכן לאכילה ארוז יפה בנייר צלופן כזה, כמו שאורזים זר פרחים. הבוס שם את העוף שבנייר הצלופן לתוך שקית ולא שוכח להוסיף גם שקית צ'יפס און דה האוס. 5 אירו לפינוק התזונתי הזה.

 

הגעתי למסקנה שהמטבח הפורטוגזי איננו מהמשובחים בעולם. יש פה, בין השאר, דג מאד פופלארי שנקרא בקלה. זה לא אותו הדג שמכירים בישראל. מביאים אותו מהים הצפוני המרוחק ובדרך מייבשים וממליחים אותו וכך, כשהוא במצב מיובש ובגושים ענקיים, מוכרים אותו בחנויות. אפשר לקנות את הדרקולות האלה כמעט בכל מקום והוא מסריח ביותר. הפורטוגזים, לרוב בזוגות, אוהבים לבחון בדקדקנות את הגוויה לפני הקנייה והם מחליפים דעות לכאן או לכאן, איזה תפלצת הכי מפוארת עליהם לקחת הביתה. לא ברור איפה הם מאחסנים את הדבר הזה. מה שהבנתי זה שכדי להכין את הדג עליהם תחילה להחזיר אותו לחיים בבישול במים. רק לאחר מכן אפשר להכין אותו. כמובן שהטעם והריח לא עוברים גם לאחר שהדג הושרה במים או בושל. אולי נהפוך הוא.

 

מנות אחרות שאהובות על הפורטוגזים כוללות אוזני חזיר, סוג של סחוס עם מראה של אוזן, שמגיעים תמיד עם שעועית לבנה וכרוב לבן בנזד שמנוני. אם זה לא מתאים אז יש בעונה המתאימה מנה של סרדינים ענקיים שכוללים את הקרביים של הדג ושוחים בבריכת שמן עם תפוחי אדמה. אפשר גם ללכת על מנה של שעועית לבנה יחד עם אורז כשבצד סרדינים יבשים הכוללים את ראשם המחייך. גולת הכותרת במסעדות רבות זו מנה הכוללת בלילה ירוקה העשויה מסוג נחות של תרד מעורבב בקמח, והמנה זו הולכת מצוין עם אורז לבן וחלקים אינטימיים במיוחד של חזירון נחמד. לקינוח יש קפה שישרוף את הכל. לצערי אינני יכול להמליץ על העוגות. או שיש צורך להצטייד בפטיש כדי לחתוך חתיכה או שהן פשוט מלוחות יתר על המידה.

 

כמו שתמיד כולם אומרים פה, ובדרך כלל מתכוונים לשום דבר: אובריגאדו (תודה).

 

(איתן)

קישור קבוע

התשוקה שלי שומרת על נעוריי

אינני זקוק לשפע תרופות

אינני זקוק לביקורים סדירים ועונתיים אצל מומחי תחזוקה

אני מרגיש צעיר

רעמת הקוצים על ראשי משדרת בלי הפסקה ריטוטי תשוקה

גופי החביב כובש גם אותי

אני מלטף בשקיקה את מסת השרירים המעניקים לי צללית של גלדיאטור

אני קולט את מבטי ההערצה הנוחתים על גופי

אני אוהב את גופי

אפילו המלצריות בבית הקפה מביטות בי בעין חושקת

נהגי המוניות קוראים לי ילד

והנכדה שלי מצחקקת ואומרת: "סבא, אתה ילדותי"!

אני מוכן לשחק עם נכדיי במחבואים

מוכן לזחול על שפת הים

אני מבקש את חברת הצעירים

הזן האנושי אחרי גיל חמישים מעורר בי חרדות

אני מתכנן את חופשתי על הירח

אולי אהיה גם שחקן כדורגל

ואהיה למתאגרף

אהיה מר עולם

ארקוד עם כוכבים

ואחלק את חתימתי לאלפי מעריצות ומעריצים

הידד לנעורים

אשמור עליהם בהקפדה

 

והיה אם – והתשוקה שלי תתבלה

ולא יחשקו בי יותר

ואראה כמו מוות בחופשה

אמחה נמרצות על העוול שנעשה לי

ועל קברי יתנוססו

עריסה ומוצץ. 

קישור קבוע

ישבתי בחצר, השקפתי על העולם. רגליי היו שעונות על ההדום הנוח שקניתי בשבוע שעבר בשוק. התבוננתי בשמיים. עננים רבים כיסו אותם. מבעד לעננים היו חורים של תכלת עם נגיעות שהדמיון שלי הוסיף. חשבתי על הרגע הזה. החוויה הנוכחית שבה העולם עוצר מלכת ורק אני, השמיים והעננים. שום דבר אחר לא מפריע או מטריד אותי. “סבא”, תקפה אותי מחשבה כואבת, “כמה הייתי רוצה לראות אותך עכשיו". כבר עברה יותר משנה.

מוות.

 

חברה קרובה הביטה בי לפני זמן לא רב ואמרה: “אתה פוחד מהמוות". בהיתי בה ואמרתי: "כן, אבל...".  - "בלי אבל", קטעה אותי, בתזמון נכון בדיעבד, "אתה פוחד מהמוות, אבל בעיקר מהמוות של הקרובים לך". היא צדקה. זו הייתה אחת מאותן אמירות שאי אפשר להתווכח איתן. כמעט תמיד הן צודקות. האם פגשתם אי פעם אדם שלא היה בו חשש ולו הרגעי ביותר מפני הלא נודע, מפני הרגע שבו יהיה לא כלום. באופן פרדוקסאלי הידיעה האמירה הזאת ניחמה אותי. לא צריך עוד להתמודד עם שום דבר שהחיים מזמנים לנו, מלבד היותך מת, וגם זה ככל הנראה לא.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שגיליתי שהקיום שלי לא יימשך לנצח. הייתי ילד, ישבתי ואכלתי ארוחת צהריים, שאלתי את אימא מאין באתי ולאן אני הולך. היא הסבירה בכנות שבשלב כלשהו הכול יסתיים. סירבתי לקבל זאת ולאות מחאה קמתי מהשולחן, התיישבתי על הרצפה בכיתי ורקעתי ברגליים. היא ניסתה לפייס ולהרגיע אותי. נתנה לי דימוי מן הטבע: “זה כמו זרע שצומח והופך לפרח יפה וגדול, אך ברבות הימים הפרח מזדקן ונובל", אמרה ברוך. כנראה שהדימוי הקל במעט. בכול זאת אני זוכר אותו עד היום. מיהרתי אל החבר הכי טוב שלי שגר בבניין הסמוך לשלנו, לספר לו את התגלית המרעישה. הוא רץ הביתה בבכי היסטרי. התגובה של אימא שלו הייתה קורקטית פחות. היא כעסה עליו שהוא בוכה ואמרה לו שהיא לא מבינה בשביל מה סיפרתי לו דבר כזה.

 

למחרת הוא בא אליי כועס והאשים אותי שגרמתי לו לחיות בפחד מוות מעתה ועד עולם ושהיה עדיף שלא הייתי אומר שום דבר. כמה שנים לאחר הוא נהרג בתאונת דרכים. עמוק בלב קיוויתי שהוא מודה לי על כך שהכנתי אותו לזה מראש.

קישור קבוע

את חולת נפש! חולת נפש!

איזה כיף לך!

כולנו מקנאים בך!

היינו רוצים עשירית מהחולי המדהים שחלית בו!

למה הנפש שלנו לא מגניבה כמו שלך!

אנחנו מתים.

אנחנו מתים ואת לא.

יופי, זונה!

הצלחת לערער אותנו.

את פשוט מערערת אותנו.

אנחנו פשוט מעורערים כמו שיח הערער.

הערער לא מעורער, הוא חי במדבר!

שם הכול יציב ושלו ורגוע, בניגוד לך, מטורפת!

לילה רע שיהיה לך, פוסטמה!

קישור קבוע

בס"ד

שיר ליהודה

שיר ליהודה.

הרחק ממני,

ברמה אהודה.

שולחת יד, ואתה לא.

אה, יהודה.

מחשבה נודדה,

לתור אחר זרועותיך.

יהודה.

בקשה יחידה,

תערובת אחידה,

חריטה בעור. געגוע.

משוטטת ברמה,

קוראת לך יהודה,

נוזל חמים זולג,

מלחלח שערות סומרות ברטיטה.

צועקת לך יהודה.

אהוב, אהוב!

בקשתי את שאהבה נפשי,

ולא הרפיתי.

ולא מצאתיך.

יד שלוחה,

חסרת מנוחה,

עיניים נחתמות ברעידה,

וקולך יהודה בתהודה:

צדקה ממני תמר.


(תמר טרוזמן)

קישור קבוע

איימי,
הלב איתך איימי. הקהל שאתמול "נשא אותך על כפיים", כך אומרת הבנאליה, היום משליך אותך. קהל רוצה את ליטרת הבשר שלו. רוצה בידור. הוא לא רוצה את הרגע האנושי הכואב החשוף שלך. הוא לא רוצה את חוסר האונים שלך. זה מזכיר לו יותר מדי את חוסר האונים של עצמו. הוא רוצה שתעטפי את הכאב בשכבה של ממתיק סינתטי. הוא בא לשכוח ולא לזכור. ואת הרי תעשייה ובתעשייה הלקוח תמיד צודק והיוצר הוא רק כלי לסיפוק צרכיו של קהל. רגעים של דרמה אנושית עצובה. מתחת למבט המצועף, איימי משדרת קריאה לעזרה ומאבדת את עצמה לדעת על הבמה.


לואיס בּוּנְיוּאֵל
(Luis Buñuel, 22 בפברואר 1900 - 29 ביולי 1983), קולנוען סוריאליסטי ובמאי קולנוע.

בצעירותו זכה בוניואל לחינוך ישועי קפדני ואחר כך למד באוניברסיטת מדריד. הוא היה חבר קרוב של סלבדור דאלי ופדריקו גרסיה לורקה, יחד עם אמנים אחרים שגרו במעונות הסטודנטים. לאחר מכן, הוא עקר לפריז להתחיל לעבוד בתעשיית הקולנוע. סרטו הראשון, "כלב אנדלוסי" (1928) קנה לו מקום בהיסטוריה של הקולנוע בשל הקשר החזק שלו לתיאוריות סוריאליסטיות ופרוידיאניות - את התסריט כתבו יחד בוניואל ודאלי, תחת השפעה חזקה של "מלאכת החלום" של פרויד. הסרט, שעלילתו בנויה על אסוציאציות, גדוש בדימויים ויזואליים סוריאליסטיים, חזקים ואף בוטים (חיתוך אישון של אישה ונמלים שיוצאות מתוך כף יד).

(Un perro andaluz - כאן)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 01.07.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

 

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

יום א', 17.7.2011,  יום ד', 3.8.2011.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ג', 12.7.2011,  מוצ"ש, 13.8.2011, יום ד', 31.8.2011.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר

טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.


אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
המופע "תחושת בטן" נולד מתוך התבוננותי בתפקידי האישה, שהוטלו עלינו כנשים בחיים, וכמובן התחלתי לשאול שאלות. המופע פותח בתפקיד הטבעי של האישה, הברור מאליו, התפקיד שכל ילדה למדה לשחק בו - אימהות. לאורך המופע אנו מציגות, חוקרות ובודקות נושאים המזוהים עם נשים: לידה, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות ואת הצורך להיות חטובה, משופצת ומושלמת. במופע אנו מגלות שלמות אחרת ויחסים חדשים בין נשים, ומי ייתן שגם בחיים נפגוש אחת את השנייה באהבה ובהרמוניה, כי זה הכוח האמיתי שלנו. (שרון שלומי)
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תאורה, תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

יום שישי, 22.7.11, צוהרי שישי, בשעה 13:00, בתיאטרון של יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. כרטיס: 60 ש"ח. להזמנות בתיאטרון: טל', 03-5184055, או בטל': 052-5284234, 054-5335135. לחברי תיאטרון החדר כרטיס מוזל 50 ש"ח. אנא שריינו כרטיסים מראש.

 



















אנא, פאיזה 

הצגה אחרונה!
הצגתה של יפה תוסיה כהן

המונודרמה זוכת פרס ראשון בפסטיבל 'תיאטרונטו 2000' ב'הבימה'.

בעקבות סיפורה האמיתי של הזמרת המצרית האגדית פאיזה רושדי, אימא של יפה.

פאיזה התחילה קריירה של זמרת כילדה בקהיר, עלתה לארץ לאחר קום המדינה, וניהלה כאן קריירה משגשגת תחת כנפיה של רשות השידור.

סיפורה של אישה צבעונית ומעוררת השראה באופייה ובהתמודדותה. סיפור יחסיה עם בתה היחידה, שנולדה בישראל. האם הן דומות על אף הכול? האם גורל הוא דבר שנקבע מראש?

הצגה שמביאה את קסם המזרח עם סיפור מרגש, ושפע של דמויות מצחיקות ומרגשות.

הזדמנות אחרונה לראות את ההצגה המרגשת והחד פעמית אנא, פאיזה

יום ד', 6 ביולי, בשעה 20:30, בתיאטרון גבעתיים, רחוב רמז 40, גבעתיים.

הנחה מיוחדת במכירה מוקדמת. לאנשי תיאטרון החדר ונמעני האיגרת: 40 ש"ח במקום 65 ש"ח. קוד הקנייה בתיאטרון יהיה 636. טלפון 03-7325340.

פאיזה רושדי בטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70:

 




















יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית:
kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה. - יהודית קונפורטי

 

עיתונאות 

באתר mysay נפתח בית ספר וירטואלי לכתיבה יצירתית ועיתונאית בהנחיית אריק גלסנר - לשעבר מבקר הספרות של מעריב ויעל גבירץ - עיתונאית בכירה בידיעות. המצטיינים יזכו לעבודה בשכר באתר. בואו להפוך את הקיץ לעשיר ומהנה:
http://www.mysay.co.il/MySchool/MySchool.aspx?Magazine=7008
(יואב איתמר yoitamar@gmail.com , 052-881-5814)

 

יש לי בלעדיות (תמונת הספר!)
עיתונאי זה לא מקצוע, זה מצב נפשי - ספר חדש מאת ירמי עמיר

יש לי בלעדיות – ספר בועט וחצוף על גיבורי תקשורת ותרבות המוכנים לעשות הכול כדי להצליח בעולם של יצרים ותככים, סערות נפש ואהבות אסורות. מסע אמיץ של המחבר - עיתונאי וורקוהוליק המכור לקריירה, לתדמית ולהצלחה, שבוחן ברגישות ובאומץ את האושר והכאב השזורים זה בזה - ומחליט לעצור את המרוץ כדי להתחיל לחיות.

הוצאת "מסדה", 172 עמודים. את הספר ניתן להשיג ב"סטימצקי" וב"צומת ספרים" או ישירות אצל המחבר 052-555-8217 - הנחה מיוחדת לנמעני משפחת תיאטרון החדר.

 

אקספרימנט 4

על קו ירושלים תל אביב. אמני ספוקן-וורדס, אמני וידאו-ארט, משוררים, מוסיקאים ואמנים בין-תחומיים. יום שני, 11.7.2011, בשעה 22:30, בתיאטרון תמונע, רחוב שונצינו 8, תל-אביב, טל': 03-5611211.

 

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

 




















יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il