זהו. נחתתי בעיר פורטו.  פעם ראשונה שאני בפורטוגל. השעה קרוב לחצות. אני תמה, אין איש ברחובות, בכל זאת מדובר בעיר גדולה המונה כמיליון תושבים. לא ידעתי דבר על פורטוגל לפני שהגעתי. הרושם הראשוני שעובר לי בראש, מזכיר קצת את חדרה. רק בגדול.

בבוקר, אני בדרך לעבודה. יושב ברכבת הקלה, העוברת מהחלק הדרומי של פורטו הנקרא גייה. בדרך עוברת הרכבת על גשר ארוך והנוף מדהים ביופיו כל פעם מחדש. כל הפורטוגזים שברכבת קוראים את המקומון היומי המחולק חינם בתחנה. קצת מוזר, אפילו מטופש שכולם מעלעלים באותו מקומון. בכל החודשים שהייתי בפורטו לא יצא לי לראות ולו פעם אחת מישהו קורא עיתון של ממש. ברור שספרים הם עניין לחלל החיצון.

טוב, עניין הספרים לא מדויק לגמרי. אולי חברי לרכבת לא קוראים אותם אבל יש כאלה שאולי כן. אני אוהב ללכת לחנות של רשת "פנאק" שזו אחת מרשתות הספרים היפות שראיתי. מוכרים שם בנוסף לספרים גם מוזיקה וכל מיני סוגי מדיה אחרים. העיצוב של החנויות מדהים. קירות בצבע אפור כהה, שטיחים מקיר לקיר ונוריות הלוגן המאירות את הקירות ואת הספרים. אני אוהב לשבת על ספסלי העור במחלקת ספרי האומנות ולעלעל באלבומים. עד שגיליתי את החנות הזאת לא ידעתי שיש כל כך הרבה מסטרים פורטוגזים שציירו אומנות נהדרת.

הפורטוגזים די דומים אחד לשני מבחינה חזותית. בחורים שחרחרים ובחורות שמנמנות ושחרחרות. טיפה מזכירים את הישראלים אבל לא בדיוק. הגברים לבושים יפה. לעבודה הם הולכים כמעט תמיד בחליפות טובות ומחמיאות אבל גם כשלא, הם לבושים בגדים איכותיים בעלי גזרה טובה, צבעים טובים ונעליים יפות תואמות. הבנות מזכירות את הישראליות אבל גוצות יותר והרבה הרבה יותר חייכניות. לזכותם של הפורטוגזים יאמר, גם אם הם לא עם חכם במיוחד, וסליחה על ההכללה, הם תמיד מאד נחמדים. תמיד.

הפורטוגזים שכאמור דומים אלו לאלו, אוהבים לשבת בבתי קפה שגם הם דומים מאד זה לזה בעיצוב ובמראה. בתי הקפה האלה תמיד אפלוליים משהו. כולם יושבים ומעשנים בין קירות אפורים כשמנורות פלורוסנט ממעל מקרינות אור חיוור. כשהחבר'ה נכנסים מתחיל ריטואל קבוע. הם מתיישבים, מדליקים סיגריה ומזמינים קפה. הקפה שמגיע מזכיר את מה שאנחנו מכירים כאספרסו אבל הוא קצר יותר ומאד חזק. את הקפה לא שותים מיד. קודם כל מנערים מספר פעמים את שקית הסוכר בארשת חשיבות, שמים לכוס ובוחשים עם כפית קטנה. רק אז הקפה מוכן לשתייה. שותים טיפה ומניחים את הכוס. כך מספר לגימות קטנות והנחת הספל הקטנה עד לסיום הטקס. כל העסק מלווה בשיחה ערה ונרגשת במיוחד, על עניינים הנראים כהרי גורל. אני תמה, על מה כבר יש לדבר בעיר המחוז הזאת, במדינה השוכנת בפינתה של אירופה? אין לי מושג אבל עובדה, לפורטוגזים יש הרבה על מה לדבר.  

החודשים עוברים. שבת בצהריים. אני יושב על הבר, שותה קפה ואוכל קרואסון כי הבוקר התחיל לי רק עכשיו. עברתי שבוע די מתיש של עבודה אינטנסיבית עם פורטוגזים חביבים וחייכנים שעבודה אצלם נחשבת טרחה גדולה ובכלל, לא אוהבים לחשוב יותר מדי על ביזנס. בעצם, לא אוהבים לחשוב יותר מדי, נקודה.

את הבר הזה אני אוהב. מסביב יש מספר אנשים שאוכלים צהריים ולכל אחד מוגש בקבוק יין קטן. היין תמיד מצוין. אין כמו היין הפורטוגזי. על הבר עצמו יושבים אורחים קבועים, טיפוסים קצת בודדים כאלה. הרי הזוגות והקבוצות ישובים ליד השולחנות. האווירה אפלולית כמו שאוהבים פה. זה גם אולי בגלל שאנחנו רחוקים מהחלון ואור הפלורוסנט הנוגה והאנרגיה שמקרינים השכנים שלי מוסיפים להוויה. עד לפני כחודש כולם עישנו פה, כמו שנדרש ממקום אפלולי מכובד שכזה. מתחילת ינואר חל איסור על עישון במקומות ציבוריים. אפילו לשבת בעגמומיות עם סיגריה כבר אי אפשר. תקנה חדשה של האיחוד האירופאי. הזמנים השתנו, אפילו במקום שנראה כעוצר מלכת.

הימים עוברים. ערב יורד על פורטו. זה הזמן לבהות בטלוויזיה. הם תמיד מאד אוהבים לרקוד בתוכניות הטלוויזיה שלהם. מיתון יש. אבטלה לא חסר. העיקר להמשיך לרקוד. אני אוכל מה שנשאר בשקית הצ'יפס. את השקית קיבלתי יחד עם עוף צלוי שקניתי בדרך חזרה מהעבודה. העופות הצלויים פה הם עניין מיוחד. הם שוכבים פתוחים ליד גריל גדול, כאילו משתזפים להם ליד הבריכה. נראה לי שהם תיכף עומדים לעוף אבל הם כבר צלויים למחצה מהבוקר. ככה הם שוכבים לראווה מול החלון במשך כל היום, מחכים ללקוחות. אולי הצלייה הראשונית הזו היא שיטה עתיקה לדאוג שהעוף לא יתקלקל. ביקשתי עוף אחד מבעל הבית והוא שם אחד על האש. לוקח איזה 10 דקות עד שהעוף המשתזף נצלה טוב טוב. בסוף קיבלתי עוף מוכן לאכילה ארוז יפה בנייר צלופן כזה, כמו שאורזים זר פרחים. הבוס שם את העוף שבנייר הצלופן לתוך שקית ולא שוכח להוסיף גם שקית צ'יפס און דה האוס. 5 אירו לפינוק התזונתי הזה.

הגעתי למסקנה שהמטבח הפורטוגזי איננו מהמשובחים בעולם. יש פה, בין השאר, דג מאד פופלארי שנקרא בקלה. זה לא אותו הדג שמכירים בישראל. מביאים אותו מהים הצפוני המרוחק ובדרך מייבשים וממליחים אותו וכך, כשהוא במצב מיובש ובגושים ענקיים, מוכרים אותו בחנויות. אפשר לקנות את הדרקולות האלה כמעט בכל מקום והוא מסריח ביותר. הפורטוגזים, לרוב בזוגות, אוהבים לבחון בדקדקנות את הגוויה לפני הקנייה והם מחליפים דעות לכאן או לכאן, איזה תפלצת הכי מפוארת עליהם לקחת הביתה. לא ברור איפה הם מאחסנים את הדבר הזה. מה שהבנתי זה שכדי להכין את הדג עליהם תחילה להחזיר אותו לחיים בבישול במים. רק לאחר מכן אפשר להכין אותו. כמובן שהטעם והריח לא עוברים גם לאחר שהדג הושרה במים או בושל. אולי נהפוך הוא.

מנות אחרות שאהובות על הפורטוגזים כוללות אוזני חזיר, סוג של סחוס עם מראה של אוזן, שמגיעים תמיד עם שעועית לבנה וכרוב לבן בנזד שמנוני. אם זה לא מתאים אז יש בעונה המתאימה מנה של סרדינים ענקיים שכוללים את הקרביים של הדג ושוחים בבריכת שמן עם תפוחי אדמה. אפשר גם ללכת על מנה של שעועית לבנה יחד עם אורז כשבצד סרדינים יבשים הכוללים את ראשם המחייך. גולת הכותרת במסעדות רבות זו מנה הכוללת בלילה ירוקה העשויה מסוג נחות של תרד מעורבב בקמח, והמנה זו הולכת מצוין עם אורז לבן וחלקים אינטימיים במיוחד של חזירון נחמד. לקינוח יש קפה שישרוף את הכל. לצערי אינני יכול להמליץ על העוגות. או שיש צורך להצטייד בפטיש כדי לחתוך חתיכה או שהן פשוט מלוחות יתר על המידה.

כמו שתמיד כולם אומרים פה, ובדרך כלל מתכוונים לשום דבר: אובריגאדו (תודה).

(איתן)