ישבתי בחצר, השקפתי על העולם. רגליי היו שעונות על ההדום הנוח שקניתי בשבוע שעבר בשוק. התבוננתי בשמיים. עננים רבים כיסו אותם. מבעד לעננים היו חורים של תכלת עם נגיעות שהדמיון שלי הוסיף. חשבתי על הרגע הזה. החוויה הנוכחית שבה העולם עוצר מלכת ורק אני, השמיים והעננים. שום דבר אחר לא מפריע או מטריד אותי. “סבא”, תקפה אותי מחשבה כואבת, “כמה הייתי רוצה לראות אותך עכשיו". כבר עברה יותר משנה.
מוות.
חברה קרובה הביטה בי לפני זמן לא רב ואמרה: “אתה פוחד מהמוות". בהיתי בה ואמרתי: "כן, אבל...". - "בלי אבל", קטעה אותי, בתזמון נכון בדיעבד, "אתה פוחד מהמוות, אבל בעיקר מהמוות של הקרובים לך". היא צדקה. זו הייתה אחת מאותן אמירות שאי אפשר להתווכח איתן. כמעט תמיד הן צודקות. האם פגשתם אי פעם אדם שלא היה בו חשש ולו הרגעי ביותר מפני הלא נודע, מפני הרגע שבו יהיה לא כלום. באופן פרדוקסאלי הידיעה האמירה הזאת ניחמה אותי. לא צריך עוד להתמודד עם שום דבר שהחיים מזמנים לנו, מלבד היותך מת, וגם זה ככל הנראה לא.
אני זוכר את הפעם הראשונה שגיליתי שהקיום שלי לא יימשך לנצח. הייתי ילד, ישבתי ואכלתי ארוחת צהריים, שאלתי את אימא מאין באתי ולאן אני הולך. היא הסבירה בכנות שבשלב כלשהו הכול יסתיים. סירבתי לקבל זאת ולאות מחאה קמתי מהשולחן, התיישבתי על הרצפה בכיתי ורקעתי ברגליים. היא ניסתה לפייס ולהרגיע אותי. נתנה לי דימוי מן הטבע: “זה כמו זרע שצומח והופך לפרח יפה וגדול, אך ברבות הימים הפרח מזדקן ונובל", אמרה ברוך. כנראה שהדימוי הקל במעט. בכול זאת אני זוכר אותו עד היום. מיהרתי אל החבר הכי טוב שלי שגר בבניין הסמוך לשלנו, לספר לו את התגלית המרעישה. הוא רץ הביתה בבכי היסטרי. התגובה של אימא שלו הייתה קורקטית פחות. היא כעסה עליו שהוא בוכה ואמרה לו שהיא לא מבינה בשביל מה סיפרתי לו דבר כזה.
למחרת הוא בא אליי כועס והאשים אותי שגרמתי לו לחיות בפחד מוות מעתה ועד עולם ושהיה עדיף שלא הייתי אומר שום דבר. כמה שנים לאחר הוא נהרג בתאונת דרכים. עמוק בלב קיוויתי שהוא מודה לי על כך שהכנתי אותו לזה מראש.
