הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


החייל שתה את האספרסו שהכין לו המשורר, כפי שהסביר לו המשורר: שלוק סודה ושלוק מן הקפה.

חבל שלא עשה זאת בסדר ההפוך. כעת המרירות והקפאין צרבו את גרונו.

בשביל מה בעצם בא לכאן?

הוא בא לכאן כי הוא רצה תשובות.

 

אז, בטקס, במעמד הרמטכ"ל עמד המשורר והקריא את נימוקי הפרס לתת לו את המקום השני בקרב הזוכים בתחרות השירה הצה"לית, שני רק לשיר על מסטיק שכתבה חיילת חמודה מחיל החינוך. הנימוקים דיברו על "חייו הבודדים של החייל, ניכורו מסביבתו, העובדה שחייו לא יהיו קלים לעולם, תמיד יהלך בקרב הציבור כאילו הוא זר לו, ותמיד ייצרב מהעוברים ושבים, כאילו אין לו  עור המפריד בינו לבין העולם."

 

היה בכך ניתוח מדויק שלו ונבואה שחורה כאחת. והחייל רצה תשובות:

 

א. כיצד יכול להיות ששיר על פטל זוכה במקום ראשון במקום שיר על אהבה נכזבת, הורים מתעללים וחוסר שביעות רצון מהקיום באופן כללי?

 

ב. האם יש דרך להסיר מעל עצמו את אותה קללה שדיבר עליה המשורר?

 

ג. האם יש טעם בשירה באופן כללי? האם אפשר לחיות מזה.

 

המשורר התקרב אליו באופן מחשיד, אולם עדיין לא עשה שום דבר שחורג מגדר ההתנהגות הנורמאלית של אדם המארח חייל צעיר בביתו.

"אז מה השאלה?"

"אפשר לחיות משירה?" נעץ בו החייל עיני כלב.

 

"השירה יכולה לחיות ממך. אתה לא יכול לחיות משירה, אבל כושרך המילולי יכול להביא לך משרה ביחסי ציבור, עיתון או כל דבר אחר, לא שהרווח כל כך גדול, אבל כמו עם כל איתקה, זו הדרך שנחשבת."

"סליחה?"

"איתקה? קוואפיס? לא משנה." ביטל המשורר והדליק סיגריה.

 

"איך אתה מצליח לחיות בתל אביב בתנאים כאלה?"

"אני מזיין, משקר, מגלגל, נעזר בטובות של חברים שמלווים לי כמה אלפים פה ושם, הרי ממילא אני ערירי וגלמוד. מישהו אחר יצטרך לשלם את החשבון על חיי ההוללים."

 

החייל חש שהסבלנות שלו פוקעת "אתה יכול לומר לי את האמת?"

"ואתה יכול לעשות לי חוקן בריום?"

"מה זה בכלל בריום?"

"למה אתה חושב שאני מסתיר ממך את האמת?"

"כי זה לא יכול להיות כל כך עלוב ופתטי. אם יש דבר אחד שאני חי למענו זו הידיעה שיום אחד יכירו בגדולתי, יום אחד יבינו שאני טוב יותר שאני מוצלח יותר, שאני חכם יותר, שאני מין פנינה שמתגוללת באפר."

 

"פנינים שמתגלגלות באפר, יוסיפו להתגלגל באפר. אתה צריך לעבור לכאן, למקום שבו הכול קורה, אתה צריך להבין שההזדמנויות סביבך והיו סביבך כל הזמן. אתה צריך לתפוס הזדמנות כזו באוזניים ואז לשכפל אותה. כך הדברים עובדים."

 

המשורר ליטף את לחיו. תחילה החייל נרתע, אחר כך אפילו התגרה מזה, ובוש מכך שהתגרה מזה. המשורר נצמד אליו מאחור ואמר "אתה רוצה לשמוע סוד?"

"כן."

"אין משמעות."

"אל תגיד את זה."

"אני יכול להוכיח לך, אבל תן לי  לנשק אותך."

"לנשק אותי איפה?"

"על השפתיים."

"אני חושש שזה רק יבלבל אותי יותר."

"ואז מה? זאת תהיה פגיעה ברכוש צה"ל?"

החייל חייך אבל הבין שהפסיד בקרב.

"אני צריך לשירותים." אמר.

 

הוא החל ללכת ואז אמר המשורר "אתה בטח שואל למה אתה מקום שני והחיילת מקום ראשון."

"אני לא ישנתי לילות שלמים בגלל העניין הזה."

"כי איש לא זוכר את המקום השני."

"מה?!"

 

"החיילת הזו לא איימה עלינו. ידענו שגם אם היא תגדל ותתפתח, היא לעולם לא תהיה גדולה יותר מאיתנו. אתה כן, ככל שקראנו את השיר שלך ידענו שהוא הכי טוב ולכן לא יכולנו לתת לך לנצח. לעיתים קרובות אנחנו מנסים להראות כמה השירה היא מורמת מעם ופישר כמוך מצליח להכיל את כל החיים במילים ספורות. למה ציפית?"

 

"אני צריך לעשות שיחת טלפון."

החייל יצא אל מחוץ לבית והקיא. הוא פחד שאם יחזור הוא עלול לדפוק כדור במשורר. בשביל המשורר זה היה רק משחק. בשבילו אלה היו כל החיים.

 

הוא ידע שלעולם לא יוכל להשתחרר לנצח המחשבה וההסתכלות בעולם ירדפו אותו כמו ריח של מפט כמו כלבים משוגעים. הוא לא ידע מה הוא רוצה ואם לא לרוץ בזה הרגע לכביש ולגמור עם זה ואז הוא הבין שהמשורר העניק לו דבר חשוב מאוד, את העצמאות הגדולה שלו, את הידיעה שאיננו יכול להסתובב בעולם כמלאך בקרב בני אדם, אבל תמיד הוא צריך לשמור את המקום הזה של החמלה והסליחה. הוא חזר פנימה. המשורר כבר נרדם על הספה. הוא נשק לו והסתלק לעתיד לא בטוח אך מפוכח יותר.

לאיגרת השבועית של 2011 . 7 . 14