אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, מדבר על תקופת לימודיו בתיאטרון החדר.
בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

יָדַיִם שֶׁל בְּנֵי אָדָם, לְבָנוֹת, חוּמוֹת, מְנֻמָּשׁוֹת,
יָדַיִם שֶׁל בְּנֵי אָדָם מְגַשְּׁשוֹת בַּחֹשֶׁךְ, חוֹפְנוֹת אֶת הַדָּבָר,
נֶאֱחָזוֹת, מוּנָחוֹת בֶּחָרִיץ שֶׁבֵּין הַשָּׁדַיִם,

נִקְפָּצוֹת, סוֹטְרוֹת, תּוֹלְשׁוֹת שְׂעָרוֹת, שׂוֹרְטוֹת לְחָיַיֵם

מְדַפְדְּפוֹת, בּוֹחֲשׁוֹת, קוֹצְצוֹת בָּצָל, מְכַפְתְּרוֹת אֶת הַצִּפִּית שֶׁל הַשְּׂמִיכָה,

מְמַלְּאוֹת יוֹנִים בְּבָשָׂר וְאֹרֶז עִם צְנוֹבָרִים

מְחַבְּרוֹת חוּטֵי חַשְׁמָל וְצִ'פִּים שֶׁל מַחְשֵׁבִים

טוֹרְקוֹת דְּלָתוֹת וּמִיָּד פּוֹתְחוֹת אוֹתָן שׁוּב כְּדֵי לְהִכָּנֵס

אוֹחֲזוֹת סַכִּין, בַּקְבּוּק בֹּשֶׂם, חִתּוּל, מַבְחֵנָה,

אֲגֻדָּל זָעִיר שֶׁל תִּינוֹק שֶׁרַק נוֹלַד, שָׁקוּף כְּבֶטֶן שֶׁל גּוֹזָל

וַאֲגֻדָּל עֲנָקִי שֶׁל אָבִיו, כַּרְסְתָּן כִּצְנוֹן מְקֻמָּט,

אֶצְבָּעוֹת נְבוֹנוֹת וְטִפְּשׁוֹת, רְגִישׁוֹת וְגָלְמִיּוֹת,

רַכּוֹת כִּלְחָיַיִם, מְחֻסְפָּסוֹת כְּפֻמְפִּיָה, שְׁקוּפוֹת בָּאוֹר, חַסְרוֹת-אוֹנִים,

נִפְשָׂקוֹת לְאַחַר נִצָּחוֹן בְּמִשְׂחַק כַּדוּרֶגֶל אוֹ לְשֵׁם בִּרְכַּת כֹּהֲנִים

אֶצְבָּעוֹת נוֹגְעוֹת בְּפִטְמָה, בְּלַהֶבֶת נֵר, בִּמְשׁוֹשֵׁי חִלָּזוֹן,

בְּמֵיתָרֵי וִיוֹלָה, מְהַדְּקוֹת קְצָווֹת בָּצֵק שֶׂל כִּסָּנֵי בָּשָׂר,

קוֹלְעוֹת צַמּוֹת, מַקְלִידוֹת, קוֹרְאוֹת כְּתַב בְּרַיל,

רוֹכְסוֹת אַבְזָם שֶׁל חַזִּיָּה, מְתַקְּנוֹת אֶת מַעֲרֶכֶת הַבִּיּוּב,

עוֹצְרוֹת טרֶמְפְּ, מְחַבְּקוֹת כָּתֵף

צוֹבְעוֹת סַפְסַל גִנָּה שֶׁצִּבְעוֹ הֶתְקַלֵּף בַּחֹרֶף,

מְגוֹנְנוֹת עַל אֵשׁ הַסִּגָרִיָה מֵהָרוּחַ כְּאִלּוּ בּוֹנוֹת לָהּ בַּיִת קָטָן,

וְאַחַר כַּךְ מַשְׁלִיכוֹת אוֹתָהּ וּמוֹעֲכוֹת בְּכֹחַ אֶת הַבְּדָל,

מְסַלְּקוֹת בְּגַנְדְּרָנוּת מֵהַמֶּצַח הַמִּתְקָרֵחַ קְווּצַת שֵׂעָר סוֹטָה,

מְתַקְּנוֹת שְׁגִיאוֹת בְּעֵט אָדֹם אוֹ בְּעִפָּרוֹן מְחֻדָּד

נִמְחָצוֹת בְּדֶלֶת שֶׁל מְכוֹנִית, מְנַתְּחוֹת (בִּכְפָפוֹת!)

אֶת חוּלְיוֹת הַגַּב, הָעוֹרְקִים, הָעֵינַיִם, מְעָרוֹת הָאַף,

מְתַקְּנוֹת שְׁעוֹנִים שְׁוֵיצָרִיִּים, כּוֹתְבוֹת סֵפֶר תּוֹרָה עַל בֵּיצָה,

תּוֹקְעוֹת מְחָטִים סִינִיוֹת בְּשֹׁרֶשׁ הָאַף וּמֵאֲחוֹרֵי הָאֹזֶן

מְלַטְּפוֹת, הָהּ, מְלַטְּפוֹת וּמְלַטְּפוֹת אֶת הַכְּתֵפַיִם,

אֶת הַזְּרוֹעות, אֶת הַשֵּׂעָר הַבּוֹכֶה, אֶת הַיְּרֵכַיִם הַצּוֹחֲקוֹת,

יָדַיִם, יָדַיִם מוּשָׁטוֹת לְשֵׁם הֵכֵּרוּת אוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקֱחוּ אוֹתָן עַל הַיָּדַיִם,

מוּנָחוּת מִתַּחַת לַיָּרֵךְ לְשֵׁם שְׁבוּעָה, נִצְמָדוֹת לֶחָזֶה כְּסִמָּן שֶׁל תּוֹדָה,

כַּף יָד שֶׁל אִשָּׁה צְעִירָה, בְּלוֹנְדִּינִית, שֶׁיָּשְׁבָה מוּלִי וְחִכְּתָה

בַּחֲדַר מִיּוּן, כַּף יָּדָהּ נִפְרְשָׂה עַל פָּנָיו שֶׂל בַּחוּר שָׁחוּם,

וְאַחַר-כַּךְ, בְּלִטּוּף, כְּאִלּוּ קָטְפָה אֶת קְלַסְתֵּרוֹ,

הִגִּישָׁה אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַקְּמוּצוֹת אֶל פִּיהָ

וְנִשְׁקָה אוֹתָן, הַיָּדַיִם הָאֵלֶה שֶׁהָלְכוּ לִי לְאִּבּוּד

וַאֲנִי כָּל הַזְּמָן מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָן.

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

41. פינחס: במדבר כ"ה 10 - ל' 1

"וידבר יהוה אל-משה לאמֹר. פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן השיב את-חמתי מעל בני-ישראל בקנאו את-קנאתי בתוכם ולא-כיליתי את-בני-ישראל בקנאתי".

תקציר הפרק הקודם: העם "זונה" אל בנות מואב, משתתף בפולחני בעל-פעור אל הפריון הכנעני. את האל הזה משרתות הקדשות, הנערות שהקדישו את עצמן לאל. גברים באים אליהן לקבל שירותי מין, גם גברים עבריים, ואת האתנן הן מעבירות למקדש. מכאן גם כינוין "קדשות". האל מתייחס לפעילות זו כהזדהות עם הפולחן המואבי. אלוהים כועס. משה כועס. משה מצווה להרוג כל מי שמבצע את פולחן בעל-פעור. הכתוב מתייחס לנרצחים כאל קורבנות מגפה. כאמור, ב"מגפה" זו מתו עשרים וארבעה אלף איש. מספר עגול וסמלי, המרמז על היקף התופעה, על התרופפות הלכידות הדתית ובעיקר על מלחמת אחים. לא פלא שהממסד העברי מזועזע. פינחס הכהן עצמו רוצח זוג אחד: מדיינית ואיש מישראל, שקיימו את הפולחן הזר. שם הישראלי שהביא את המדיינית לישראל: זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני, ראש משפחה מיוחס. שם המדיינית: כזבי בת-צור, ראש אומות בית אב במדיין, בתו של אחד ממלכי מדין. אלו הן שתי דמויות מרכזיות בנוף התקופה. כאן לא מדובר בשירותי מין, אלא בקשר זוגי המקומם עליו את הממסד העברי כולו. רציחתו של הזוג הזה באה להזהיר את ההמונים מפני הפולחן הזר. למה הדבר דומה? דומה להבדיל: למי שיוצאים להפגנה כנגד השלטון המרכזי או כנגד אחת משלוחותיו או כנגד בעלי בריתו של השלטון המרכזי, ודומה למשטרה המפרסמת את תפיסתם של עברייני סמים מקרב קהיליית היוצרים המפורסמים, כדי להגביר את המודעות לאיסור השימוש בסמים. פרשה זו הולידה את הביטוי: עושה מעשה כזמרי ודורש שכר כפינחס. עושה מעשה עוולה ודורש שכר כצדיק.

"וידבר יהוה אל משה לאמֹר. פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל ישראל". האל מרוצה ממעשהו של פינחס הכהן. זה מרגיע אותו. כך מתחזק חלקו של ה"אל קנא ונוקם" שבדמותו של האל. "וידבר יהוה אל-משה לאמֹר: צרור את-המדיינים והכיתם אותם".

גם כאן באה לידי ביטוי תמציתי מלחמת הקואליציה העברית בפולחנים האופוזיציוניים-אלטרנטיביים. כאמור, אחרי גלות בבל הסתגרה היהדות בתוך עצמה, פסקה המלחמה באלים הזרים והתמקדה בתנועות האלטרנטיביות שבתוכה. מכאן אפשר לומר שמלחמה דתית זו מקבילה, בהשאלה, למערכת היחסים במדינת ישראל, בין היהדות האורתודוכסית, לבין הקונסרבטיבית והרפורמית. היחס מצד האורתודוכסיה כלפי כתות מזרחיות, אשר בשלהי המאה ובמעבר המילניום הפכו לפופולאריות בישראל, בוטה פחות מאשר כלפי התנועות היהודיות האלטרנטיביות שצמחו מתוך היהדות עצמה. במקרא, פולחנים אלטרנטיביים גורמים "מגפות" – שם מעודן למלחמות-אחים – והם מעוררים נבואות זעם בקרב נביאי האל.

16

  אָחַזְתִּי בַּעֲנַף שָׁקֵד פּוֹרֵחַ,

לְפֶתַע נֶעֱקַצְתִּי.

עָקְצוּ אוֹתִי דְּבוֹרִים אֱלֹהִיּוֹת, וְהַשְּׁלִיחוּת בְּדָמִי.

לָבוּשׁ עֲוִיתוֹת-עֲוִיתוֹת

וּבִצְעָדַי עָקַפְתִּי אֶת הַשּׁוֹשַׁנִּים

נוֹפֵל עַל חוֹחֵי הַחַיִּים.   

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

אפילוג 8

...אבל השליח היה פצוע, השליח היה שסוע. היה עליו לרדוף אחרי מילה פלאית שתכיל "כן ו"לא" בבת אחת. פעם כתב לאחת מידידותיו: "ש' יקרה. כשהתחלתי לכתוב לך, עלה בדעתי מיד למחוק. זאת הבעיה שלי. אחת מהן. כשאני רוצה לכתוב משפט, מיד אני רוצה לכתוב משפט הפוך, ושניהם נכונים".

נסים אלוני הוא מחזאי ההיסוס והספק, בתרבות שהייתה בטוחה בתשובות ומיעטה לשאול שאלות, עד שקמו ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים להתגרות בה.

מלחמת העצמאות שינתה את אופן מבטו על המציאות ועל עצמו. הוא היה פציפיסט שסלד מלאומיות, אבל אמירתו הייתה מעומעמת. מאז המלחמה, כמו שסיפר, הפסיק לבטוח במילים שלו, והוא המשיך לפקפק בהן גם כשהתקרב לסוף חייו. בדרך מן המוח אל הפה ניצבת הלשון המתהפכת. והמילים אחרות, לא המילים שרצה לומר.

סמוך למותו נהג נסים אלוני לומר על עצמו דברים דומים לאלה שאמר עליו ב-1975 גדול המעליבים שלו, מבקר הספרות דן מירון. כך התוודה בפני לפני מותו ביובש מעורב בצער גדול: "לכתוב דיאלוג, כן, אני חושב שאני יכול... יש מעט מחזאים בעולם, זאת אומרת, שיכולים, אבל הפיכת הדיאלוג לנושא שלם, שממנו מתפתחים דברים אחרים – עוד לא הצלחתי. במשך השנים למדתי שאני לא יכול לעמוד בְּצד דמות, אידיאה, אלא לקבל הכול כמין בליל, כמין סלט. כלומר לעשות ניסיון שבו הגיבור או האנטי-גיבור יקבלו אותה מידה של כוח ברפליקות. המאמץ הגדול הוא לכתוב מחזות שאתה לא יכול לדעת מי בעצם מנצח. מי יוצא גיבור בכל העלילה הזאת".

קחני

על נהרות גדולים הנהירני

קחני ואטבול ביערות הדבש

לו רק יכולתי

הלבישני שמלה שהכינו לי הזרזירים

לקולך ארוץ למרחקים

קחני וסובבני

צייר אותי כפי שראו אותי הקדמונים

חרוט על גופי  קעקועים משוגעים

טרוף אותי מגעגועים

שם על קרקעית הים

אני לוחשת את שמך

אל הדגים.

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

החייל שתה את האספרסו שהכין לו המשורר, כפי שהסביר לו המשורר: שלוק סודה ושלוק מן הקפה.

חבל שלא עשה זאת בסדר ההפוך. כעת המרירות והקפאין צרבו את גרונו.

בשביל מה בעצם בא לכאן?

הוא בא לכאן כי הוא רצה תשובות.

אז, בטקס, במעמד הרמטכ"ל עמד המשורר והקריא את נימוקי הפרס לתת לו את המקום השני בקרב הזוכים בתחרות השירה הצה"לית, שני רק לשיר על מסטיק שכתבה חיילת חמודה מחיל החינוך. הנימוקים דיברו על "חייו הבודדים של החייל, ניכורו מסביבתו, העובדה שחייו לא יהיו קלים לעולם, תמיד יהלך בקרב הציבור כאילו הוא זר לו, ותמיד ייצרב מהעוברים ושבים, כאילו אין לו  עור המפריד בינו לבין העולם."

היה בכך ניתוח מדויק שלו ונבואה שחורה כאחת. והחייל רצה תשובות:

א. כיצד יכול להיות ששיר על פטל זוכה במקום ראשון במקום שיר על אהבה נכזבת, הורים מתעללים וחוסר שביעות רצון מהקיום באופן כללי?

ב. האם יש דרך להסיר מעל עצמו את אותה קללה שדיבר עליה המשורר?

ג. האם יש טעם בשירה באופן כללי? האם אפשר לחיות מזה.

המשורר התקרב אליו באופן מחשיד, אולם עדיין לא עשה שום דבר שחורג מגדר ההתנהגות הנורמאלית של אדם המארח חייל צעיר בביתו.

"אז מה השאלה?"

"אפשר לחיות משירה?" נעץ בו החייל עיני כלב.

"השירה יכולה לחיות ממך. אתה לא יכול לחיות משירה, אבל כושרך המילולי יכול להביא לך משרה ביחסי ציבור, עיתון או כל דבר אחר, לא שהרווח כל כך גדול, אבל כמו עם כל איתקה, זו הדרך שנחשבת."

"סליחה?"

"איתקה? קוואפיס? לא משנה." ביטל המשורר והדליק סיגריה.

"איך אתה מצליח לחיות בתל אביב בתנאים כאלה?"

"אני מזיין, משקר, מגלגל, נעזר בטובות של חברים שמלווים לי כמה אלפים פה ושם, הרי ממילא אני ערירי וגלמוד. מישהו אחר יצטרך לשלם את החשבון על חיי ההוללים."

החייל חש שהסבלנות שלו פוקעת "אתה יכול לומר לי את האמת?"

"ואתה יכול לעשות לי חוקן בריום?"

"מה זה בכלל בריום?"

"למה אתה חושב שאני מסתיר ממך את האמת?"

"כי זה לא יכול להיות כל כך עלוב ופתטי. אם יש דבר אחד שאני חי למענו זו הידיעה שיום אחד יכירו בגדולתי, יום אחד יבינו שאני טוב יותר שאני מוצלח יותר, שאני חכם יותר, שאני מין פנינה שמתגוללת באפר."

"פנינים שמתגלגלות באפר, יוסיפו להתגלגל באפר. אתה צריך לעבור לכאן, למקום שבו הכול קורה, אתה צריך להבין שההזדמנויות סביבך והיו סביבך כל הזמן. אתה צריך לתפוס הזדמנות כזו באוזניים ואז לשכפל אותה. כך הדברים עובדים."

המשורר ליטף את לחיו. תחילה החייל נרתע, אחר כך אפילו התגרה מזה, ובוש מכך שהתגרה מזה. המשורר נצמד אליו מאחור ואמר "אתה רוצה לשמוע סוד?"

"כן."

"אין משמעות."

"אל תגיד את זה."

"אני יכול להוכיח לך, אבל תן לי  לנשק אותך."

"לנשק אותי איפה?"

"על השפתיים."

"אני חושש שזה רק יבלבל אותי יותר."

"ואז מה? זאת תהיה פגיעה ברכוש צה"ל?"

החייל חייך אבל הבין שהפסיד בקרב.

"אני צריך לשירותים." אמר.

הוא החל ללכת ואז אמר המשורר "אתה בטח שואל למה אתה מקום שני והחיילת מקום ראשון."

"אני לא ישנתי לילות שלמים בגלל העניין הזה."

"כי איש לא זוכר את המקום השני."

"מה?!"

"החיילת הזו לא איימה עלינו. ידענו שגם אם היא תגדל ותתפתח, היא לעולם לא תהיה גדולה יותר מאיתנו. אתה כן, ככל שקראנו את השיר שלך ידענו שהוא הכי טוב ולכן לא יכולנו לתת לך לנצח. לעיתים קרובות אנחנו מנסים להראות כמה השירה היא מורמת מעם ופישר כמוך מצליח להכיל את כל החיים במילים ספורות. למה ציפית?"

"אני צריך לעשות שיחת טלפון."

החייל יצא אל מחוץ לבית והקיא. הוא פחד שאם יחזור הוא עלול לדפוק כדור במשורר. בשביל המשורר זה היה רק משחק. בשבילו אלה היו כל החיים.

הוא ידע שלעולם לא יוכל להשתחרר לנצח המחשבה וההסתכלות בעולם ירדפו אותו כמו ריח של מפט כמו כלבים משוגעים. הוא לא ידע מה הוא רוצה ואם לא לרוץ בזה הרגע לכביש ולגמור עם זה ואז הוא הבין שהמשורר העניק לו דבר חשוב מאוד, את העצמאות הגדולה שלו, את הידיעה שאיננו יכול להסתובב בעולם כמלאך בקרב בני אדם, אבל תמיד הוא צריך לשמור את המקום הזה של החמלה והסליחה. הוא חזר פנימה. המשורר כבר נרדם על הספה. הוא נשק לו והסתלק לעתיד לא בטוח אך מפוכח יותר.

התשוקה שלי היא:

ביטוי מדויק למדיי של אישיותי

סם החיים שלי

מספקת חומרי דלק לכתיבת שיריי

מפתיעה לפעמים את נושאי תשוקתי

אולי שקופה מדיי

מתקשה להפעיל את מנגנוני הצנזורה

חצופה

מסעירה

מביאה לפעמים להתפרצות דמעות אושר

זקוקה למיתון

זקוקה לחיסון

שומרת על נעוריי

היא כרטיס הביקור שלי

מדהימה את הקהל

מבוזבזת, וחבל

סובלת מניצול יתר

אך היא החשובה, ראויה לכתר

אינה מוותרת

פעם חושקת בך, ופעם באחרת

היא האיפור

מביאה את הרטט ואת השחרור

התשוקה שלי ראויה לפרסום

היא המלכה, בלעדיה אין כלום

התשוקה בועטת, התשוקה צובטת

התשוקה כרוכה בביטוי אמנותי

התשוקה היא התוכן

התשוקה היא הכלי

התשוקה מסעירה

התשוקה מרטיטה

אחשוק, ותמיד, בכל אלילה.

(עריכה: יקיר בן משה)

היום אני אדם שלא בטוח להגיד. מילים יוצאות ידי חובה כדי להתקיים. חושב עם מי להיות, איך הזמן יבוזבז בצורה היעילה ביותר. חושב על מילים שיצליחו לגעת, או על נגיעות שיצליחו לדבר. ממשיך לחשוב, והאוויר חם אבל קליל, נשים בשמלות לבנות נישאות לעברי ברוח, ואל תוכי באים קולות האנשים כמו דרך זכוכית פרוצה של חלון. רוצה להבריק הלאה את אישיותי, לגבהים ולמרחבים, לאהוב אותי גם היום, כפי שאני אוהב את הטבע, כפי שאני אוהב את שרשרת הכסף המנצנץ, ואת אהובי שנגלה אלי בלב מדבר.

כבר לא חושב האם יש סיבה לכך שאני מדבר עם עצמי, ובכלל, לאחרונה הבנתי שעליי לדבר, גם כשאין אנשים איתי, עליי לתקשר עם עצמי, להבין מה אני רוצה. בדרך כלל אני שפוף ומהורהר, מחשבתי מעורפלת. עלי לומר לעצמי הכול, בבירור. עלי להיות מובן. גם כאן אני מוצג בחלון ראווה כתכשיט, מבטים נשלחים אלי, חוקרים אותי. האם אני יפה מספיק. האם אביא תועלת. פניי העייפות מבוישות. אני אישה, והיום אני מרגיש כציפור. רוצה לבוסס באדמה לחה ברגליי הדקות, לנקר מתוכה תולעים קרירות ושקופות. צבעוני אבל חמקמק כל כך, אין לי עניין בעולם הזה, רוצה לעוף, להזדכך. הציפורים שעל שרשרת צווארי מעודדות אותי. כחול כמותן, אני ממתין לרוח, ואז מטח של מוזיקה חזקה מהחנות שממול. איני יכול עוד לשמוע את השיר המתוק המתנגן. מכבה את הרדיו, עכשיו תורה של המציאות לחדור לעולמי הקטן.

"בּוֹא נִרְאֶה מַה יֵשׁ לָנוּ כָּאן",

הִיא חָפְנָה אֶת מְבוּשַׁי

בְּיָדַיִים שׁוֹקְקוֹת: "אֶשְׁכּוֹל הַמֶּתֶק

שֶׁלְךָ", הִיא נֶאֶנְחָה, "אַי, אֶשְׁכּוֹל

הַמֶּתֶק הַזֶה שֶׁלְךָ". וְהִיא

גָּחֲנָה עָלַי בְּפֶה מֻרְעָב.

וְאַחַר כָּך קִיבְּלָה אוֹתִי

כֻּלִּי: שְׂפָתַיִים, בֶּטֶן וְיָרֵךְ.

נִיחוֹחַ אוֹג חָרִיף פָּרַץ

מֵהַחַלּוֹן, וְעִיר הַקֹדֶּשׁ, בְּמַשָּׁב

סְתָוִי, חָדְרָה אֶל הַמִּטְבָּח.

"רֵיחַ הֶעָסִיס שֶׁלְּךָ", הִסְמִיקָה

בְּאֹזְנִי, "שִׁכֵּר אוֹתִי בַּחֲשֵׁכָה".

הַחֲלִיפָה שֶׁלָהּ אִוְּשָׁה עַל הַכֻּרְסָה,

קְנֵה הָעִשּׁוּן שֶׁלָהּ, הַאֲפַרְפָּר,

נִצְנֵץ בָּאֲפֵלָה, הִתְרִיס בְּבַיְּשָׁנוּת

מוּל הַדְּיוֹקָן הַמִּתְכָּהֶה שֶׁל

גֵּרְשֹׁם שׁוֹלֶם, שֶׁנִּתְלָה

מֵעַל שֻׁלְחַן עֲבוֹדָתָהּ.

השבוע נכחתי בהצגה שביימה שרון שלומי, עם קבוצת גמלאיות באודיטוריום בבת ים. שרון היא חברה טובה מאד ושותפתי ליצירה ולעולם הבמה. ההצגה עוסקת בחייהן של קשישות והמשתתפות, העלו בי מחשבות על מהות היחסים שבין נכדים לסבים וסבתות, בין הדור החדש לישן ובין האז לעכשיו.

לאחרונה הרביתי לחשוב על סבא וסבתא שלי, ההורים של אבא, שנפטרו לפני שנים רבות. הם גרו בבת ים בשיכון ישן. יום השנה לפטירתה של סבתא היה בשבוע שעבר.

ברגע שבו הגעתי למקום עצמו הכול התחבר לי בבת אחת. ביתם של סבי וסבתי עומד מרחק מטרים ספורים מהאודיטוריום. בימי שבת בבוקר הייתי הולך מביתי שבחולון אל ביתו של הסבא שלי והוא היה לוקח אותי לבית הכנסת. קרבתי אל בית הכנסת. עברו חמש עשרה שנה מאז הייתי שם. בשער בית הכנסת עמדתי קפוא. אישה מבוגרת חלפה, עצרה ושאלה אותי אם אני יודע איפה האודיטוריום. היא אמרה שהיא הולכת להצגה. בהתרגשות גדולה אמרתי לה: "כן, גם אני!". היא לא ממש הבינה מדוע אני נלהב לשתף אותה במידע, אמרה תודה והמשיכה בדרכה בלי להוסיף דבר. חייכתי לעצמי. ככל הנראה הנוסטלגיה גרמה לי לערפול חושים זמני. החלטתי ללכת אל הבית שהיה שלהם. צעדתי בוטח בידיעה שליבי שלם עם סגירת המעגל המתקרבת. לאחר שתי דקות הגעתי למקום. הכול נראה אחרת. הגינה שבה היינו משחקים החליפה צורה. זכרתי אותה כג'ונגל פרא מסתורי. עכשיו היה הכול היה מסודר וממורק. מי אמר שחדש הוא יפה יותר? צעדתי לכיוון הבניין המתפורר, מצאתי את הכניסה בעיניים עצומות, עליתי שלוש קומות, עמדתי אל מול הדלת שפעם הייתה עשויה עץ והיום עשויה פלדה נוקשה ובהיתי. 

מרכיבי חוויה אישית (על פי "שיטת אוריין, המעגל הפתוח" - תיאטרון החדר): תחושה: כואבות לי העיניים. תמונה: עץ עומד בשלכת. מחשבה: הכול נשאר כמו שהיה. רגש: עצב מהול באושר. 

הדלת לא נפתחה מעצמה והזמן לא עצר מלכת. לא רציתי לאחר למופע כי הבטחתי לשרון שאגיע מעט לפני הזמן. כל מה שקרה, היה צריך לקרות. דווקא בתקופה הזו, דווקא במקום הזה, דווקא בגלל שהיום עולה המופע ששרון ביימה והנושאים שהוא עוסק בהם.

האודיטוריום היה מלא לחלוטין. שרון נראתה זוהרת ומלאת אנרגיה והשרתה אוירה של שמחה וקבלה על סביבותיה ובעיקר על השחקניות. היא דאגה להן כמו אימא שמגוננת על הילדות שלה, או אולי כמו בת נאמנה. מאחורי הקלעים היא דאגה לכל מחסורן, אהבה, עודדה וחיזקה אותן. השחקניות עלו לבמה ויצרו מרקם נדיר ומרגש של סיפורים אנושיים משולבים בהמחשה מרתקת על הבמה: לידה ואימהות, משפחה ונטישה, ריקוד ושמחה, כאב ועצבות, עבר, הווה ועתיד. הן "נתנו כוח", שיחקו בצורה יוצאת מגדר הרגיל, חלקו עם הקהל את הסיפורים והחוויות וגרמו לו להזדהות רבה, והקהל השיב להן אהבה. שרון ליוותה את ההצגה מהצד במסירות טוטלית וגרמה להן להיות חזקות ולסמוך על עצמן ואחת על השנייה. היה נדמה לי שעוד רגע והנה היא קופצת לבמה ומצטרפת אליהן. משחק זה בדם. בסוף המופע, הקהל הריע ממושכות והשחקניות עמדו נפעמות ונרגשות על הבמה. שרון זרחה. 

רציתי להגיד לשרון ולשחקניות תודה ענקית על כך שיצרו דבר כל כך ייחודי, מרגש ומקסים בעוצמתו. על שהזכירו לי, ואני מאמין שגם לקהל, כי אין גבולות לגיל שבו אפשר לעסוק ביצירה. האדם שמממש את היצירה הוא זמני, אך היצירה וחותמו היא נצחית וזה חשוב לא פחות. סבא וסבתא שלי כבר לא בין החיים, אבל הזיכרונות מביתם וחוויות הילדות עם המשפחה עדיין איתי. 

שרוני, את יוצרת מדהימה, מופלאה ואני מעריך אותך על כל ההשקעה הרבה שעשית ועדיין עושה בכל מה שאת יוצרת. אוהב מאד.

(נכתב בעקבות צפייה בהצגה "תחנות". כתיבה ובימוי: שרון שלומי)

מזה חודשים שלא כתבתי. הגשם המפתיע שהחל מפגיז את ברלין
למרות ואולי עקב הטמפרטורות הגבוהות (31 מעלות בצל), פועל על סחבק שמוצא מקלט בבית
הקפה השכונתי, שולף עט ואת מחברת לימודי הגרמנית, ומתחיל לכתוב עברית. היום יום
ראשון, היום שמסתמן כיום הקבוע של כאבי הלב, הלבטים וחשבונות הנפש. השילוב בין
החופש הכפוי ביום זה לבין ההתבודדות האופיינית ליום, מעורר זיכרונות והרהורים. נמצא
כאן למעלה מחצי שנה ועדיין חולם מידי פעם על המקום ממנו באתי. לעיתים מנסה בחלום
לתקשר עם מכרי בארץ המובטחת בשפה הגרמנית, ומילותיי אינן מובנות להם...

(המשך כאן)

רק טוב,

בברכה, נתי אורנן
www.ornanati.com

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 15.07.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

יום א', 17.7.2011,  יום ד', 3.8.2011.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

מוצ"ש, 13.8.2011, יום ד', 31.8.2011.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר

טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

יומן ההיריון שלי

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר. במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה בעצמה גם עוצמה ושמחה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא.

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

אוהבת הילה

21.7 חמישי בשעה 21:00,  23.7 מוצ"ש בשעה 21:00,  24.8 רביעי בשעה 20:30

25.8 חמישי בשעה 20:30

אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
המופע "תחושת בטן" נולד מתוך התבוננותי בתפקידי האישה, שהוטלו עלינו כנשים בחיים, וכמובן התחלתי לשאול שאלות. המופע פותח בתפקיד הטבעי של האישה, הברור מאליו, התפקיד שכל ילדה למדה לשחק בו - אימהות. לאורך המופע אנו מציגות, חוקרות ובודקות נושאים המזוהים עם נשים: לידה, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות ואת הצורך להיות חטובה, משופצת ומושלמת. במופע אנו מגלות שלמות אחרת ויחסים חדשים בין נשים, ומי ייתן שגם בחיים נפגוש אחת את השנייה באהבה ובהרמוניה, כי זה הכוח האמיתי שלנו. (שרון שלומי)
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תאורה, תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

יום שישי, 22.7.11, צוהרי שישי, בשעה 13:00, בתיאטרון של יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. כרטיס: 60 ש"ח. להזמנות בתיאטרון: טל', 03-5184055, או בטל': 052-5284234, 054-5335135. לחברי תיאטרון החדר כרטיס מוזל 50 ש"ח. אנא שריינו כרטיסים מראש.

דקת דומייה  Schweigeminute

לכל מי שפספס/שכח/הפסיד/התגעגע/ראה ורוצה שוב....

אתם מוזמנים להגיע ולהעביר לכל מי שיכול למצוא עניין!

אחרי סיבוב הופעות בברלין, היא חוזרת בתמיכת משרד התרבות הגרמני! 

זוכת פרס ההצגה הטובה ביותר 'עכו 2', פסטיבל עכו 2010 

בתיאטרון תמונע: 03-5611211, שישי, 15 ביולי, בשעה 13:00 ובשעה 20:30

שבת, 16 ביולי, בשעה 20:00

במרכז לתיאטרון עכו: 04-9913834, חמישי, 21.07, בשעה 21:00

(הילה גולן)

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית: kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה. - יהודית קונפורטי

תערוכה תיאטרלית במרחב הציבורי

אמנים וחברים יקרים,

במוצאי שבת, 16.07, תיפתח בטיילת בת-ים תערוכה תיאטרלית במרחב הציבורי. התערוכה תהווה כמעין מחווה לפסטיבל בת-ים הבינלאומי לתיאטרון ברחוב, שיתקיים השנה בפעם ה-15. כשותפינו לעשייה וליצירה במהלך שנות הפסטיבל ראו עצמכם יותר ממוזמנים.

נשמח לראותכם! אוצרות התערוכה: יעל צברי והילה כהן-שניידרמן.

מסרחיד 2011

המרכז לתיאטרון עכו מציג: "מסרחיד 2011", פסטיבל הצגות היחיד בשפה הערבית, עם תרגום לעברית. לחלק מההצגות יש תרגום בכתוביות, וחלקן מוצגות לחילופין בעברית ובערבית.

בימים שלישי, רביעי וחמישי, 26-27-28.7.2011, במרכז לתיאטרון עכו.

טל': 04-9919634, 04-9914222, acco.tc@gmail.com

יש לי בלעדיות
עיתונאי זה לא מקצוע, זה מצב נפשי - ספר חדש מאת ירמי עמיר

יש לי בלעדיות – ספר בועט וחצוף על גיבורי תקשורת ותרבות המוכנים לעשות הכול כדי להצליח בעולם של יצרים ותככים, סערות נפש ואהבות אסורות. מסע אמיץ של המחבר - עיתונאי וורקוהוליק המכור לקריירה, לתדמית ולהצלחה, שבוחן ברגישות ובאומץ את האושר והכאב השזורים זה בזה - ומחליט לעצור את המרוץ כדי להתחיל לחיות.

הוצאת "מסדה", 172 עמודים. את הספר ניתן להשיג ב"סטימצקי" וב"צומת ספרים" או ישירות אצל המחבר 052-555-8217 - הנחה מיוחדת לנמעני משפחת תיאטרון החדר.

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

(חומר למחשבה. סיפור מצוטט):
הימים ימי עצירת גשמים בקהילה יהודית רחוקה במזרח אירופה. ארובות השמיים קפואות וריח בצורת באוויר. באה כל הקהילה אל הרב ומבקשת ממנו שיתפלל לבורא עולם שיוריד גשם ויציל אותם מרעב. מתפלל הרב ימים רבים אבל הגשמים לא יורדים, והקהילה מתחילה לאבד את האמון ברב כמושיע. אז עולה הרב אל ההר ובוכה על עצמו, על משפחתו ועל קהילתו ומתפלל לברכת האל. יוצאת בת קול מן השמיים ואומרת לרב "ביום רביעי תעלה את כל העדה אל ההר, לבקש את ברכת הגשם!" וכך היה. באותו יום התייצבו כולם על ההר, נשים גברים וטף, עומדים ובוכים ומתפללים ומבקשים רחמים. יוצאת בת הקול מן השמיים ושואלת בקול צלול "אתם מאמינים?" והקהל צועק ברעדה "כן-כן-כן-כן-כן!" מוסיפה בת הקול לשאול "כולכם מאמינים שבעזרת השם ירד הגשם?!" והציבור צועק: "כן, מאמינים!" ואז שואלת בת הקול "אם אתם באמת מאמינים שהתפילה תביא גשם, איך זה שאף אחד מכם לא הביא אתו מטריה?!"
(פורסם ע"י אלי הוז בפייסבוק)

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

החלום האמריקאי והישראלי

הסטנדפיסט ג'ורג' קרלין מסביר איך עובדת השיטה. קטע קלאסי (העברה: העוקץ).

-------------- -------------- --------------

פרט קטן, אולי שולי אבל...  

...מלמד על תפיסת עולם של מנהל ציבורי. איגוד במאי התיאטרון שלח את המזכר הזה:
חברי בת"י היקרים

משרד התרבות פרסם תיקון לקריטריונים לתמיכה בבתי ספר למשחק. כחלק מהתיקון הוצע הסעיף הבא: תמיכה תינתן לבימוי הפקה אשר נעשתה בידי במאי אשר ביים במשך שלוש שנים לפחות במהלך חמש השנים האחרונות.

מיותר לציין שזהו סעיף המפלה את הבמאים הצעירים שהיום בתי ספר למשחק משמשים עבורם כר אקספרימנטאלי, מלמד ויצירתי לתחילת דרכם.

איגוד הבמאים שם לו לדגל לטפח את דור הבמאים הצעיר ולהגן על זכויותיו. לכן ראה לנכון לשלוח תגובה מיידית לשרת התרבות והספורט הגברת לימור לבנת הדורשת להשמיט סעיף זה מהקריטריונים לתמיכה. 

בת"י, הבית של הבמאים

-------------- -------------- --------------

ים המלח - שתי הגרסאות

1. הגרסה של "מפעלי ים המלח"

2. "הגרסה הנכונה על פי אזרחים שנמאס להם שמורחים אותם על ימין ועל שמאל".

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

"במקום שבו ניתנות לך רק שתי אפשרויות בחירה ושתיהן עלולות לגרום נזק לזולת

– בחר באפשרות השלישית"

(א.א.)

-------------- -------------- --------------