היום אני אדם שלא בטוח להגיד. מילים יוצאות ידי חובה כדי להתקיים. חושב עם מי להיות, איך הזמן יבוזבז בצורה היעילה ביותר. חושב על מילים שיצליחו לגעת, או על נגיעות שיצליחו לדבר. ממשיך לחשוב, והאוויר חם אבל קליל, נשים בשמלות לבנות נישאות לעברי ברוח, ואל תוכי באים קולות האנשים כמו דרך זכוכית פרוצה של חלון. רוצה להבריק הלאה את אישיותי, לגבהים ולמרחבים, לאהוב אותי גם היום, כפי שאני אוהב את הטבע, כפי שאני אוהב את שרשרת הכסף המנצנץ, ואת אהובי שנגלה אלי בלב מדבר.
כבר לא חושב האם יש סיבה לכך שאני מדבר עם עצמי, ובכלל, לאחרונה הבנתי שעליי לדבר, גם כשאין אנשים איתי, עליי לתקשר עם עצמי, להבין מה אני רוצה. בדרך כלל אני שפוף ומהורהר, מחשבתי מעורפלת. עלי לומר לעצמי הכול, בבירור. עלי להיות מובן. גם כאן אני מוצג בחלון ראווה כתכשיט, מבטים נשלחים אלי, חוקרים אותי. האם אני יפה מספיק. האם אביא תועלת. פניי העייפות מבוישות. אני אישה, והיום אני מרגיש כציפור. רוצה לבוסס באדמה לחה ברגליי הדקות, לנקר מתוכה תולעים קרירות ושקופות. צבעוני אבל חמקמק כל כך, אין לי עניין בעולם הזה, רוצה לעוף, להזדכך. הציפורים שעל שרשרת צווארי מעודדות אותי. כחול כמותן, אני ממתין לרוח, ואז מטח של מוזיקה חזקה מהחנות שממול. איני יכול עוד לשמוע את השיר המתוק המתנגן. מכבה את הרדיו, עכשיו תורה של המציאות לחדור לעולמי הקטן.
