הצטרפו לאיגרת השבועית

אם יש לך מחמאה לומר למישהו, אמור אותה עכשיו. אם אין לך מחמאה - חפש, מצא ואמור אותה.


מלחמה היא רצח עם המנון ודגל

..."המלחמה הרגה אותו," אומר ג'ו, שהיה מאושפז בעבר במוסד לחולי נפש במחזה אדי קינג על גנרל אחד שהכיר במוסד: "הוא עושה אצלנו הצגות... הצגות ישנות... מההיסטוריה... מלכים... אהבה... אלוהים... אינטריגה... מצחיק... [...] החיים באמת זה רק בהצגה... זה מה שאומר הגנרל"...

 

המלחמה הרגה אותו? מוזר. מלחמה לא הורגת, במלחמה נהרגים. אלא אם כן ההרוג עדיין חי, אבל לובש צורת מת. ואותו מת-חי, שהיה מאושפז בגלל מאורעות המלחמה כנראה, נעשה אמן שעושה הצגות מההיסטוריה, ממלכים, מאהבה. והוא מסוגל לחיות באמת רק בתוך הצגה.

 

מחזותיו של אלוני מספרים על אמן שנגזר עליו לראות את העולם ולכתוב עליו מתוך מצב של דיסוציאציה. נסים אלוני הוא החייל שעושה הצגות. הוא הרוג המלחמה החי.

 

נסים אלוני מנופף לנו בסיפוריו ובמחזותיו, הנמשכים והולכים מסיפורי מלחמת העצמאות, בתעודת זהות אינטימית של חייל לשעבר, מין מועמד לשיגעון, שהפך במלחמה למישהו אחר. אדם במצב שחוקרי הנפש עשויים לכנות אותו בשם פוסט-טראומטי, הלוא הוא אדם שיכול לשאת את המציאות רק כהצגה שבה הוא מגולם או צופה בעצמו דרכה. כי אז, כואב לו פחות.

 

הגנרל המשוגע שעליו מסופר באדי קינג מופיע במחזה שהוצג ב-1975, אבל כבר ב-1946, במחזה המהפכה והתרנגולת, משתולל חבקוק, משוגע האי ויקטוריה הקטנה, גם הוא מת-חי. "לפעמים אני חושבת שהוא נהרג אחרי המלחמה," אומרת לילי, ארוסתו של חבקוק. חבקוק המשוגע לובש קרעים, חובש כובע צילינדר ונושא בידו שופר. הוא חייל לשעבר שהתנדב למלחמת העולם השנייה. התנהגותו מוזרה: הוא "מתמוטט בבכי, יושב על הארץ" כשאינו מסוגל להחליט אם להתחתן עם לילי. הוא חסר אונים מול רצון כפול, להתקרב ולהתרחק: "מאז המלחמה הוא קורא לי, אבל שלא אבוא," אומרת לילי.

חבקוק הפגוע נותן לעצמו פקודה: "אש!" ומפוצץ "רימון", שאינו אלא אגוז. הוא לוחש לעצמו כדי להיחלץ מהסיוט: "אני לא משוגע. אני כאן. אני לא מת. אני לא משוגע. המלחמה נגמרה. אני לא מת"... הוא זוכר שהיו לו פעם ערכים נעלים, אבל מאז המלחמה הוא מישהו אחר. "חייל! חייל במלחמה... חופש, צדק, ערכים. ועכשיו אין כלום, אין שום דבר, ריק, כלום".

 

כל חייו כאמן מוכר, כמחזאי המרכזי של המדינה עד עלייתו של חנוך לוין, שימר אלוני את עמדת האמן שמחוץ לגן הארץ-ישראלי והעניק פעם בכמה שנים מנת מסתורין לקהל. כך תיאר את עצמו בעצם במחזה הכלה וצייד הפרפרים כחתן שאינו מסוגל להתחייב, ונשאר מחוץ לגן. כזה היה נסים אלוני בעיני עצמו: אמן מחוץ לגן, מחלל מנגינה משל עצמו. הוא שיצר את האגדה על עצמו כאמן זיקוקין המתנחם באבסורד, ואינו שייך למציאות המיידית, הארצית, וכנראה שגם האמין באגדה הזאת.

 

משה נתן, פרשן המחזות שלו, שִכְלל את האגדה בפיוט רב. לעומת משה נתן, כתב המשורר נתן זך על הנסיכה האמריקאית: "נדמה לי שמה שחסר לי אז הייתה האמירה האנושית הלא-מסוגננת, איזושהי אמירה אנושית, כל אמירה אנושית. חסרו לי בני-אדם, בני-אדם שבלעדיהם אין כמובן אמירה אנושית... נסים אלוני מסתתר להפליא. אין כמוהו אמן ההסתתרות על קרשי הבמה הישראלית. הוא לא סתם מסתתר, הוא מסתתר בעל סגנון"... ודן מירון הצטרף לדעתו בשנות השבעים באכזריות מוגברת. מירון דיבר על הפער בין חיות האמירה של אלוני לבין "דלותו, לעתים קרובות אפסותו של הדבר הנאמר על ידיו".

 

כשסיפר על עצמו ביצירותיו סיפר אלוני עלינו. הוא כתב מתוך פגיעת הקרב ועליה. הוא רצה לדבר עלינו, על מלחמותינו וטירופנו, אבל התקשה להתחייב לאמירותיו. אולי לא בטח בעצמו שהוא מבדיל בין אמת לזיוף.

 

חבורת המעריצים, סוגדי אלוני, דחתה בבוז את הניסיונות לשייך עיסוק במציאות המתרחשת לאמן הקדוש שלהם, המטוהר מן המציאות הארצית, איש תיאטרון הפנטזיה והאבסורד.

 

(המשך יבוא)

שרית פוקס
לאיגרת השבועית של 2010 . 9 . 2