(הציטוטים במאמר, מתרגומו של ט. כרמי)

במה שטופת דם. מלוא העין גוויות. נסיך גוסס לוֹאֵט צָואָה אחרונה לשורד היחיד – ודומם. זרים משתאים למחזה, ולסיפורו של השורד. אחר, בטקס מכובד והספד פורמאלי, נושאים את גוית הנסיך לקול הלמות תותחים.

חושך. מסך.

 

זוהי סצנת הסיום של "המלט". דומה שהיא משרתת צורך פורמאלי לשים נקודה בסוף פסוק, כאקורד סיום של סימפוניה. הכול כבר קרה, נאמר ונשמע, יכולות ההקשבה והרגשות מוצו, אין קצוות פתוחים, ונותר רק להכריז את אשר הכול יודעים: תם ונשלם !

האומנם ?

 

נתבונן בסופדים: הוֹרָצְיוֹ, השורד, הוא הטוב ברעי המלט, היונתן שלו. פורטינברס הוא שר צבא נורבגיה, ולידו שגריר אנגליה. אך מהו תפקידם האמיתי במספד?

ייעודו של הורציו מוגדר חד משמעית במילותיו האחרונות של המלט – שבשארית כוחותיו נוטל את כוס הרעל מרעו, הרוצה להתאבד בעקבותיו, וגוזר עליו:

"... התהלך בעמק הבכא הזה בעצב, למען תספר את קורותי...", ומוסיף, באשר לבחירת פורטינברס לשליטה של דנמרק: "אני נותן לו את קולי המת... ספר לו את כל המקרים אשר גרמו... " ומסיים במשפט שהוא עולם ומלואו: "היתר-דומיה".

 

אין ספק: ייעודו של הורציו להיות עד. כחמשת פליטי מצדה, ואולי יותר מכך: כיוספוס פלאביוס, להיות ההיסטוריון של עולם שאבד, בשרותו של "עולם חדש ואמיץ". אך אין זה עולם שצף יש מאין. פוֹרְטִינְבְּרַס הינו בנו של פורטינברס האב, שהפסיד בדו-קרב את נורבגיה להמלט האב. היוצרות התהפכו בסצנת הסיום. אי אפשר להתעלם מנימת הנקמה בדבריו: "יש לי זכות בממלכה הזאת, וזאת שעת הכושר", בתוספת הערה, שהאירוניה בהשוואה ל"דין התנועה" לא נעלמת מאזנינו: "אנכי, בצער אקבל את גורלי הטוב...".

 

והורציו מאשר: "ארצה לומר דבר בשם אומרו המת: בזכות קולו (של המלט) - תפול הבחירה עליך". ואכן, דומה שהוא עד מהימן לצוואתו של המלט. אך מהי דעתו האמיתית של הורציו על פורטינברס? זו נאמרת בפתיחת המחזה: "פורטינברס הבן – בחור עז נפש וקצר רוח, קבץ אליו מכל קצווי נורבגיה כל איש מר נפש ופוחז, רעב ללחם וצמא לדם... ולדעת שליטנו הוא זומם להסתער לפתע ולכבוש שוב מידינו את האדמות אשר איבד אביו".

 

אולי אין זה הוגן להזכיר ליוספוס פלאביוס, מה חשב על אספסינוס בטרם נכנע לו, אך צוואתו של המלט: "אני נותן לו את קולי המת" - מקבלת פתאום משמעות חדשה: "את קולי החי לא הייתי נותן לו"…

 

באור זה, הסצנה מקבלת משמעות פוליטית נוקבת וחתרנית. קשה להאמין לצערו של פורטינברס על מות המלט, היורש החוקי, שפינה לפולש את מקומו במותו. נוספים לכך דברי שגריר אנגליה: "... מצוותו חיש נעשתה, כי רוֹזֶנְקְרַנְץ וגִילְדֶנְשְטֶרְן מתים. מי לנו יחזיר תודה ?"

מצוותו של מי ?

 

נראה שטעותו של שיקספיר יוצרת אי הבנה מרתקת: את המכתב המזויף לאנגליה כתב אמנם המלט, אך - כבקשה של קְלוֹדִיוּס! לכן, לכאורה, מצפה השגריר האנגלי לתודה - מגווייתו של קלודיוס …

 

הורציו יודע את האמת, כי המלט הוא שגזר את דינם למות, ונכשל בלשונו פעמיים כשהוא עונה: "לא פיו. לו גם הייתה בו רוח להודות, כי מעולם לא דן אותם למות".

 

הכישלון הראשון הוא בהסגרת האמת בעקיפין, כשהוא משיב בשם המלט על "טרוניה" כלפי קלודיוס. אך הכישלון השני הוא בשקר בוטה, המערער את אמינותו כעד. גזר הדין שגזר המלט על רעיו נמסר להורציו בלשון צינית וסרקסטית, תוך ציטוט המכתב המזויף: "הואיל ואנגליה היתה למס, ואמונים תשמור לדנמרק, הואיל ובינותן האהבה פורחת – ותפרח – כמו תמר. הואיל והשלום חייב לשגות כמו ארז בלבנון, שלום-שלום המחבר אותן כמו מקף. ועוד הואיל ועוד הואיל, שיש בהם מועיל, אם אנגליה תואיל – על כן, מיד בהיוודע תכנו של הכתוב ובלי להתמהמה, בלי מה-מה, יוצאו מוסרי הכתב הזה כהרף-עין להורג, ללא ווידוי וכפרת עוון...",

 

אם עוד נותר ספק שמא מדובר בסערת רגש נקמה בלבד – מוסיף המלט: "קצם אינו מעיק על מצפוני, דמם הוא בראשם, כי את ראשם הכניסו בין הרים. כשהנקלה נדחק אל ריב לא – לו, בין חרבותם המרוטות של נגידי-העם, סופו להכרת" – הכרזה אליטיסטית, כמעט סוציופטית, לא רחוקה מתגובתו לרצח פוליניוס. אחרי מילים אלה אין תקומה לדמות הזכה והטראגית של נסיך מוסרי ומתייסר, אך גם אין תקומה להורציו העד. צוואת המלט: "... הגד את אמיתי, הצב לי יד שם", מכילה סתירה. הורציו מוותר על האמת למען יד ושם, והוא משקר במצח נחושה, היסטוריון בשרות אדוניו לשעבר ובעתיד. לפתע – משמעות מילות הסיום "והשאר- דומיה" – אינן רק קבלת המוות, אלא הוראה אישית ופוליטית: מה ראוי להשתקה...

 

אם זו אכן מהותה ומשמעותה של סצנת הסיום - היא אינה אקורד פורמאלי; היא מנפצת את אשליית "התם ונשלם" הנאיבי. מופע השקרים והעמדת הפנים בסצנה תואם יותר לווית מאפיה מאשר לוויה ממלכתית, ויכול לשמש פתיחה למחזה חדש, מרתק, עולם בו מתגשמת אמרתו של המלט במכתבו לאוֹפֶלִיָה: "האמת היא אולי כזב".

אם כך – איזה עולם באמת תם ונשלם ?

 

הורציו מציע לפורטינברס שפע אופציות: "אם מחזה תוגה או פורענות, הריהו לפניך... פה אגלה לכל באי עולם איך נהיית כזאת, כה תשמעו על מעשי נאוף ורצח וזימה, על דין כרת והרג באקראי, על הסתה לרצח בערמה ומדוחי-נקם, ולבסוף, על קשר שהופר ושב בראש קושריו, כל זאת יש בכוחי לומר לכם באמונה".

 

אף שהאשראי של הורציו אינו מצדיק את "באמונה" – הרי כל הצעותיו תקפות, מתארות חלקית את המתרחש בהמלט, ומלוא הסיכויים שהן יקומו לתחייה בעולמו של פורטינברס; אבל אין בהן הגדרת העולם האלסינורי הייחודי, הקורס בתום המחזה.

מהו חוקיו של עולם זה ? האם די לומר: "חוקי הטרגדיה"?

 

ש"י עולמות הוצעו ע"י מפרשי המלט, חלקם סותרים זה את זה. זו טבעה של יצירה גדולה, שהתרבות מתייחסת אליה ככדור בדולח, בו כל אדם בורא עולם משלו. כל עולם כזה מלא סתירות. חלקן, מאחר שהיצירות נכתבו בידי בשר ודם, שאף שהוא גאוני, אינו חף מטעויות; חלקן, מהרצון להגדיר עולם כה מורכב בכותרת אחת. אנסה להציע, במסגרת הש"י, עולם נוסף, שאינו הטוב בעולמות, אולי הוא הגרוע שבהם, אך הוא אפשרי.

 

כשאנו צופים ב"המלט" - אנו מצויים באותה שניות בה חווים כל פעם מחדש יצירת מופת מוכרת. מחד, הכול ידוע לנו, עד הסוף הבלתי נמנע, ואנו מצויים במועקת ה"הכול צפוי", אך בתהליך עמוק ומסתורי, אנו מיתממים, מכבים את נורת הידע, ומִטַּלטלים עם "הרשות נתונה", אף שגורלה נגזר.

 

אם נדבק באשליית "הרשות נתונה" – "המלט" מספק לנו שלל מוצאי הִמַּלטות מן הטרגדיה. לו ניתנה הרשות לשכתב... אם נתעלם מן ההערה הצינית שהימלטויות כאלה תהפוכנה טרגדיה בת 4 שעות לקומדיה בת 4 דקות – הן ראיות לעיון, כי החמצתן – היא שמעצימה את המהלך הגורלי.

 

הראשונה בהן: הורציו, הסטודנט מויטנברג, בביקור אבלים באֶלְסִינוֹר.

איש רציונאלי, המוזמן לחזות ברוח, ועליו נאמר: "הורציו טוען כי הדמיון מתעתע בנו, והוא אינו מוכן לתת אמון בחזיון המבעת". איש כמותו יכול היה לדחות בלגלוג את ההזמנה לחזות ברוח, כשם שמרבית המדענים בימינו היו מלגלגים על מדיומים וּמְתַקְשִֵרים למיניהם; אך לא רק שהוא מתפתה, אלא משתכנע ממשפט, הסותר את עצמו: "אתה איש מלומד. דבר אליו...".

 

גם המלט יכול להימלט ממלכודת הרפאים, שהרי אף הוא סטודנט בויטנברג, ואחד הנושאים המעסיקים אותו הוא הניגוד בין הנדמה לאמיתי, וחתונת אמו יוצרת בו דחייה עזה מאלסינור, אך משפטי בקשה ספורים מדודו ואמו והוא נשאר, נסחף למפגש עם הרוח. במפגש זה הוא מתלבט אם לפניו "ציר אמונים" או "שד", "פרחח", "קנקן ישן", "ברנש", ובוחר, בניגוד לחינוכו הרציונאלי - ב"ציר אמונים". והלא רוח רפאים זו, אבי המלט, שהמלט מייחס לו את כל התכונות המופלאות שאפשר למנות באנוש, ממשיך להיות כלוא בתחתיות אלסינור – דווקא משום שאינו כזה, לפי הודאתו, ולא ראוי עדין לעלות השמימה! לו היה מופלא, היה חוסך מהמלט את אֵימת הופעתו,  בשיחה עם אמו, שאינה רואה את הרוח ולכן רואה בבנה רוצח ומטורף אומלל.

 

הזדמנות נוספת לעצור את המהלך הפטאלי, הייתה נתונה לקלודיוס.

המלך, אמן פני הפוקר, שאינו מועד כלפי חוץ ומסגיר את סודו, אדם שהפך את מושג ה"נדמה" השיקספירי לאמנות וירטואוזית, צופה בפנטומימה הרומזת לרצח שביצע ולא נשבר. ולוּ היה מחזיק מעמד, לא הייתה בידי המלט הוכחה "רציונאלית" לפשעו, והיה נותר ב"לימבו" של דילמה חסרת פתרון, המאפיין חלקים גדולים מאישיותו; אולם, לאחר דקות, סצנה נוספת קצרה של השחקנים, והקש שובר את גב הגמל, ופני הפוקר מתמוטטים, והדילמה הופכת לטרגדיה.

מהו מקור חולשתו של קלודיוס, הגוזר על עצמו מיתה במו ידיו?

שליטים רבים בעולם העתיק הרנסנסי והשק ספירי, לא היו מתמוטטים מרצח יחיד. הם עסקו בסיטונות; ומרתק לדמיין "המלט", בו קלאודיוס והמלט ממשיכים לחפש נקודות שבירה, איש אצל זולתו, אך לשווא.

לכן, כמעט בלתי מתקבלת על הדעת היא חזרתו של המלט לארמון, והסכמתו לדו הקרב עם לארטס; הרי הכול גלוי וידוע לו: המלך החליט לרצחו !

ההיסטוריה מלאה נסיכים שגלו, רכזו כוחות ויצאו למלחמה בשודד הכס; מדוע הולך המלט כצאן לטבח? האם נכשל שייקספיר בציירו את המלט כאוטיסט שאינו מפענח את הקשרי הסובב?

 

רחוק מכך! להורציו הוא אומר: "... אינך מעלה בדעתך עד כמה דווה ליבי ומנבא רעות", אך בסרקזם אופייני, מוסיף: "אבל אין בכך כלום... מין צל של חשש, שאולי היה מעיב את רוחה של אישה"... ולהצעת ידידו להתחמק, בתואנת מחלה, הוא משיב: "חס וחלילה... כל חי מת בעתו. אם בא קיצו היום – הוא לא יבוא מחר... כיון שאין אדם יודע מה יבוא עליו בחייו – למה יצר לו לבוא אל המנוחה בחצי ימיו?...".

 

מהו מקור הפטליזם הקיצוני הזה? האם כולו נובע ממבנה אישיותו, כפי שמתוודה המלט: "יש בקרבי משחית" - או שהעולם סביבו מגלם פטליזם כזה ?

 

אציע תאור של עולם אפשרי, הגזור מתחום הקוסמולוגיה והאפידמיולוגיה: מותו של כוכב נגוע. בתיאור פופולארי, מותאם לנושאנו, בכוכב מאסיבי, נאבקים זה בזה כוחות ה"אור" וה"שחור". מול אנרגית ההיתוך הגרעיני, הפורצת אל מרחבי החלל כסמל לחיוניותו של הכוכב, כוחות הכבידה מכַנסים וסוגרים עליו. האנרגיה היא סופית ומתכלה, בעוד כוחות הכבידה הם נצחיים. במאמץ נואש להילחם בהם - מצליחה לעיתים האנרגיה לפוצץ את חיצוניותו של הכוכב בפיצוץ אדיר, ולהקטין את הכבידה. התוצאה – סופרנובה, שזוהרה כריבוא שמשות. אך גם קרבן עצמי זה רק משהה את התהליך הבלתי נמנע. הכוכב קורס לתוך עצמו, וכוחות הכבידה האדירים מעקמים בהדרגה כל חומר וגל, עד אשר נועלים בתוך חללם את פרצי האנרגיה; האור מתרוצץ בכלובו ואין יוצא, וחור שחור נולד: מהות שאין לראותה, אך כל הנמצא בטווח הכבידה הנוראה, נסחף פנימה ונקרע לגזרים.

 

בתהליך הזה של כוכב הקורס אלי היותו חור שחור, הנע כחללית שכל נוסעיה דינם נגזר ולא יימלטו, מצויה, בנוסף, מהות רוע: "נוסע שמיני", "טומאת מת", "דבר", נגף העובר במגע, ללא תלות אם הנגוע ראוי מוסרית לגורלו או לא. אשמתו היא היותו תושב כוכב זה, חללית זו, אלסינור.

 

ביקום זה של "כבידת אלסינור", ברור מדוע המלט והורציו אינם חוזרים לויטנברג, מדוע חוזר המלט מהאוניה, לארטס מפאריס, והרוח אינה יכולה להימלט ממרתפי אלסינור אל גן העדן; ואילו רוזנקרנץ וגילדנשטרן, מרגע שנשאבו לאלסינור, שוב לא יימלטו, אף אם יפליגו לאנגליה: הם נוגעו בטומאת הרוע, אף אם באו אל אלסינור בלב טהור לסעוד ידיד נעורים.

 

מותם המוקדם של פּוֹלוֹנִיוּס ואופליה - הוא מעין סופרנובה, בה הטרגדיה מנסה לשחרר את עצמה מהקומבינטור הזקן, הבטוח כי: "האם קרה אי פעם... שאנכי אמרתי "זה כך" והתברר כי אין זה כך ?" כאשר הכול "אין זה כך", והוא עיוור לכך, ומאופליה, הלכודה באהבה, רגש מועד לכיליון בכוכב קורס. אלא שהקרבה זו, במקום לאזן מחדש את האנרגיות וכוחות הכבידה, רק מעצימה את הטרגדיה.

 

אובדן האנרגיה מתבטא באובדן כושר ההחלטה: "כשוך הסער - המילים תשושות". התהליך מאפיין לא רק את המלט, אלא גם את קלודיוס, שמפרשים רבים רואים בו את מייצג אנרגית החיים, מול המלט, המצמיתם, כנציג כבידת המוות.

 

כל שליט אופייני היה מגיש להמלט את קובעת הרעל כבר במערכה השנייה, אך רוצח אחיו ובועל אשתו, שוב אינו מה שהיה: מי שנצמד לכס-הדמים אך גם כורע בתפילה שכולה רגשות אשם, הוא סכיזופרן שדינו נגזר: הכבידה חונקת בו את האנרגיה. ולכן, בניגוד לבימוי המקובל, לפיו  קלודיוס עוזב את הצגת-השחקנים בסערת-חימה, התנהגותו חייבת להיות  הרבה יותר אמביוולנטית: שכלו מזהירו מפני הודאה באשמה, אך כוחות השליטה וההישרדות תששו בו.

 

מעבר לכך שהמודל ה"קוסמולוגי- אפידמולוגי" מצליח, לפחות חלקית, לפרש את המלט – השאלה היא אם יש לכך סימוכין בטקסט.  שני משפטי מפתח מפורסמים מספקים, לדעתי, סימוכין אלה: "דנמרק היא בית סוהר", ו"משהו רקוב בממשלת דנמרק".

אלה גם משפטים מנחים כיצד ליישם את תפיסת הכוכב הקורס להפקת המלט. שאלה עקרונית היא: כיצד תופסות הדמויות עולם זה? האם הן מודעות לו, או חוגגות את "ימי פומפיי האחרונים" - מבלי להבין שהווזוב  אינו תפאורה.

 

לדעתי, המלט הוא היחיד הקולט בהדרגה את חוקיה הגורליים של אלסינור, וזה מסביר לא רק את הפטליזם העמוק שבו, אלא גם דברים הנראים תמוהים, וגררו לעתים ביקורת נוקבת על "המלט", עד כדי קטילתו בעט כמה מגדולי הדורות (למשל, וולטר, אליוט). לדוגמא: ענין השיגעון, והציניות, לעתים מקאברית, של המלט. מבקריו ראו בזאת שרירות וגסות. אולם בעולמו של שיקספיר, ואף בעולמנו, ישנן שתי קטגוריות אנושיות שאינן נושאות באחריות: המשוגע והלץ.

המלט הוא נידון, הניצב בפני גזר דין שאין להימלט ממנו, וחש, בתור היחיד היודע, כי אחריותו כאדם הוא ליידע, ולפעול, ולנסות להציל, אך מודע כי לא יאמינו לו ואין הצלה, מעין דילמה קסטנרית - בוחר להתחמק מהאחריות ומהדילמה - ע"י מסכת השיגעון הליצני, כנביא יונה הנמלט אל מעי הדג; אלא ששניהם מוקאים מחדש אל המציאות. בתפיסה זו, המלט אינו "מלנכולי" (לדעתו של ברדלי), אלא נואש, דֶסְפֶּרָדוֹ!

 

ללא תקוה, בדעתו כי כולם אבודים, חוסר האמפטיה הקיצוני שהוא מגלה לגבי רציחות פולוניוס ורוזנקרנץ וגילדנשטרן - מוסבר ע"י אותו פטליזם, שבו דן במותו האפשרי בדו-הקרב. כולם ממילא נידונים למות. וכך, כקהלת, הוא נוהג בסצנה הידועה בבית הקברות, מול שלדים וגולגלות שהחיים כבר הוציאום להורג.

זו התשובה מדוע כל צמתי ההיחלצות מהטרגדיה מוחמצים, העיוורים אינם רואים, ופקוח העיניים – אינו רוצה להימלט.

"לתפיסת הכוכב הנגוע הקורס", יש יישום ברור לגבי התפאורה והתאורה. בהדרגה, האולמות הזוהרים חייבים לשדר עולם הולך ונסגר ומחשיך, כשפרצי "סופרנובה" מלווים את רצח פולוניוס ומות אופליה, אך זהו אור בלתי רציונאלי בעוצמתו, ומתעתע. בהדרגה הופכים קישוטים לסורגים, ובאנשים, בבגדים, בחפצים ובקירות פושה "צרעת אנשים ובתים", שאת ההשראה להן יקבל התפאורן מפרשות "תזריע" ו"מצורע", ספר ויקרא.

 

עיוורונן של שאר הדמויות נוכח סימנים מבשרי-רוע אלה, והסרת האחריות של המלט פקוח העיניים, יהפכו לליבה של הטרגדיה. עיוורונו של המלך, עד לרגע האחרון - מודגם בתכנונו לרצח המלט בדו קרב: "המלט מטבעו הוא איש אציל נפש – נקי מצל חשד או מזימה" – עיני הרוצח טחו מראות כי קורבנו גדוש חשדות ומזימות; ואילו המלט פקוח העיניים - מתאווה לעוצמן, כדי לחמוק מאחריות; זוהי, בעיני, המשמעות האמיתית של המונולוג המפורסם "להיות או לא להיות": לא רק המשוגע והלץ פטורים - אלא גם הישן והמת. הימלטותו של המלט ממוות באנגליה - אינה בחירה בחיים אלא בחירה במוות בכוכב הקורס, מוות שמשוני של "תמות נפשי עם פלשתים".

 

כפי שנאמר לעיל, זהו רק אחד מש"י העולמות האפשריים של "המלט", ואולי הנורא שבהם. אולם נוראוּת,- עוד לא פסלה קיומו של עולם כלשהו, ואין לנו אלא לשאול: האם תיקבר אלסינור, כצ'רנוביל ממארת, בסרקופג החור השחור? האם יסתפח החור השחור, שהיה פעם אלסינור, אל גלקסיית פורטינברס, או שהיא תִשָאֵב אל תוכו, תדבק במארתו, ולא תיוותר ממנה קרן אור לרפואה.

 

תשובת הבמאי, תגזור את צבעה של התמונה הסופית, עם רדת המסך.

(אמנון זקוב)